נשיא ארה"ב דונלד טראמפ / צילום: רויטרס
בעת ששרתי כלוחם ברמת הגולן ב-6 לאוקטובר 1973 חוויתי באופן האישי ביותר בשעה 14:00 של אותו יום שבת את קריסת הקונצפציה שהובילה למחדל מלחמת יום הכיפורים. בימים אילו ייתכן ואנו חוזים את קריסת הקונצפציה האיראנית שראש הממשלה בנימין נתניהו היה בין מוביליה (יחד עם היועץ לביטחון לאומי לשעבר של הנשיא טראמפ -- ג׳ון בולטון וכן בן סלמן - יורש העצר הסעודי והשליט דה-פקטו בממלכה).
הקונצפציה של 1973 הייתה מבוססת על ההנחה בדבר עליונות צבאית כיוצרת הרתעה אפקטיבית. במילים אחרות מאזן הכוחות הצבאי יותר חשוב ממאזן המוטיבציות כלומר, גם אם למצרים וסוריה יש מוטיבציה חזקה לשחרר את השטחים, הם יירתעו מלתקוף את ישראל החזקה מהם צבאית כל עוד אין להם יכולות צבאיות מכריעות (כמו מטוסים מתקדמים וטילים ארוכי טווח).
ב-2019 הקונצפציה, שייתכן שקורסת כעת, היא בעיקרה מדינית גם אם היא כוללת היבטים כוחניים.
קונצפציה זאת נשענת על שלושה אבני יסוד שעלולים להתברר כרעועים ביותר. ייתכן שאנו חוזים כעת בקריסת שלוש ההנחות של בנימין נתניהו.
אבן היסוד הראשונה דומה למלחמת יום כיפור: העליונות הכוחנית של הקואליציה המשולשת (ארה"ב-סעודיה-ישראל), ובעיקר מדיניות "הלחץ המקסימלי" של ממשל טראמפ באמצעות סנקציות משתקות - תביא לכניעה איראנית תוך התעלמות מהמוטיבציה הגבוהה של הממשל האיראני לשרוד בכל מחיר. הכניעה האיראנית הצפויה הייתה אמורה להביא במקרה הזה במינימום להחמרה ניכרת בהסכם הגרעין כך שייעלם כל חשש להתגרענות איראנית וכן יוטלו מגבלות על הצטיידותה בטילים ועל המעורבות האזורית שלה. במקסימום, הלחץ היה צפוי להביא לשינוי משטר ולנפילת משטר האייטולות.
נראה שהנחה זאת רחוקה בינתיים מלהתממש. למרות חולשתה של איראן, במקום התקפלותה מול הסנקציות המכאיבות של טראמפ, איראן רק מגבירה את תקיפותה הן במישור הצבאי והן המדיני. לאחר הפגיעה במכליות הנפט במימי המפרץ והפלת המל"ט האמריקאי, התעוזה האיראנית הגיעה לשיאה בהתקפה על מתקני הנפט הסעודיים לפני מספר שבועות והריסתם תוך גרימת נזק כבד ליצוא הנפט הסעודי ולשוק הנפט הגלובלי, בבחינת "אם אנו לא נוכל לייצא נפט, גם יריבנו לא יוכלו."
יחד עם זאת הנשיא האיראני רוחאני דחה, עד כה, את היד המושטת של טראמפ לחידוש המו"מ תוך השפלת הנשיא האמריקאי שהמתין על הקו לשווא שרוחאני יואיל בטובו להרים את השפופרת.
אבן יסוד שניה של הקונצפציה של ראש הממשלה היא בדבר שינוי בסיסי ומרחיק לכת באסטרטגיה האמריקאית עם חילופי הממשל מאובאמה לטראמפ. כלומר בניגוד לאובמה "הרכרוכי" והחלש שחיפש לכאורה בכל מחיר פשרה עם איראן תוך גילוי ויתורים מכאיבים על חשבון בעלות בריתו באזור (סעודיה וישראל), הציפיה היתה שממשל טראמפ יהיה תקיף הרבה יותר באסטרטגיה שלו בכלל ומול איראן בפרט. לכן אפשר יהיה להישען על הציפיה לתמיכה מסיבית של ממשל טראמפ בבעלות הברית באזור בכלל ומול איראן בפרט. תמיכה זאת אמורה לכלול את המיפרציות (סעודיה ואיחוד האמירויות) אבל קודם כל את ישראל. אכן נראה היה שלכאורה ממשל טראמפ מפגין כלפיה ידידות מובהקת כפי שבא לידי ביטוי בהעברת השגרירות לירושלים וההכרה בריבונות ישראל על רמת הגולן.
