1. קמנו בבוקר כדי לרוץ בפארק, אבל טפטופי הגשם שלחו אותנו משם למכון. עלינו באי חשק על ההליכון, רק כדי לגלות שהאוזניות שלי נקרעו. אבל זה בעצם מעולה, כי יש לנו הזדמנות לדבר. עכשיו היא מקטרת כמה קשה לה בארגון, כשהיא משווה את עצמה לקולגות המקצוענים שעובדים לצידה. לפני כל נסיעה לכנס היא לא ישנה לילות, מתענה, הלחץ הורג אותה. ובימים? היא יוצאת מעורה כדי לשפר יכולות, לשדרג את עצמה, לפצות על החסרים. כל הזמן הם מכרסמים בנפשה, החסרים. לעומת זאת, בעבודה השוטפת היא כובשת לב, מביאה ביצועי על, אנשים הרוסים עליה.
אולי תתרכזי במה שאת חזקה בו, אני אומרת לה, את סובלת, מתאמצת, ובסוף מרגישה, במקרה הטוב, ממוצעת מינוס. אז למה לא לחזק את החלקים שאת מבריקה בהם?
2. לי יש כל כך הרבה חולשות, שאם הייתי מתמקדת בהן, לא הייתי יוצאת מזה. רוב הדברים שהצלחתי להשיג לא באמת נבעו מזה שהשקעתי בלנסות להתגבר על חסרים. זה תבע ממני יותר מדי זמן, ומתח, ועצבנות, ואי שקט, וכאבי לב. אז הסטתי את המאמץ למה שדווקא כן עובד טוב, קטן ככל שיהיה.
שמתי לב שבכל פעם שאני יושבת לשיחות נפש עם מישהו (אם זה לא נפש, זה לא), אני מנסה לזהות את החוזקות, המקומות שבהם הוא סופר-חד, שבהם אין עליו. איך מזהה? פשוט עושה את הדבר שהכי פחות דורש ממני מאמץ: מקשיבה. ומקשיבה עוד. יום אחד ישבתי עם מישהו שכנראה גם יודע לזהות, והוא חייך כשנפרדנו: את יודעת, אני קולט שיש לך הקשבה אקטיבית (גם אני קלטתי אותך, הנה מישהו שרואה אותי). רובנו לא יודעים להעריך את הכישרונות שאנחנו מפוצצים בהם. לעומת זאת, מתבאסים קשות ממה שקשה, ובקלות נכנסים ללופים.
3. יש איזה ציווי תרבותי, חוזה אופנתי לא כתוב, שסוגר עלינו במין הטפה אלוהית מהדהדת, כאילו איזה גרועים אנחנו, אפסים, אם אנחנו לא זזים מהמקום שנוח לנו. לא מתה על הציווי הזה.
לפני שבוע הלך לעולמו פרופ' קרלו שטרנגר, מגדולי הפסיכואנליטיקאים והפילוסופים בארץ. היו לי שיחות איתו על זה. "אנשים מגיעים אליי ואומרים: אני רוצה לעבוד על החולשות שלי", הוא אמר לי פעם בראיון, "ואני אומר: תעשה לחולשות שלך אאוטסורסינג. בוא נראה איך אתה עושה את הדבר הנכון כשזה קל וטבעי לך".
הוא עצמו התפתה לתפקיד ניהולי כראש החוג לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת ת"א. "זה כל כך לא התאים לי", הוא אמר לי בדיעבד, "המחשב הפנימי שלי קרס מול בניית מערכת שעות. להופיע? צריך בגבולות. יותר מדי עושה לי לא טוב. היום אני משתדל לעשות את הדברים שטובים לי. אני מגביל את שעות הטיפול שלי בשבוע. הבנתי בשלב מסוים שלעזאזל הכסף, אם אני עובד יותר מ-51 שעות שבועיות זה מתחיל להיות לי קשה. היום, אחרי שהורדתי בשעות, אני נהנה מכל פגישה, כי אני לא עושה יותר ממה שנכון. לצאת מאזור הנוחות זה בולשיט".
היה משהו מנחם בדברים שלו. להיות מנהל של ארגון, יכול להיות טייטל שמצטלם בתנוחות מאוד פוטוגניות של הצלחה, אבל כשזה לא יושב על חוזקה, זה יכול להיות הדבר הכי רחוק ממימוש עצמי. ראיתי מה קורה לאנשים שהיו מעולים בתחומם, עד שהפכו להיות מנהלים.
