עו"ד דרור ארד-אילון / צילום: יונתן בלום, גלובס
השבוע גנזתי את הרשימה שכתבתי על "שאלת אמון הציבור ברשויות אכיפת החוק", שעיקרה היה שגוף שלטוני אינו יכול לדרוש אמון מהציבור, כאילו "הציבור" (כמו מקהלה יוונית אחידה) חוטא כאשר אינו מעניק את האמון המבוקש, וכאילו מדובר לא ב"אמון" אלא ב"אמונה". הרי אמון הציבור הוא תוצאה הנבנית ממעשיה של מערכת אכיפת החוק עצמה, שלעתים אינה קשובה דיה ואינה ספקנית דיה. אבל כל זה כעת חלף כמו מים מתחת לגשר.
הדברים האחרונים שאמרו שר המשפטים ואחרים חצו את הקו של ביקורת עניינית. לעתים, לא תוכן הדברים קובע (ובחלק מהמקרים התוכן היה בלתי מתקבל על הדעת), אלא עוצמתם, ההקשר שבו נאמרו והזיקה שלהם לקבלת החלטות.
הקריאה המטאפורית של אחד מחברי הכנסת "לעלות על בית המשפט בבולדוזר", בבחינת "עולם ישן עד היסוד נחריבה", הייתה פסולה. האמירה המיותרת של שר המשפטים כי "לא צריך לכבד כל פסק דין", שממנה הסתייג במהירות ובצדק, נקלטת כהזמנה לבחירה פוליטית - איזה פסק דין נקיים ואיזה לא. האמירה שיש "פרקליטות בתוך הפרקליטות" שמקיימת "יחסים שוחדיים" עם התקשורת - כשהיא באה מהשר הממונה על המשרד, היא חציית קו הגורמת לפרקליטים עצמם לתהות אם הם משרתים במקום הנכון, ולאזרחים מן השורה לאבד את אמונם, את "אמון הציבור" בעצם צדקתה של מערכת אכיפת החוק.
זה שנים שאני נמצא בצד המבקר את מערכת אכיפת החוק. בעבר תמכתי במהלכיו של שר המשפטים יוסי ביילין, שנתקל בכתף קרה מאוד ממשרד המשפטים. תמכתי בניסיונה של השרה ציפי לבני למנות את פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון, על אף התנגדותו הנחרצת של נשיא בית המשפט העליון דאז אהרן ברק (כי "יש לה אג'נדה"). תמכתי בעיקר בדרכו של שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן, שנתקל בהתנגדות חריפה ביותר ("אגדע את ידיו", אמר השופט מישאל חשין כמטאפורה).
תמכתי בנחישותה של השרה איילת שקד לערוך שינוי של ממש ברוח גישתו של פרידמן. תמכתי בהקמתה של הסנגוריה הציבורית שכיום אין איש המפקפק בנחיצותה, ובהקמתה של נציבות הביקורת על הפרקליטות, שנתקלה במלחמה חריפה ושגויה של ועד הפרקליטים ושל הנהגת הפרקליטות, וכיום חשיבותה ברורה מאליה (אני ממליץ על קריאת הדוח האחרון). אכן, מערכות אכיפת החוק בישראל אינן פתוחות דיין לביקורת, ולעתים הן נלחמות בביקורת במקום להאזין לה.
קראתי לזהירות רבה יותר בכל הקשור להרשעות שווא, וראיתי בפרשת ברנס קו פרשת מים, שבו, לצערי, הפרקליטות לא ניצלה את ההזדמנות להכיר בטעויותיה. פרשת זדורוב נראית מיום ליום כמקרה קשה יותר מפרשת ברנס, והלקחים לא נלמדו. ביניהן היו לא מעט תקלות שחייבו חשיבה אחרת ושינוי כיוון.