בנוסף, ההנחה לגבי "התקיפות" של ממשל טראמפ ביחס לאיראן התממשה לכאורה עם הפרישה האמריקאית מהסכם הגרעין ואסטרטגית "מקסימום לחץ" שמתבטאת בהטלת סנקציות כלכליות חסרות תקדים ומכאיבות ביותר על איראן. אולם האלמנט ההכרחי במיקוח בין יריבים - במסגרת דיפלומטיה כפייתית - מתייחס לנכונות לשימוש בכוח של הצד המנסה לכפות. טראמפ הוכיח כבר במקרים אחרים (צפון קוריאה, ונצואלה) שיש פער עצום בין הרטוריקה המתלהמת שלו לבין אי-הנכונות לשימוש בכוח. כך גם במקרה האיראני, כמו לאחר הפלת המל"ט האמריקאי ועוד יותר מכך לאחר הפגיעה הקשה במתקני הנפט הסעודי - למרות מטרית הביטחון האמריקאית לסעודיה מאז 1945. הנטישה של בעלי הברית הכורדים בסוריה על-ידי הוצאת הכוחות האמריקאים מצפון סוריה והפקרתם לחסדי הצבא התורכי וארדואן, היא רק הוכחה נוספת לרצון טראמפ להתנתק מהאזור מהבחינה הצבאית.
אולם תהיה זאת טעות לתלות את הקולר בנוגע לחוסר נכונות לשימוש בכוח צבאי רק בטראמפ. מאז כישלון ההתערבות בעיראק ומחיר הדמים והכספים שהתלווה אליו, הציבור האמריקאי בכללותו, ובוודאי ה"בייס" הבדלני של טראמפ, מאוד מסתייג מהתערבויות צבאיות אמריקאיות בכלל ובמזה"ת בפרט. בכך בעצם יש המשכיות למדיניות אובמה לגבי ההימנעות מהתערבויות צבאיות במזה"ת. זהו גורם משמעותי שהיה צריך לקחת אותו בחשבון על-ידי יוזמי הקונצפציה.
אבן היסוד השלישית היתה מבוססת על תיאורית הריאל-פוליטיק בדבר "אויב אויבי הוא ידידי." כלומר, יריבים ישתפו פעולה מול אויב שמאיים עליהם למרות חוסר ההסכמות בנושאים אחרים. כלומר הברית המשולשת (ארה"ב-סעודיה-ישראל) תהיה מאוד יציבה מול אירן, כולל בין סעודיה וישראל, למרות המחלוקות ביניהם כמו למשל בסוגיה הפלסטינית.
גם הנחה זאת נראה שאיננה מתממשת.
כאשר בעל הברית החזק אינו מוכן להשתמש בכוח, גם בעלי הברית החלשים ייטו לזהירות מופלגת ואולי אפילו לפייסנות. וזה אכן נראה הכיוון שאולי איחוד האמירויות והסעודים פונים אליו לאחרונה ביחס לאיראן. ייתכן שהם מעדיפים דיפלומטיה עם אירן מאשר העצמת הקונפליקט ושימוש בכוח כנגדה בהעדר מטרית ביטחון אמריקאית אמינה. כלומר תפיסת "אויב אויבי הוא ידידי" עלולה בתנאים אילו להתפוגג.
כל זאת משאיר את ישראל לבד מול האיראנים ובעלי בריתם השיעים. וזאת לאחר שראש הממשלה הציב את ישראל בראש המחנה האנטי איראני ולאחר שהאיראנים הוכיחו יכולת מרשימה בפגיעה מדויקת במתקני הנפט הסעודים תוך שימוש בטילי שיוט מתקדמים.
ב-1973 קריסת הקונצפציה הביאה למחיר דמים נורא.
הבה נקוה שזה לא יהיה המקרה ב-2019.
הכותב הוא פרופסור ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטת חיפה