הרס משרד החוץ – בכייה לדורות
ובימים ההם, ימי ממשלת המעבר, אין מלך בישראל, ואגף התקציבים במשרד האוצר הוא הקטגור, השופט והתליין. ברצותו ממית וברצותו מחיה. ברצותו פותח את צינור החמצן וברצותו חונק אותו.
מדינת ישראל פועלת כבר כמעט שנה בוואקום שלטוני. מהרגע שהוכרזו הבחירות בחודש דצמבר 2018, ידיו של הדרג המדיני נקשרו וסמכויות קבלת ההחלטות עברו לדרגים המקצועיים. פקידים מקבלים החלטות בעלות השפעה מכרעת על הביטחון והחוסן הלאומי, החלטות שעלולות להיות בכייה לדורות. אך אם יש מקום שבו דומה שהאמירה "עם כוח גדול מגיעה גם אחריות גדולה" לא תקפה, היא מתבטאת ביחס של האוצר למשרד החוץ, שנעדר כל מחשבה ארוכת-טווח, שיקול-דעת או ריסון.
בניגוד לשאר משרדי הממשלה זה שנים שתקציב משרד החוץ מקוצץ באופן עקבי, במקביל להפשטתו מסמכויותיו. השנה המצב הגיע לרמה קיצונית כאשר תקציב 2019 של המשרד קטן בכ-11% לעומת השנה הקודמת, לאחר ש-200 מיליון שקל נחתכו מהבשר החי.
הקיצוץ הזה הוביל את משרד החוץ למצב שבו הוא לא מסוגל לתפקד. זאת לא מטאפורה או הגזמה - הדיפלומטים הישראלים איבדו את היכולת לעשות את עבודתם, ומי שנפגע מכך הוא כל אחד ואחת מאיתנו. דיפלומטיה היא לא קוקטיילים ומסיבות, דיפלומטיה היא לדאוג לאינטרסים של מדינת ישראל ואזרחיה בכל העולם. כאשר ישראלי נקלע למצוקה בחו"ל, משרד החוץ הוא זה שצריך לסייע לו. כאשר חברות ישראליות רוצות להתרחב לשוק העולמי, משרד החוץ הוא זה שצריך לפתוח להן את הדלת. כאשר ישראלי מוחרם בחו"ל בגלל שהוא ישראלי, משרד החוץ הוא זה שצריך למנוע זאת. אבל כאשר פקידי האוצר קושרים את ידיו - איך הוא יכול אפילו לנסות ולעשות את תפקידו?
אך נראה שלאוצר לא די בכך. הוא מוסיף לחטוא כלפי משרד החוץ בהאשמות-שווא על חוסר אחריות, או ניסיונות לדאוג לתנאים האישיים של העובדים על חשבון המדינה. פקידי האוצר, בכירים יותר או פחות, משתלחים באנשי מקצוע שמנסים לעשות את העבודה שלהם ללא גיבוי מהמערכת שמקיפה אותם.
למה הם עושים זאת? כי זה קל. כי למרבה הצער אנשי משרד החוץ לא הצליחו להסביר לציבור עד כמה העבודה שלהם חשובה לביטחון הלאומי של ישראל. את מה שאנשי משרד הביטחון, מערכת הבריאות או מערכת החינוך כבר הספיקו לשכוח בכל הקשור למאבקי תקציב, אנשי משרד החוץ עוד לא התחילו ללמוד. כותרת אחת על הקפאת אימונים, סגירת חדרי מיון או השבתת בתי-ספר, והאוצר היה מוצא את המקור התקציבי לטפל בבעיה. אך כותרות על השבתת נציגויות ישראל בחוץ מתקבלות בדממה ובאדישות מצד הציבור ומצד מקבלי ההחלטות.
הסוגיה התקציבית היא לא הבעיה היחידה של משרד החוץ. כבר שנים אני אומר שעל המשרד לעבור רפורמה מקיפה שתזרים לו תפיסת הפעלה חדשה, ויש תוכניות מצוינות על השולחן, שנועדו ליישום מיד לאחר הקמת הממשלה הבאה. אך אם המגמה הבעייתית תימשך, לא בטוח שיישאר את מה לתקן, או מי שיתקן.
כאשר פוליטיקאים מדברים על מצב חירום שמצריך הקמת ממשלת אחדות לאומית, הם מתכוונים לאיום האיראני. איני בא להפחית מחומרת איום זה, אך זהו לא האיום היחיד על הביטחון הלאומי של ישראל. כפי שממשלת ישראל הפגינה מנהיגות כאשר היא השקיעה בהקמת מערך כיפת ברזל, למרות התנגדות הדרגים המקצועיים, עליה להפגין אותה מנהיגות ולהציל את כיפת הברזל המדינית של ישראל.
האחריות היא כעת על כתפי הפוליטיקאים והדרג המדיני. זאת לא של שאלה של ימין או שמאל, זהו עניין של אחריות לאומית. אסור לכם לעמוד מנגד ולאפשר את המשך הריסתו של משרד החוץ - הצילו אותו עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי.
הכותב הוא ראש מכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית במרכז הבינתחומי הרצליה, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ ושגריר ישראל באו"ם
