אבישי גרינצייג / צילום: אבשלום ששוני
אמון הציבור במערכת המשפט נמצא בצלילה כבר תקופה ארוכה. הנתונים בסקר המתפרסם כאן מפתיעים רק במובן אחד: מתברר כי האמון המשיך לצלול השנה; כלומר, היה עוד לאן לרדת.
הפוליטיקאים ואישי הציבור מהצד הימני של המפה מנופפים בנתונים המראים על ירידה באמון מערכת המשפט כדי להראות עד כמה מערכת זו זקוקה לשינוי, ועד כמה היא רודפת את הימין ומסכלת את מדיניותו. לתפיסתם, הנתונים הם הוכחה שהעם מאס במערכת המשפט שרודפת את הימין. גם אנשי תקשורת מנופפים בנתונים אלה כחלק מקרב ההתגוששות שאנו נמצאים בו מאז נפתחה תיבת הפנדורה שנקראת "תיקי האלפים".
אך אם להיות הוגנים, צריך להסתכל על אמון הציבור במערכת המשפט כחלק מאמון הציבור באופן כללי במערכות המנהלות את המדינה. כך, למשל, אמון הציבור בתקשורת נמצא גם הוא כבר תקופה ארוכה בשפל המדרגה, ושלושה מכל ארבעה ישראלים לא מאמינים לתקשורת הישראלית. תיק "ידיעות אחרונות" (תיק 2000) ותיק וואלה-בזק (תיק 4000) חשפו במקצת עד כמה גם מערכות אלה נגועות בריקבון ובאינטרסים פסולים. כמעט אין היום אדם אחד שמאמין לדיווח עיתונאי ולא חושד מיידית במניעים זרים ופסולים של הכתב.
גם אמון הציבור בנבחרי הציבור - שאלה שלא נבדקה בסקר זה - נמצא בצניחה חופשית. בואו נזכור איך נראית המערכת הפוליטית בשנים האחרונות. אין לה סיבה לגאווה ולתחושת עליונות. כדאי גם לזכור שהימין לא הצליח בשתי מערכות הבחירות האחרונות להקים ממשלה, והשרים שמדברים על אמון הציבור, הם עצמם לא זכו לאמון הציבור בקלפי. שר המשפטים אמיר אוחנה הוא שר בממשלת מעבר, שכבר מעל לחצי שנה אין לה רוב בכנסת.
כאשר פוליטיקאים מדברים על חוסר האמון במערכת המשפט, כדאי שיסתכלו קודם כל על מידת האמון הציבורי בהם. "קשוט עצמך, ואחר-כך קשוט אחרים". כאשר בתקשורת מקיימים דיון מלא פתוס וחשיבות עצמית על חוסר האמון במערכת המשפט, זה קצת כמו לשמוע את חוות-הדעת של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט נגד השחיתות של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
חוזר כבומרנג
במובן מסוים, יש פה רכיבה על גב הנמר. כאשר פוליטיקאים גורמים לציבור באופן עקבי ומתמשך להטיל פקפוק באמינות של מערכת המשפט, זה בסוף חוזר אליהם כבומרנג. הניסיונות החוזרים והנשנים מצד פוליטיקאים לפגוע באמון הציבור בגופי התקשורת, נתנו את אותותיהם ובהחלט הצליחו לגרום לקריסת האמון. אולם הפוליטיקאים שריסקו את אמון הציבור בתקשורת, לא הצליחו להעלות את האמון בהם. כולנו צוללים יחד לתהום.
אם אבא אומר על אמא שהיא כסילה, ואמא אומרת על אבא שהוא טיפש, סביר שבנם יבחר להאמין לשניהם. אם נפליג לצפון אמריקה, נראה כי הנשיא דונלד טראמפ הצליח לרסק את אמון הציבור בכלי התקשורת הביקורתיים כלפיו, אך גם האמון בו נמצא בשפל חסר תקדים.
עם זאת, יש לציין כי גם מערכת המשפט לא חפה מטעויות בהתנהלותה. במשך שנים רבות, רבות מדי, מערכת המשפט התנהלה ציבורית בשיטת "דן יחיד" על-פי סעיף 79 א' לפי חוק בתי המשפט, רק בלי הפרט השולי של צורך בהסכמת בעלי הדין, דהיינו הציבור, נבחרי הציבור והתקשורת שמסקרת את המערכת. כל ביקורת ציבורית ותקשורתית מצטיירת כמתקפה וכהסתה; כל ניסיון לעודד שקיפות בכל הנוגע להתנהלות מערכת המשפט נתפס כפגיעה בשלטון החוק ובעצמאות המערכת. הגוף שיודע לדרוש שקיפות מכל העולם, דווקא הוא נאבק למנוע שקיפות כאשר הדבר נוגע אליו.
גם המשטרה חוטאת בכך. בתגובה לביקורת העניינית בחלקה המוטחת בה, היא מתחפרת, משקרת ותוקפת חזרה. זאת, במקום להשיב לביקורת בענייניות ולהפנים את הדרוש תיקון. המשטרה מנהלת מערך דוברות ענף ומסועף, שמתנהל כמו גוף יחסי ציבור. היא מאמינה שכך היא תשקם את האמון בה, אולם יחסי הציבור שלה לא משפרים את מצבה אלא רק משקפים לציבור את עומק המשבר.
אמון ופתיחות
האמון של הציבור בכל המערכות נמצא בסירה אחת רעועה ומוצפת. חובה להבין נקודה זו ולהפנים אותה. הייתי שמח לסיים את הטור בנימה אופטימית ועם עצה גאונית וקלה ליישום, אך לצערי אין באמתחתי כזו. הלוואי שהיה לי את הפתרון המהיר שישיט את הסירה זו, המאיימת להישבר, אל חוף מבטחים.
אנחנו נדרשים לבקר בלי לרסק, אולם לצורך כך צריכים קודם כל להיות אמון ופתיחות בין המערכות כולן. יהיה אפשר לבקר את המשטרה ואת הפרקליטות בלי לרסק אותן, אם הביקורת תהיה עניינית ותוביל להפקת לקחים ולרצון להשתפר. לצערי, אין זה המצב.
יש צורך לייצר שיח כן ופתוח בין המערכות ולחדש את האמון ביניהן. דרוש צו פיוס בין המערכות שבינתיים מתעקשות לבצע פיגוע התאבדות משולב באמון הציבור בהן. עדיין לא מאוחר לתקן, וכן, יש הרבה מה לתקן.