אדי מרפי / צילום: GettyImages ישראל
אדי מרפי היה בן 19 ב-1980, כשפרץ לתודעה ב"סאטרדיי נייט לייב" המיתולוגית, עם החוצפה העירונית והדמויות השנונות כמו גאמבי ובאקוויט, בתהליך החייאת המופע הקומי הזה. כעבור שנתיים הוא כיכב ב"48 שעות", שבו הוא נכנס לבר של לבנים בסגנון קאנטרי-מערב פרוע, הגחיך את הנוכחים, ויצא ממנו ככוכב קולנוע. אחרי הסטנד-אפ המיוחד שלו Delirious ב-1983, מרפי הפך לסופרסטאר כמו מייקל ג'קסון, פרינס ומדונה, כיכב בסרטים שוברי קופות כמו "השוטר מבוורלי הילס" ו"מגלה את אמריקה", ומילא אולמות.
כקומיקאי ואפרו-אמריקאי הוא מתח גבולות, פתח דלתות ועשה מיליונים. בשנה הבאה הוא מציין 40 שנה בענף הבידור - וזו עומדת להיות שנה גדולה.
בחודשים הקרובים הוא יסיים לצלם את "מגלה את אמריקה 2" (Coming 2 America), ינחה את "סאטרדיי נייט לייב", ייערך להשקה חדשה של "השוטר מבוורלי הילס" ובעיקר יחזור למופעי סטנד-אפ, דבר שהוא לא עשה כבר יותר מ-30 שנה. אם יש מוטיב אחד לשלב הזה בחייו של הבדרן בן ה-58, זה העבר שהופך להווה ולעתיד. אפילו הסרט המצחיק והשנון שלו שנטפליקס שחררה בחודש שעבר - "קוראים לי דולמייט" (Dolemite Is My Name) - על מפיק הסרטים, השחקן וקומיקאי הקאלט שחום העור רודי ריי מור - החזיר את מרפי לשנות העשרה שלו, כשאחיו המנוח צ'רלי מרפי הכיר לו את סרטיו נטולי התקציב של מור.
בטלפון מסט הצילומים של "מגלה את אמריקה 2" באטלנטה, שבו הוא מגלם שוב את דמותו של הנסיך אקים מהמדינה האפריקאית הבדיונית זמונדה, קולו של מרפי אינו מכיל את הנימה המשעשעת של אקסל פולי, הדמות שלו ב"השוטר מבוורלי הילס". במקום זה הוא נשמע נינוח, אולי קצת עייף. הוא לא מתרגש מהמחלוקת סביב מופעי סטנד-אפ שבהם פוליטיקלי קורקט מתמודד עם חופש אמנותי. בשביל אדם שמצוי בעין הציבורית במשך ארבעה עשורים, מרפי נשמע אופטימי במידה מרשימה ונינוח יותר.
אתה מצלם כעת את "מגלה את אמריקה 2".
מרפי: "כן, בן אדם. כאן באטלנטה".
הנסיך אקים הוא אייקון. כשעשית בפעם הראשונה את "מגלה את אמריקה", אפריקה הייתה עדיין מקום אקזוטי עבור רוב האמריקאים, והמערב בכלל. כעת היא נורמלית יותר. זה הולך להשתקף בסרט?
"'מגלה את אמריקה' הוא סיפור אגדה. כך גם הסרט הזה. זו אגדה מודרנית. כמו שאתה אומר, העולם המודרני ישתקף בזה, אבל השיטה היא עולם של סיפורי אגדות, כמו בסרטי 'הפנתר'".
עושה רושם שאתה מבקר מחדש בהרבה חומר מהעבר שלך. האם זה הרגע שבו אתה מביט אחורנית וקדימה בו־זמנית?
"זה יותר כמו סוף של ספר. תמיד רציתי לעשות סטנד-אפ עוד פעם אחת, אז אני רוצה לעשות את זה. ולגבי הסרטים, זה כאילו שאני לא רוצה שהסרט האחרון שאני אעשה יהיה 'מיסטר צ'רץ''. הדברים האלה היו בפיתוח, 'דולמייט', 'מגלה את אמריקה' ו'השוטר מבוורלי הילס' - אתה יודע, אני מנסה לעשות אותם כבר 15 שנה. 'דולמייט' התחבר יחד וזה, וואו, זה מושלם. כשאני אעלה שוב על הבמה - אני מרגיש שזה מה שנולדתי לעשות יותר מכל דבר אחר. כשאני שוב על הבמה, אני לא יכול לדמיין שאני רוצה לעשות שוב סרטים".
באמת? כשאתה תעלה לעשות סטנד־אפ, הסרטים יעברו למושב האחורי?
"מה שהייתי רוצה לעשות הכי הרבה זה סתם כך להיות בבית עם המשפחה, רגוע. קל מאוד להרגיש שאתה עובד כשאתה עושה סרט. אתה צריך לקום בחמש או שש בבוקר. התחלתי לעשות סרטים בגיל 20, כשעשיתי את '48 שעות'. זה כבר 38 שנים. היית בסט של סרט, אתה יודע איך השיט הזה. זה לא כיף. כשאני עולה שוב לבמה, אני רוצה להיות מצחיק - אני יכול לעשות את זה מתי שאני רוצה, אתה יודע. אבל לעשות סרטים? להיות זקן בסרטים? זה לא זה. בוא ניתן להם לראות אותי מזדקן, כמו 'ראית את הסרט החדש של אדי? הוא נראה על הפנים'".
"תמיד נאלצתי להתנצל על חומרים"
התקליטים של דולמייט - דמות בדיונית של סרסור עם כישורי קונג פו ואון מיני בגטו של שחורים - זכורים לי מילדותי. הם היו מוחבאים מתחת לתקליטים שההורים שלנו רצו שנראה.
איך הכרת את רודי ריי מור?
"להורים שלי לא היו תקליטי דולמייט. אחי צ'רלי היה הראשון שסיפר לי על רודי ריי מור. ברוזוולט, לונג איילנד, הקולנוע בנסאו רואוד הכניס ילדים לסרטים בדירוג R (מוגבל לצפייה בלוויית למבוגרים). כשהייתי בן 12 או 13, הם פשוט נתנו לי להיכנס. צ'רלי הכיר את רודי ריי מור, והוא בא הביתה ואמר, 'אתה חייב לראות את הסרט הזה'. אני חושב שזה היה 'The Human Tornado'. הוא היה משוגע על זה. ואני ראיתי את הסרט, וחשבתי שהוא מצחיק מכל הסיבות שהאחרים חשבו. הסרטים באו קודם, אחר-כך קיבלתי את התקליטים שלו".
דולמייט היה בפיתוח כבר שנים. מה גרם לך להישאר מעוניין בזה כל השנים הללו?
"תמיד חשבתי שזה סיפור גדול. אתה יודע, רודי ריי מור פיתח את תרבות הקאלט הזו - מסוממים, ראפרים. הסרטים שלו הפכו לסרטים האלה שאתה מעשן קצת עשב וצופה בשיט משוגע, כמו 'El Topo' (מערבון ביזארי דובר ספרדית מ-1970) ו 'Putney Swope' (קומדיה סאטירית מ-1969)".
אני זוכר שהלכתי לרחוב 42 לצפות באחד הסרטים הללו. זה מתחיל עם תינוק שיוצא מאבטיח. אתה יודע על מה אני מדבר?
"כן, זה 'פיטי וויטסטרו: החתן של השטן'. אמא של פיטי יולדת, ובהתחלה יוצא אבטיח. אחר-כך הוא יוצא בגודל מלא עם הגטקעס שלו. זה הקטע עם רודי ריי מור. גם כשהייתי ילד, ידעתי שזה נוראי. תמיד ידענו שזה גס. צחקנו מהחוצפה של זה. לא האמנו שהוא אמר את הדברים האלה. ידעתי מה ההבדל בין זה ובין דברים של הקומיקאי ריצ'רד פריור. התחלתי לעשות סטנד-אפ בגיל 15, וצפיתי בפריור בגיל 13 או 14, וידעתי שזה הדבר האמיתי. הכרתי גם את ביל קוסבי. כשאני רואה את רודי ריי מור, זו התעוזה שלו מדברת. ההליכה על הקצה. זה מה שהכי בלט. והיו הפואמות שהוא עשה במרתף שנים על גבי שנים, מה שהיה מתחת לדירוג של התקליטים למסיבות. הקבצנים ברחובות. זה היה העולם שלו".
אני רוצה לשאול אותך על לעשות סטנד־אפ בעצמך. מתי הייתה הפעם האחרונה שעשית את זה?
