קול אשה/ צילום עטיפת האלבום
"היופי נתקע כמו סכין בלב", כתבה המשוררת זלדה, וזוהי התחושה מ"אי במערבולת, שרות זלדה" - אלבום המוקדש לשיריה, בלחנים חדשים, מפי זמרות-יוצרות. אלבום שכולו "קול אישה", היוצא בתזמון מושלם. על רקע הדרת זמרות מהופעות, כולל הסערה האחרונה - שהסתיימה בביטול מופע ההתרמה למפעלות הרב פירר; כשסיכומי העשור בזמר העברי עדיין מהדהדים את חיסרון הזמרות מהם.
גם בלי ההקשר העדכני זהו אלבום בוער, ולא רק מפני שזלדה היא "משוררת אש" שהבעירה היא מוטיב חשוב ביצירתה. הזמרות ביצירה הזו, בהפקתה המרשימה של תום דרום, משלבות את הרליגיוזיות האינטימית עם אנרגיות המחאה שבוקעות מזלדה, ומעבירות את מיזוג הקצוות הללו כשופר-צינור.
כך למשל, "ואיקץ" שמירה עווד הלחינה ושרה בסערה, לעומת "כאשר חי המלך" בהלחנת שרון רוטר ששרה אותו בעדינות מופנמת. או "אני ציפור מתה" בהלחנת יסמין לוי ובאקספרסיביות הצוענית-בלקנית שלה, לעומת "בנחל אכזב" החרישי ששרות יהודית רביץ ותמר אייזנמן שהלחינה, והחצוצרה של ספי ציזלינג מתקשרת בה עם החצוצרה הכתובה ("בנחל אכזב החשק היחף מריע לשרב בחצוצרה של פז"). ובכלל, החצוצרה של ציזלינג והחליל של סלעית להב מפיחים באלבום את האש ומזרימים דרכה ערוצי אוויר לשאיפת המוזיקה והמילים. איתם - נגנים עילויים נוספים, שמשמעותיים ליצירה בתרומתם (ניר מנצור בתופים, שני איתמרים - דוארי בכלי הקשה וציגלר בבס וגיטרות, שחם אוחנה בבס וקונטרבס, רון בונקר בגיטרות ובנג’ו, דניאל אנגליסטר בגיטרות, מאיה בלזיצמן בצ’לו, אבנר קלמר בכינור ועוד).
גם הקטעים החלשים יותר באלבום מעוררים פרשנות - "עם סבי" (לחן: ענת מלמוד) האינטימי, שנרקיס שרה אותו בסערה אוריינטלית מלאכותית; או "פנאי" - הכה שונה אצל דאנה איבגי (לחן: יקיר הלל) מזה המזוהה עם חוה אלברשטיין בהלחנת חיים ברקני, ועדיין מיטיב לשקף את השלווה בשיר.
כשמקשיבים לאלבום מתאהבים (או מחדשים אהבה) בזלדה שכתבה בשיר "שני יסודות" - שאסתר רדא סוחפת איתו בצבעי רגאיי - "איך אפשר לעבור את החיים הנוראים האלה בלי שמץ של טירוף, בלי שמץ של רוחניות, בלי שמץ של דמיון, בלי שמץ של חירות". ודווקא יש באלבום הזה המון חירות, בגרוב וגם בחופש לחתוך לעיתים את המילים ולהרכיבן מחדש בשונה מהמקור. בכל מקרה, מומלץ לא להסתפק בשירים המושרים אלא להתעמק במקור. לאלבום מצורף ספר מושקע - סיבה בפני עצמה לרכוש אותו בזכות קטעים מראיונות עם זלדה, פרשנויות מעמיקות, ובעיקר השירים עצמם.
עדיין קשה לדעת האם הם יוזרמו מהאלבום היישר לקאנון הישראלי, ובכך יונגשו לתצרוכת עצמית-פרטית, וגם לצרכים ציבוריים-טקסיים. שהרי הלחנת שירי משוררים עלולה (בעיקר מטעמי יראת כבוד של המלחין) להפוך אותם ל"שירי מוזיאון" - יפים ומוערכים, אך לא שימושיים ביומיום. אבל לפחות שיר אחד עשוי להצטרף למיינסטרים מבלי לטשטש את איכותו - "הדליקו נר" שהלחינה אהובה עוזרי ושרה אילנה אליה בליריות אקטואלית מאירת עוולות חברתיות.
כי כזו הייתה זלדה, נפש פרטית שניסחה בשפתה חיים אישיים משולבים בזהויותיה היהודית, הישראלית, הנשית, הדתית והלוחמת, החופשית להתפעל ולפקפק, וגם לאבד כיוון, כפי שכתבה ב"צל ההר הלבן" ששרה מיקה הרי (והלחינה עם ערן ויץ): "ולא ידעתי עוד מה שם התחנה שהגיעו אליה חיי". ודווקא מחוסר האוריינטציה המכמיר הזה, הקול הנשי שבאלבום מנווט בביטחון אל הילת התודעה.