הבעתי את דעתי שהמשפט הפלילי בכלל וחקירות נגד אישי ציבור, אינם "ניסוי בבני אדם" שבו יש למתוח את הקו הפלילי עוד ועוד, ושיש להעדיף מנגנונים אחרים לבירור התחומים האפורים שבין התנהלות לא מוצלחת לבין עבירה פלילית שיש עימה קלון. יחד עם רבים, ראיתי את חולשתה של מח"ש בבירור עבירות שוטרים, שעוד לפני שנות דור ראה בהן השופט חיים כהן סיכון גדול לאכיפת החוק.
התנגדתי בכל מאודי להפיכת היועץ המשפטי לממשלה מגוף מייעץ חשוב, לגורם פוסק ומכריע בבחינת נציב המשפט של המדינה, וקראתי להפריד - כמו בכל המדינות כמעט - בין תפקיד התובע הכללי בפלילים לבין היועץ המשפטי לממשלה. אכן הביטוי "מפלגת שלטון החוק" שנשמע בפרקליטות הוא דוגמה לתפיסה שגויה של תפקיד המערכת.
ואף על פי כן, מעולם לא פקפקתי בחשיבותה ובחיוניותה של מערכת אכיפת החוק, של בית משפט עצמאי וחזק, ולעתים לעומתי לשלטון. לא פקפקתי בחשיבות של פרקליטות מקצועית ועצמאית הפועלת ללא מורא, ובהפרדה בין הפוליטיקה לאכיפת הדין. תהיה הביקורת חריפה ככל שתהיה (והיא לעתים חריפה מאוד), אסור לנו לשפוך את התינוק עם המים, אם להשתמש בקלישאה הזו.
בצר לו לאדם אין לו אלא לפנות למשטרת ישראל שתחקור את הפגיעה בו; לצפות מהפרקליטות שתגן על הערכים המשותפים שנחקקו בחוק; ולהטיל את יהבו על הכרעות בית המשפט. כי אין לנו שיטה אחרת. הוויכוח על מקומה של מערכת המשפט בחיים הציבוריים הוא חלק בלתי נפרד מהם, ואין בו שום איום על הדמוקרטיה או על חירויות הפרט. אבל הניסיון לבטל את הלגיטימציה של מערכות אכיפת החוק, להציגן באור מגוחך ולעתים אפילו עברייני, חורג מכך בהרבה ועלול להוביל לפגיעה קשה בסדר החברתי.
צחוק הגורל הוא שההתקפות המוגזמות והחריגות האחרונות מובילות חלק ממבקריה החריפים יותר של מערכת אכיפת החוק לצאת להגנתה. אנו נדרשים לזכור ולהזכיר שמערכת אכיפת החוק מבוססת על שדרה מקצועית של עובדי ציבור - שופטים, פרקליטים, שוטרים ואחרים - נאמנים ואכפתיים, שאמונים על השוויון בפני החוק ועל שלטון החוק כמענה למתחים חברתיים ולאי-הסכמות.
התייחסות לפרקליטות ולבתי המשפט כיריבים במערכה פוליטית היא לא רק שגיאה עובדתית (מערכת אכיפת החוק אינה מבוססת כלל על עמדה פוליטית אחידה), אלא בעיקר שגיאה נורמטיבית. היא מבוססת על תפיסה שאין במערכת הפרדה בין המקצועי לפוליטי, ואין בה דרגות של התנגדות. הכול טוטאלי: או שאתה בעדי או שאני נגדך. בבחינת איש את אחיו חיים בלעהו.
לכן ברגע הזה חשוב לומר שעם כל הביקורת (ויש ביקורת), הקריאה לשינוי, הדרישה לקשב ולספק - אסור לוותר על אכיפת חוק שוויונית והוגנת, על מערכות אכיפת החוק שנדרשות לבצעה, ואסור להסכים להפיכת הוויכוח הציבורי לזירת מלחמה.
הכותב הוא עו"ד פלילי; לשעבר יו"ר ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין