תומכי ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: NIR ELIAS, רויטרס
לפני מספר חודשים נפתחה אחת משלוש מהדורות החדשות המרכזיות בסיפור של הדלפה שהעביר למערכת אחד הנחקרים. לקראת החלק האחרון של המהדורה התקשר המדליף למערכת וביקש למחות בשידור על כך שפנו אליו לתגובה ברגע האחרון, וקבל על כך שאנשי המהדורה מעזים לקבל הדלפה מאנשי הפרקליטות. לאחר התלבטות הוחלט שלא לאפשר לו את אשר ביקש, אבל הקוריוז הזה ממחיש היטב את הציניות ואת השימוש שעושים בספינים גורמים שמבינים בתקשורת כדי לעצב תודעה. הוא גם ממחיש את העובדה שלצופה הממוצע, שנחשף לרסיסי מידע חלקי, אין מושג איך הם הגיעו למסך, מי העביר אותם ולמה. הדבר היחיד שסביר להניח שגם הצופים מבינים שהמהדורות החדשות והאקטואליה מוצפים במניפולציות וספינים, וקשה לדעת למי להאמין.
אי-האמון של האזרחים אינו רק כלפי התקשורת שמתווכת את המידע. הוא מחלחל עמוק פנימה אל תוך מערכות אכיפת החוק. וככל שהפוליטי-משפטי-תקשורתי מתערבב - גדל אי-האמון בעיתונאים ובמערכת המשפט. הציבור, כך מתברר, סבור כי לאמצעי התקשורת יש חלק משמעותי בשחיקת האמון במערכות האכיפה: בסקר שנערך עבור "גלובס", באמצעות מכון "שילוב", השיבו 54% כי לדעתם התקשורת מקטינה את אמון הציבור במערכת המשפט. רק 15% חשבו כי התקשורת מגדילה אותו, ו-18% טענו כי לתקשורת אין השפעה כלל.
רוב העוסקים בתקשורת לא יחלקו על הקביעה כי לאמצעי התקשורת יש חלק משמעותי בשחיקת אמון הציבור במערכת המשפט. אולם הפרשנות שהם נותנים לסיבות שונה משמעותית בהתאם לעמדה הפוליטית. מצד אחד עיתונאים שטוענים שמערכת המשפט מצויה בליבו של קמפיין מתוזמר שנועד לחלץ את ראש הממשלה בנימין נתניהו ממשפט, ומנגד אנשי תקשורת שמשוכנעים שמערכת האכיפה זקוקה לניעור רציני וכתבי המשפט מגינים עליה ובכך מאבדים את אמון הציבור.
● רוצים לשמוע עוד על הנושא? האזינו לפודקאסט: כך נסדק אמון הציבור במערכת המשפט
"כמות הפייק שמופץ מטורפת"
אביעד גליקמן, כתב המשפט של חדשות 13, שייך לאנשי התקשורת מהזן הראשון: "מותר ורצוי לבקר את מערכת אכיפת החוק, אבל יש הבדל אדיר בין ביקורת לגיטימית למה שקורה בשנה וחצי האחרונות, שזו לא ביקורת אלא מערך הסתה משוכלל. אנשים שקוראים לעצמם עיתונאים עם במות מכובדות ברדיו ובטלוויזיה, שמנהלים מסע הסתה מתמשך נגד מערכת אכיפת החוק ובית המשפט בגלל חקירות ראש הממשלה. זה התחיל במשטרה והמשיך לפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. מתארים את אנשי אכיפת החוק בדברי שנאה ובלע כמו שתיארו את הפרוטוקולים של זקני ציון. כאילו יושבת חבורה של אנשים בראשות פרקליט המדינה ו'השד הגדול' ליאת בן-ארי, שעד לפני שנה איש לא הכיר את שמה, ורוקמים מזימות כיצד להפיל את ראש הממשלה. והם מעבירים את זה הלאה לציבור, שאין לו כלים לשפוט כרגע. מערכת האכיפה לא מדברת ובהדרגה אמון הציבור מתערער.