"כשהייתי בן 27 או 28".
איך אתה מרגיש לגבי הסביבה היום? הסטנד־אפ נמצא עכשיו קצת תחת אש. לפעמים אלה תנועות התעוררות למיניהן נגד הסטנד־אפ.
"זה תמיד היה ככה. עוד לפני תנועת #MeToo וכל מה שהולך עכשיו, איך שלא תקרא לזה, הייתי צריך להתנצל על חומרים, וזה היה לפני 30 שנה, אתה יודע. עכשיו כולם מקבלים יחס שווה. זה לא שאני אומר לעצמי, 'וואו, אני לא יודע אם עכשיו אני יכול לעשות סטנד-אפ כי הוא השתנה'. זה יותר השתנה לכולם. כך זה היה בשבילי תמיד. ההבדל הוא שעכשיו אני יושב ורואה מה זה שיט. כשאני מרכיב את החומר שלי, אני לא דורך על הבוהן של אף אחד ולא נותן סיבה להפגין נגדי וכל זה".
דיברתי עם הסטנדאפיסט כריס רוק והוא התלונן על איך הוא עלה עם קצת חומרים, ואנשים העלו אותו לאינטרנט לפני שזה היה מוכן. העלייה שלך לבמה היא אירוע רציני. חשבת על האסטרטגיה של איך תעבוד על החומרים שלך?
"אני פשוט הולך לצוץ ולעשות את מועדוני הקומדיה ולנסות לעשות יחד את השיט שלי. אני אפילו לא חושב על הדבר הזה. זה לא כמו לראות את כל השואו מורכב ביחד. אתה יכול לשלוט בחלק מזה, להוריד חומרים. אתה מנסה, אתה יודע, שזה לא יקרה לך עד כמה שאפשר, אבל אני לא יוצא מהכלים. אני לא חושב, 'היי, איך הקהל? על מה הם יגיבו? צריך להיזהר שהם לא יעלו לאינטרנט את הבדיחות'. אני חושב רק על איך לעשות שעה וחצי מצחיקות".
מה גרם לך להחליט לחזור לבמה?
"אני מחכה לחזור לבמה כבר שנים, מחכה לרגע הנכון. במשך לפחות עשר שנים אני חושב על לעשות סטנד-אפ, ועכשיו זה כמו, אוקיי, זה מושלם. הסרט הזה על רודי ריי מור מצחיק, הוא יעשה באזז. ללכת ל'סאטרדיי נייט לייב', לעורר אותה עוד קצת. זו הסביבה המושלמת".
"אני כוכב הרוק הראשון של הקומדיה"
בדצמבר מרפי יחזור ל"סאטרדיי נייט לייב", 35 שנים אחרי שהופיע בה בפעם האחרונה. הוא עבר דרך ארוכה מאז המערכון הראשון שעשה בתוכנית - שזכה לשם "החיפוש אחר הפרובליקני הכושי" - אבל כך גם התוכנית עצמה, הפלטפורמות התקשורתיות, וכמובן - הקהל. האם הוא יוכל להמשיך בקללות ובשפה הבוטה שהפכו לסימן ההיכר שלו כקומיקאי?
חשבת על מה שתרצה לעשות בתוכנית?
"עוד לא חשבתי על זה, נראה מה הם ירצו, אבל יש לי את כל הדמויות האלה - גאמבי, מיסטר רובינזון ובאקוויט".
אם כבר מדברים על "סאטרדיי נייט לייב", הם פיטרו לאחרונה את הקומיקאי שיין גיליס בגלל אמירות גזעיות. מה אתה חושב על זה?
"שמעתי משהו על זה. אני לא צופה בחדשות, לא קורא עיתונים, אני ממש מנותק. בדרך-כלל אני שומע על דברים, כך אני מגלה מה קורה. אני יכול להמשיך חודשיים-שלושה בלי לקרוא שום דבר. אולי אפילו שישה חודשים בלי חדשות, בלי עיתונים. כלום. לא מקדיש תשומת-לב לכלום מזה".
יש לך מחשב?
"לא, אין לי".
אתה נכנס לטוויטר, אינסטגרם, משהו כזה?
