אתר בנייה בראשל"צ / צילום: shutterstock
בני אדם, וכמוהם גם גופים ארגוניים, נוטים לערוך תכנונים לעתיד על פי ניסיון העבר. זו שיטת עבודה שנשענת על היגיון רב, אשר הצדיק את עצמו במשך אלפי שנים. אך נראה שבימינו, לראשונה בהיסטוריה, קצב השינוי של עולמנו הופך את המתודה הזו לבעייתית.
בשנת 1200, אם שליט מסוים באירופה התחיל לבנות קתדרלה שבנייתה הייתה אמורה להסתיים בסביבות 1300, הוא יכל להניח בביטחון שהצרכים של המשתמשים בה בעוד 100 שנים יהיו זהים פחות או יותר לצרכים שהיו קיימים כשהחלה הבנייה. אך כיום, כשאנו חיים בעולם שקצב השינוי בו גדל בטור הנדסי, מה שהיה נכון רק לפני עשור לא בהכרח נכון היום, ובוודאי שלא יהיה רלבנטי בעוד 20 או 30 שנה.
הזינוק המדהים של הקידמה הרפואית והטכנולוגית בעשורים האחרונים הוביל לעלייה משמעותית בתוחלת החיים, וזוהי כמובן התפתחות מבורכת; אך יחד עם זאת היא הביאה עימה אתגרים וצרכים חדשים לחלוטין, שהחברה הישראלית טרם התמודדה עימם בעבר. חובה על הרשויות השונות להיערך לקראתם - ולא לקראת האתגרים של הדורות הקודמים.
בהקשר של תוחלת החיים, רבים מהאתגרים הללו נובעים מחוסר ההתאמה בין היכולת להאריך את החיים ליכולת לשמור על איכותם. מאות אלפי קשישים בישראל חיים כיום עד גילאים שבעבר רק מתי מעט זכו להגיע אליהם, אך למרבה הצער רבים מהם חווים סבל רב כתוצאה ממצבם הבריאותי הירוד.
המדינה אינה יכולה להמתין עד שהרפואה תגלה את מעיין הנעורים - עליה לפעול כאן ועכשיו על מנת לשפר ככל שניתן את איכות חייהם של הקשישים ובעלי המוגבלויות, שחלקם באוכלוסייה הולך ועולה.
בתחום הבנייה, הדבר בא לידי ביטוי בהיעדר כמעט מוחלט של דירות אשר מתאימות לאוכלוסיות בעלות צרכים פיזיים מיוחדים. עבור קשישים רבים יותר ויותר בכל שנה, משימות פשוטות כמו ללכת לשירותים הופכות לסיוט יומיומי. הטרגדיה גדולה במיוחד מאחר שהפתרונות לרבים מהאתגרים הללו כבר קיימים, אך היעדר ההפנמה של היקף הבעיה מונע את יישומם.
כך למשל, בעוד שהתקנות קובעות כי בכל חדר שירותים ציבוריים יותקן לפחות תא אחד המיועד לנכים, בבנייני מגורים שלמים לא ניתן למצוא אפילו דירה אחת שבה הותקנו שירותים כאלה. במקרה הטוב העול הכספי נופל על הקשיש או על משפחתו, אך במקרים רבים אין מי שיפתור את הבעיה והתוצאה היא סבל מתמשך ומיותר.
הדבר נכון גם לגבי הנגשת חלקים שונים בדירה לכיסאות גלגלים, התקנת מעקות במקומות נדרשים ברחבי הבית, התקנת "מעלונים" בדירות ובבתים שבהם יותר מקומה אחת, התקנת לחצני מצוקה במקומות נגישים ברחבי הבית, ועוד. כל הפתרונות הללו קיימים - אך אינם מיושמים כתוצאה מגישה תכנונית שאינה מתאימה למציאות החדשה.
הפתרון המתבקש הוא חקיקה שתחייב כל קבלן או יזם להתאים מראש לפחות חמישה אחוזים מהדירות לקשישים ולבעלי מוגבלויות פיזיות, או לאפשר לרוכשים לבחור מראש במפרט ייחודי לנכים. בתוכניות בנייה רבות כבר קיימת היום החובה להקצות אחוז מסוים מהדירות ל"דיור בר השגה" המיועד בעיקר לזוגות צעירים. אין שום סיבה שמדיניות דומה לא תיושם גם לטובת הקשישים.
מדובר באוכלוסייה שכבר כיום מונה יותר ממיליון וחצי אנשים, קשישים, נכים ואנשים עם מוגבלות. והמספר לשמחתנו ולפעמים, לצערנו, רק ילך ויגדל. הסטטיסקות מראות שאחד מכל שלושה אנשים ילקה במהלך חייו בנכות זמנית או קבועה, וזה לא מגיע בהודה מראש. לכולנו קל לזכור שפעם היינו צעירים, ואילו את הזיקנה אנו מעדיפים להדחיק. אך כאשר היא תגיע עדיף שנהיה מוכנים לקראתה, והמדינה אינה יכולה להמשיך להשתמט מחובתה לסייע לנו בכך.
הכותב הוא מנכ"ל חברת "נגיש" החברה היחידה בארץ המטפלת בהנגשת בתים לנכים ואנשים עם מוגבלויות