החוזקה של שטרנגר הייתה כישרונו להבין לעומק בני אדם, ולכתוב. הוא סיפר לי שהוא סובל מדיסלקציה ארגונית והפרעות קשב. "לא הקשבתי לעצמי עד גיל 40. התחלתי להרגיש התקפי חרדה, עייפות נוראית, הרגשתי שלא טוב לי, והבנתי - משהו לא בסדר. עברתי שנתיים קשות כשסחטתי את הלימון יותר מדי. גם טיפלתי, גם פיתחתי סדנאות מנהיגות, הרציתי בלי סוף עד שהבטריות שלי היו על אפס. למזלי, התעוררתי ושאלתי את עצמי מה לא נכון". אחרי שזייף, הבין. מה שווה 'הצלחה' חיצונית אם משמעותה ללכת הפוך לטבע שלך ("בשבילי לכתוב ספרים זה סיפוק מאוד גדול", הודה, "זה נותן משמעות לחיי"). לפעמים ייקח לנו שנים לחקור את זה כדי לדעת איפה החוזקות ומה טבעי לנו, במקום לחתור תחת עצמנו.
4. כשדיברתי על זה בזמנו עם הפילוסוף ד"ר שמעון אזולאי, הוא אמר לי ש"המסר של שטרנגר הוא הרסני, כי הוא אומר: אל תתאמץ, אל תחרוג מעצמך, אל תעשה מעצמך יותר".
אני ראיתי את זה אחרת. הרעיון הוא לא 'אל תתאמץ', אלא שיש מאמץ שהוא פשוט לא נכון לנו. למה לכפות על עצמנו מאמץ וחריגה שמנוגדים לטבע שלנו. אבל אזולאי מתעקש שאם אתה לא חורג מתוך עצמך, וסובל, אז אין לזה משמעות. "בסופו של דבר, כל פעילות בעלת ערך כרוכה בסבל", אמר לי, "כשנוח לאנשים, הם לא עושים כלום". פחות מסכימה עם זה. כשנוח, אנחנו עושים את הדבר שאנחנו מוכשרים בו, והוא יוצא לנו בקלות, יחסית לאחרים.
מה שאנחנו מגדירים חוזקות הם בעצם קשרים מנטליים חזקים במוח. כשאנחנו עושים משהו שיושב על החיבורים הסינפטים האלה, זה מרגיש כאילו נדלק לנו משהו שם. טוב לנו, יש זרימה, וזה סימן טוב לחוזקה.
5. כשמתחילה עבודה על מגזין חדש, ואני מול דפים ריקים שצריכים עכשיו להתמלא בחומרים משמעותיים, אני נכנסת למרחב של אי ודאות. אבל זה מרחב שאני מרגישה בו נוח, גם אם אתיש את עצמי מבוקר עד לילה, עד שיצא לי עשן מהאזניים. במקום הזה לרוב האנשים שאני מכירה יהיה מאוד לא נוח. אז מה? נוח להם במקומות אחרים, שבהם לי לא.
ב-1002 התפרסם המחקר של מכון גאלופ שהקיף יותר מ-2 מיליון איש ותפר תוכנה לזיהוי חוזקות. ברור שרצתי לבדוק מה החוזקות שלי באמצעות התוכנה. אבל אפשר לדעת בלעדיה. בשביל זה צריך לגלות למה אנחנו נמשכים וגורם לנו סיפוק (לפעמים כבר מגיל צעיר מאוד), מה אנחנו לומדים בקלות ויודעים לעשות בקלות, מה נעים לנו ואחרים רואים אותו אצלנו, ומתפעלים. כל אלה הם הד למבנה פנימי סמוי שבו מקופל הסוד.
6. כשידעתי איך זה כשזה זה, יכולתי לשחרר מהמקומות שזה לא, שבהם אני לא משהו, ולא להציק לעצמי בניסיונות להתחזק שם. אז אני לגמרי מדוממת מנועים, נותנת להם להתנוון לאיטם בחושך, שיפנו מקום לדברים שכן יוצאים לי טוב. אני לא בעד להכניע משהו שמתנגד בתוכך. ככה גם בספורט. לא ארוץ כי צריך, או כי זה הקצב של הקבוצה. כן ארוץ כשהגוף מבקש, ואני נענית. כי הדברים צריכים להתאים למידותינו. וכשזה קורה, תהיו בטוחים שאנחנו מתים לעשות אותם.