"צריך להוסיף גם את הרשתות החברתיות, שנהיו מאוד דומיננטיות ואנשים צורכים בהן את החדשות. יש שם כמות של דברי בלע, שנאה ופייק ניוז. פעם יכולנו להגיב על כל ידיעה, אבל היום כמות הפייק שמופץ היא מטורפת. סיפורים שמיוצרים בידי אנשים שלא מכירים את העובדות ומחלחלים לציבור".
העיתונאי ברוך קרא סבור כי תפקידה של התקשורת לבקר ולחשוף את העוולות והפגמים של המערכת, ולא צריך לעניין אותה אם החשיפה מעלה או מורידה את אמון הציבור. עם זאת, לדבריו, "צריך להבחין בין העבודה של התקשורת כגורם מסקר שחשיפותיו פוגעות לפעמים באמון הציבור ובין זה שכלי תקשורת עוסקים במתקפה שמונעת מאג'נדה פוליטית. זה נופל על אוזניים קשובות כשזה נוגע לאירוע מתוקשר כמו חקירות נתניהו, וברור שזה מגביר את אי-האמון".
רוב הציבור נתקל במערכת אכיפת החוק במפגש עם שוטר תנועה או טלפון למוקד 100. מידע אחר על המשטרה מגיע לרוב בתיווך התקשורת, וכשבמשך שנים, ובאופן קיצוני יותר בשנים האחרונות, פוליטיקאים מעבירים מסרים באמצעות התקשורת שהמערכת מנוונת ומושחתת, מונעת מאג'נדות פוליטיות ו"תופרת תיקים" - מתקבעת התודעה הציבורית.
לדברי בכיר נוסף, "אחד הדברים המובילים בחקירת תיקי ראש הממשלה זה קריעת מסכות מעל שורה של גורמים: מערכת אכיפת החוק, פוליטיקאים, התקשורת ובעלי ההון, ובכל אחד מהגופים האלה נחשפו נקודות חולשה. כשרואים את ההתנהלות של מערכת אכיפת החוק, בחלק מהחקירות בהחלט יש מקום לביקורת. אבל מתוך כוונה להגן על ראש הממשלה נוצר מחנה שעושה דמוניזציה של המחנה השני כאילו הוא מאוגד נגד האינטרסים של ראש הממשלה או מחנה הימין".
רותם דנון, עורך המגזין "ליברל" ועד לפני חודשים ספורים עורך מהדורת שישי של חדשות 12, מכוון אצבע לגורם אחד: "ישנו אכן אמצעי תקשורת מרכזי אחד שגורם לערעור האמון במערכת המשפט, וזהו בנימין נתניהו. נתניהו הוא מדיה בפני עצמה, ועוצמתו ושיטותיו חסרות תקדים. בתכלול מיליוני עוקביו והנפח שמוענק לו, למסריו ולמעבירי דפי המסרים הרבים והמסורים שלו, הוא - כמדיה המגולמת ביישות אנושית - חזק יותר לא רק מכל כתב או פרשן משפטי-פוליטי, אלא מכל אמצעי המדיה המסורתית גם יחד".
עם זאת, דנון סבור כי הקמפיין נופל על קרקע פורייה. "למכוש העיקש והממושך שבאמצעותו מכה נתניהו בתקשורת מצד אחד ובמערכת אכיפת החוק מצד שני, יש אבן רכה יותר לחצוב בה מבעבר. פוליטיקאים רבים לפניו, חלקם באופן פושע ונטול מוסר, אבל חלקם בצדק רב, הביעו אי-אמון במערכת. מחשודים שדמם כמעט הותר, דרך ראשי ממשלה אחרים שהיו חשודים בפלילים ועד שרי משפטים שעצם החשד של המערכת בהם כי הם יערערו את הסדר המוכר והטוב, גרם לנקמנות; נקודת השבר הזו לא התחילה עם חקירות נתניהו. לזה הצטרפו הרשתות החברתיות, שהן כר פורה להקצנת דעות והתבצרות בעמדות. בעידן כזה, הפקת דוקו כמו 'צל של אמת', שלפני 20 שנה היה לה אימפקט מזערי, מייצרת גלי הדף בשיח, שבתורם הופכים לאייטמים במדיה המסורתית, שחוזרים לשיח במדיה החברתית וחוזר חלילה. מעגלים שטובחים באמון במערכת המשפט, בצער רב, כשהכלים שלה להגן על עצמה במרחב התקשורתי דלים ומיושנים".
"סיקור המשפט מופקר בתקשורת"
למטבע כאמור יש צד שני, והוא לא פחות נחרץ. "תחום המשפט ואכיפת החוק הוא אחד מתחומי הסיקור החשובים ביותר, ועצוב כמה שהוא מופקר בתקשורת הרבה שנים", אומר העיתונאי והפובליציסט קלמן ליבסקינד. "רוב העוסקים בו לא עושים את עבודתם העיתונאית. כי העבודה הבסיסית של עיתונאי היא להטיל ספק. לבדוק, למתוח ביקורת. אפשר להחמיא למושא סיקור על הובלת מהלך טוב. אבל אנחנו כאן כדי לפקפק. לחטט. רוב כתבי המשפט, בהכללה שחוטאת למספר מצומצם של אנשים, מתמסרים לחלוטין למושאי הסיקור שלהם. הם הפכו ללהקת מוחאי כפיים לפרקליטות. וזה לא תפקידם. אפשר להטיל ספק בדברים גם אם הכתב חושב שנתניהו צריך להיכנס בסוף לכלא. כתבי המשפט הבולטים הפסיקו להתעניין בלבדוק את המערכת, ובזמן האחרון זה בולט. ראו את זה היטב בסיפור של ניר חפץ ובסיפורי יונתן אוריך ועופר גולן. אלה אירועים שחייבים להעלות שאלות. זה לא אומר שהתשובה לשאלות האלה היא 'בואו נסגור את תיקי נתניהו', אבל במקום לשאול המקהלה עסוקה במחיאות כפיים.
"היום הכול מהפוזיציה: ביבי או אנטי-ביבי, ולכולנו יש דעה. לעיתונאי שמאלני לא נוח למצוא את עצמו כשהימין רוקד איתו על הכתפיים, ולהפך. וכשהימין ונתניהו לקחו את הנושא המשפטי הגענו למצב שכשעמית סגל חשף מגה-סיפור על ניר חפץ, היו עיתונאים שכתבו שזה לא סיפור. זה מדהים אותי. איך זה לא מעורר שאלות? אפשר להגיד 'זה סיפור', ועדיין זה לא מפיל את תיקי נתניהו לרצפה.
"אבל לא כל מה התקשורת אומרת הציבור קונה - לפעמים זאת תגובת נגד, ונתניהו יודע לשחק על זה. כשהתקשורת מחבקת את 'אויבי נתניהו', זה לעתים משחק לטובתו. היום אי-אפשר להשתיק דברים בגלל הרשתות החברתיות, וכשמתפרסם משהו שאמור להביא לביקורת על הפרקליטות, הוא מביא שתי תוצאות: לביקורת קשה על הפרקליטות וביקורת קשה מאוד על התקשורת שלא מתעניינת".
העיתונאי אראל סג"ל מציג קו יותר אגרסיבי: "התקשורת הפכה להיות משת"פית של הפרקליטות והמשטרה בלי טיפת ביקורת. הם נערי העידוד. הכול נכנס לפוזיציות של ימין ושמאל וזה בלט בחקירות נתניהו, כי הן זוכות לתשומת-לב ציבורית. הציבור רואה שכל העניין של מערכת אכיפת החוק בתיקי ראש הממשלה לעומת תחושת חוסר משילות מוחלט בעניינים אחרים, וזה יוצר תגובת נגד.
"סיפורי רות דוד (פרקליטת מחוז תל-אביב לשעבר, שהואשמה בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, עב"ל), השופטת הילה גרסטל ואחרים - אלה עדויות שהלכו והצטברו, אבל התקשורת התייצבה באופן חסר תקדים לצד הפרקליטות. בעיקר כתבי המשפט גיבו לחלוטין ולא שאלו שאלות.
"אנשים לא מטומטמים - כשהם רואים נערי מקהלה, הם לא סומכים על התקשורת, וכשהם רואים איך הפרקליטות מתנהלת ואת האכיפה הבררנית, התוצאה היא חוסר אמון הולך וגובר במערכת אכיפת החוק. זאת מערכת טהרנית וצדקנית שלא מסוגלת לקבל ביקורת ולבחון את עצמה בכלים אובייקטיביים. אנשים שמרוב שחושבים שהם עושים דברים חשובים, מתעלמים מכך שאנשי אכיפת החוק צריכים להיות ישרים וזכים פי כמה מהעבריינים שהם רודפים אותם, כי אם הם מתנהלים בנורמות עברייניות, אז כל העבודה שלהם לא שווה. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות".
סג"ל לא רואה בעיה בקמפיין שמוביל נתניהו. "הפרקליטות לא עשו על ראש הממשלה קמפיין? הוא צריך להגיש את הראש שלו לחבל? מהרגע הראשון החקירות נוהלו בפרופיל תקשורתי גבוה עם הדלפות בלי סוף, עם כתבי המשפט שמדבררים את המערכת. הם לא יכולים להיות בעמדה שכל מה שהפרקליטות אומרת זה ראה וקדש. האם רוב כתבי המשפט מבצעים את תפקידם? מבקרים את המערכת? שואלים שאלות קשות? לדעתי לא. אנשים רואים ומבינים את זה. מערכת המשפט זאת פרה קדושה שאסור לבקר אותה?".
ויש גם מי שמצליח לשמור על ניטרליות. לדברי עיתונאי בכיר, "יש קמפיין מאסיבי להחלשת האמון הציבורי, אבל הוא נופל על קרקע פורייה, כי יש סיפורים מבוססי עובדות שאינם חלק מהקמפיין: במשטרה כל הניצבים שהלכו הביתה, הסיפור של השופטת פוזננסקי-כץ (חשיפה מסרונים שהחליפה עם נציג רשות ניירות ערך על מעצר החשודים בפרשת בזק, עב"ל), פרשת רות דוד שערערה את אמות הספים ולא נסגרה עדיין - לרבים יש תחושה שהפרקליטות לא עשתה בדק-בית, ולא כולם יודעים להפריד בין הפרקליטות ובית המשפט.
"היו לא מעט סיפורים בשנים האחרונות על שופטים שהתנהלו באופן בעייתי. הסיפור על נשיאת העליון אסתר חיות, שבזמן אמת ידעה על כך שחברתה הטובה הילה גרסטל קיבלה הצעה מכיוונו של פוליטיקאי. מה היא עשתה עם המידע? אלה שאלות שלא רק עיתונאים שואלים - כל הציבור שואל. התקשורת עושה את עבודתה ומאירה בזרקור את מערכת המשפט, ובכך גם תורמת לערעור האמון הציבורי בה".
"רוב ההדלפות אינן מגיעות ממערכת החוק"
סביר להניח כי אחד הגורמים שמסייעים לערער את אמינות גורמי המשפט והחוק הם אינספור הדלפות ותמלילים שהציפו את מסכי הטלוויזיה. לעתים מדובר ברסיסי מידע שמתאימים בעיקר ל"מיטיבי לכת" המבינים בתקשורת ויודעים לפענח מהי "הטבה שלטונית", מיהו אילן ישועה וכמה שווה בזק. כך או כך, שטף ההדלפות עלול לייצר תחושה שהמדליפים באים מתוך המערכת, ושההדלפות במקרה הזה חורגות מגדר הרגיל. בפועל זה לגמרי לא נכון.
"האופן שבו מסוקרת הפעילות המשפטי הוא תמיד זהה", אומר עיתונאי בכיר. "יש כרוניקה של משפט שבה מעבירים לכל הפרקליטים של החשודים את החומר והראיות, והם מתחילים להדליף לעיתונאים כדי לשמור על יחסים טובים איתם. ומי שיש לו אינטרס, מאשים את המשטרה והפרקליטות. הפעם פשוט יש הרבה חומר ראיות, והקמפיין של ביבי כל-כך חזק, שזה נתפס".
לדברי בכיר אחר, רוב ההדלפות אינן מגיעות ממערכת אכיפת החוק. "אנשי הפרקליטות אינם מדליפים באותה מאסה כמו הנחקרים ועורכי דינם. הרבה פעמים אין אינטרס שווה בין עורך הדין המדליף ללקוח. החשוד יכול להרגיש בצדק נפגע, אבל מי שהדליף זה הצד שלו מאינטרסים כלכליים קרייריסטיים: קשרי עורך דין-עיתונאי וכדומה.