"לא. אני הולך להיות בן 60 עוד שנתיים, יש לי עשרה ילדים, אני מנסה לבלות זמן איכות עם המשפחה. לא מזיז לי מה פאקינג קורה במדיה החברתית, לבקש מאנשים לעקוב אחריי וכל זה. מי רודף אחרי מי, מי צייץ, אנשים שמעלים תמונות סלפי. היינו כאן לפני שכל זה קרה. אבל למרות שאני לא משתמש במדיה החברתית, אני עוקב אחרי הקומדיות. יש לי נטפליקס וכל זה. אני פשוט לא מצייץ".
כשאתה מסתכל על סטנד־אפ היום, אתה מרגיש שכסוג של אמנות, זה התפתח למשהו אחר?
"סוג האמנות הזה מתאר יותר סיפור מכפי שהוא סיפר אי-פעם. יש לך גאון כמו דייב שאפל, יש כל-כך הרבה טיפוסים של קומיקאים. כשאני התחלתי לעשות קומדיה, זה היה קטעים של פתיחה. זה היה הדבר הטוב ביותר שיכולת לקוות לו. עכשיו יש קומדיות שאף פעם לא היו תוכניות טלוויזיה, לא היו סרטים, ועושות 25 מיליון דולר בשנה. אתה מככב בסקוור גארדן שלושה לילות. פעם, להיות סטנדאפיסט היה להיות בפרינג', וכעת זה מופע של שירה וריקודים ועוד ועוד".
ואתה תרמת הרבה לשינוי הזה?
"אני הראשון. אני כוכב הרוק הראשון של הקומדיה, שעושה סיבובים בזירה בחליפות עור. Raw הוא עדיין קונצרט הסטנד-אפ הכי גדול מאז ומעולם, אחרי יותר מ-30 שנה".
אם אני לא טועה, הייתה לך תמונה גדולה של אלביס פרסלי בבית בבאבל היל, ניו ג'רזי. איך אלביס השפיע עליך? הבגדים שאתה מופיע איתם ב־Raw ו־Delirious, הוא היה מודל לחיקוי?
"כן, הייתי מעריץ גדול של אלביס פרסלי. ארבעת הגיבורים שלי היו ברוס לי, מוחמד עלי, ריצ'רד פריור ואלביס כשהתחלתי לעשות סטנד-אפ. לא רק הבגדים שלי - לבית שלי בג'רזי יש צבעים כמו לבית של אלביס".
באבל היל הוא סוג של גרייסלנד?
"כן, הוא היה גרייסלנד. הייתי מעריץ גדול של אלביס. ואז, כשגדלתי, הייתי עדיין מוקסם ממנו, אבל זה היה אחרת לגמרי. אלביס היה סיפור טרגי. הקסם הפך להיות שעל פני השטח הכול היה מושלם, הכול התחבר לו, אבל זה היה ההפך הגמור. העדר שליטה מוחלט. הרס עצמי טוטאלי. הוא נפח את נשמתו בגיל 42. זה הפך למקור הקסם, כי התפרסמתי. הוא הפך להיות הדוגמה לכל מה שאתה לא אמור לעשות".
אתה נמנעת מליפול למלכודת הסמים שהורידה כל-כך הרבה אנשים.
"אני ההיפוך הגמור. כמעט כל אחד שנופל למלכודת הזו הוא טיפוס של הרס עצמי, מפני שכל אחד יודע לאן זה מוביל. אתה יודע מה יקרה. וזה בדרך-כלל אלה שהכי אמינים, מוכשרים ויפים, הילדים הטובים עם הנזק הפנימי הזה שאף אחד לא מכיר. והם הורסים את עצמם. אני מעולם לא הייתי כזה".
"מעניין מה יקרה כשאעלה לבמה"
כשמרפי פרץ, סידני פואטייה היה כוכב קולנוע ואחר-כך ריצ'רד פריור. די מהר, מרפי יצר לעצמו קריירה רב-תחומית - שכללה טלוויזיה, סרטים, מוזיקה ואפילו דיבוב. זו קריירה בהיקף חסר תקדים, שלא לומר נדיר. הוא אומנם ידע עליות ומורדות, ובתחילת שנות ה-90 היה נראה שאיבד את הקסם, אבל אחרי כמה שנות דשדוש חזר בגדול.
אתה רואה את עצמך כחלוץ? אתה מרגיש שפתחת כמה דלתות?