"הבעיה בהדלפות היא שלרוב הן נטולות הקשר רחב. כדי להבין את המשמעות המדויקת של הציטוט, צריך לקרוא את כל המכלול, ולא אחת זה דף או שניים מתוך ארגז מסמכים. פסקה של שורה או שתיים מתוך קטע שלם, ולעיתונאים ולעורכים יש בעיה איך להתייחס לזה. כשמקבלים הדלפה, בדרך-כלל למדליף יש מלוא ההקשר, אבל הוא לא מעביר אותו. לפעמים העיתונאי אפילו לא רואה את המסמך, אלא בא עורך דין ואומר לו: 'יש ציטוט כזה וכזה - תרשום', ואין היכולת לראות לפני ואחרי. אם המקור אמין, סומכים עליו".
קרא: "יש לנו תפקיד, ולהדלפות יש חלק חשוב בו. לכן עיתונאים שיוצאים נגד הדלפות זה כמו שהשב"כ יצא נגד אנשים שבוגדים בעמם ומעבירים לנו מידע. אבל צריך להיות אחראיים כשנוגעים בחומרי חקירה, להיות בטוחים שהחומרים שמביאים לצופה מייצגים באופן אותנטי את מה שקרה בחקירה, כדי שהסיפור יהיה שלם. ברגע שמביאים ציטוטים, זה סיפור חלקי, וזה בסדר, כי אי-אפשר להביא את כל תיק החקירה, אבל הציטוט החלקי חייב להיות שלם במובן שהוא מספר סיפור שאין עליו עוררין, והוא לא נסתר בעדות אחרת. וקרו דברים כאלה. את תיקי אולמרט קראתי, והיו פרסומים שהטו את מה שהיה בחקירה. ברור שמביאים חלק מציטוט, וצריך לעשות מיני תחקיר ולבדוק שבאמת זה דבר מייצג. לא סתם לקחת ציטוט ולשלשל החוצה".
לדברי בכיר אחר, "מקורות הם אינטרסנטים והולכים עם העיתונאים שנוח להם. עמית סגל נוטה ימינה, ולכן הוא מקבל את ההדלפות מצד נתניהו, ולעומתו גיא פלג נתפס כ'אנטי-ביבי', ולכן מדליפים לו את מה שנגדו. ואם הוא חושב שעושים בתקשורת שימוש - היום הוא פחות תמים מאשר ובעבר ומבין שמי שמדליף הוא בעל אינטרס. אם פעם אנשים פתחו עיתוני בוקר והיו בטוחים שכל מה שהם קוראים זאת עיתונות נטולת אינטרסים - באה פרשת 2000 ולימדה את כולם שיעור. אני נוטה לקוות שהיום מי שקורא 'ידיעות אחרונות' הוא צרכן תקשורת קצת יותר ביקורתי. וזה נכון גם לגבי התקשורת האלקטרונית. אנשים מבינים שעיתונאי מקבל חומר מבעלי אינטרסים".
האם התקשורת תעצור לחשוב לפני שתפרסם משהו בפעם הבאה? סביר להניח שלא - אחרי הכול סיפור שנדחה למחרתיים עלול למצוא עצמו מחר באמצעי תקשורת מתחרה. "התחרות", מסכם ליבסקינד, "מורידה את הרמה של כולנו למטה כבר שנים, לא רק בתחום הזה. אתה יודע שאם תקבל חתיכת נייר בלי הקשר - או שתפרסם, או שזה ילך למתחרים. מי שמסוגל לעמוד ביצר יפסיד סיפור - הרוב לא מסוגלים. מאז שהתחרות היא כבר לא רק בין שניים וחצי עיתונים, זה קרב עקוב מדם - ולא רק בתחום המשפטי. אני מתייחס למקצוע שלנו כמקצוע שרלטני. אם היו לוקחים אותנו כאנשי מקצוע כמו שאנחנו ומעבירים אותנו לתחום הרפואה, והיינו רופאים כמו שאנחנו עיתונאים - אנשים היו מתים פה כמו זבובים".