"אני יכול לראות שאחרי שהופעתי, הכול השתנה בכמה דרכים, בסטנד-אפ הקומי ובסרטים. אתה יודע, '48 שעות' ו'משנה מקום משנה מזל' - הסרטים האלה שינו את התפיסה של אפרו-אמריקאים בסרטים. לפני כן היינו דמויות משנה לכוכבים או בסרטים קטנטנים. לא היו תפקידים מובילים לאפרו-אמריקאים בסרטים של 100 מיליון דולר. זה פתח את כל זה. ולא רק קומיקאים, התחיל עידן של שחקנים אפרו-אמריקאים. זה לא היה משהו שתכננתי לעשות".
עם הסטנד־אפ, אתה מתכנן להופיע שוב במדיסון סקוור גארדן? זירה כזו גדולה?
"אני מחפש להופיע בעולם. זה עוד דבר שנוגע לסטנד-אפ, עכשיו הוא עולמי. אני צופה בכל הקומדיה הזו בנטפליקס מכל העולם. הדבר הזה לא היה קיים לפני 30 שנה. הוא גדול יותר מאי-פעם. הדבר היחיד שהפך לגדול יותר ב-30 השנים האחרונות הוא ההיפ-הופ. זהו מלך הגבעה. אף אחד לא אוהב אפרו-אמריקאים יותר מאשר היפ-הופ. הוא התחבר למיליארדרים, לקווי אופנה, לאלכוהול, לתחנות טלוויזיה. שיא הקומדיה כשאני התחלתי היה להיכנס ל'טונייט שואו'. ויכולת לקבל סיטקומים, זו הייתה התקרה. עכשיו יש אנשים שלא שמעת עליהם שעושים מיליונים. אתה יכול להיות קומיקאי נישה, לעבוד על מקטע קטן של הקהל, ולעשות מיליוני דולרים. זה טריפ".
אז אנחנו צריכים לצפות לסיור עולמי של אדי מרפי בשנה הבאה?
"Yeah. סטנד-אפ זה דבר עולמי. השיט שלי עולמי. בגלל כל הסרטים האלה שעשיתי ב-40 השנים האחרונות, השיט שלי נמצא בכל העולם".
מדהים כמה גדול נהיית. זה חסר תקדים.
"נכון, בן אדם, זה טריפ, במבט לאחור. אבל כשאתה בתוך זה, כשאתה צעיר, אתה לוקח את זה עם גרגיר של מלח. עכשיו, כשאני מתבונן בזה אחורנית, אני מרגיש שזה רק דבר אחר שקפץ לי".
אני לא יכול לחכות עד שאראה אותך עושה שוב סטנד־אפ.
"כולם מצפים לזה. אני אפילו לא יודע מה זה הולך להיות. אני יודע שאני עדיין אותו בחור, אותו בן אדם. אני מבוגר יותר, והשתניתי כפי שאנשים משתנים כשהם מתבגרים. אבל לא חשוב איזה מנגנון הפך אותי למצחיק, איך המצאתי בדיחות - אני אגיע ועדיין יצא לי שיט מהפה. אני סקרן לראות מה יקרה כשאחבר הכול יחד ואעלה לבמה. אני מקווה שאעמוד בציפיות של כולם. מה שזה לא יהיה, זה הולך להיות אני".
אדי מרפי (58)
הוא סיפר בעבר כי פיתח את חוש ההומור שלו בילדותו, בשנה שבה הוא ואחיו היו במשפחה אומנת אחרי שאביו נפטר ואמו אושפזה. כבר בגיל 15 הוא התחיל לכתוב ולהופיע במועדוני סטנד־אפ, ובגיל 19 דרך כוכבו כשהצטרף ל"סטארדיי נייט לייב". מאז הופיע בשוברי קופות קולנועיים כמו "48 שעות" ו"השוטר מבברלי הילס", זכה בגראמי על מופעי הסטנד אפ שלו ואפילו הוציא שני סינגלים. בשנות ה־90, כשהפוליטיקלי קורקט כבש את ארה"ב, הידרדרה הקריירה של מרפי, שידוע בהומור הבוטה והפרובוקטיבי שלו. זה לקח זמן, אבל מרפי לא ויתר ועשה קאמבק. אפילו נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה אמר לו לחזור לעשות סטנד־אפ. למרפי יש 10 ילדים מ־5 נשים. זו לא בדיחה.