יוג'ין קנדל \ צילום: איל יצהר
"יש גירעון מעמיק באמון בין אנשים לממסד הפוליטי, ויש איומים גוברים לאמנה החברתית" - כך הכריז בחודש שעבר מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש. ההצהרה הזאת הגיעה במקביל לגלי מחאות שהוציאו מיליונים לרחובות, מסנטיאגו בצ'ילה ועד ביירות וצידון בלבנון, ומספקים תזכורת לחוסר שביעות-הרצון הציבורית שרוחשת בעולם. זו לא הפעם הראשונה שגוטרש מדבר על משבר האמון.
מזכ"ל האו"ם הציב את הנושא גם במרכז נאומו בעצרת הארגון לפני שנה. "העולם שלנו סובל ממקרה חמור של 'הפרעת חוסר אמון'", הכריז אז. "אנשים מרגישים מודאגים וחסרי ביטחון. האמון נמצא בנקודת שבירה. אמון במוסדות לאומיים. אמון בין מדינות. אמון בסדר העולמי מבוסס הכללים".
גוטרש לא לבדו. בכירים ומוסדות מתריעים בשנים האחרונות על ירידה באמון הציבור במוסדות הציבוריים, ועוד יותר מכך במערכת הפוליטית. למשל, ה-OCED, ארגון המדינות המפותחות, שעוד ב-2013 הכריז על הצורך הדחוף "לשקם את אמון הציבור בממשלה" ולשכנע את האזרחים שענייניהם מופקדים בידיים בטוחות.
● רוצים לשמוע עוד על הנושא? האזינו לפודקאסט: כך נסדק אמון הציבור במערכת המשפט
דוח של הארגון מלפני שנתיים בחר את המשבר הפיננסי בתור נקודת ייחוס, והראה כי אמון הציבור בממשלות לא השתקם מאז: הסקרים בנושא מראים כי בממוצע רק 38% מתושבי המדינות ב-OECD נותנים אמון בממשלתם (בישראל הנתון עמד על 40%).
"אנחנו יודעים שלמשברים פיננסיים יש תכונות מאוד שונות ממשברים כלכליים", אומר פרופ' יוג'ין קנדל בראיון ל"גלובס". "ההשפעות של משבר כלכלי או האטה כלכלית בדרך-כלל לא מאוד ארוכות. אבל להבדיל, ברגע שהכסף של אנשים נעלם, או נמצא בסכנה, הם מתחילים לאבד אמון במערכת הכלכלית. וכשיש אובדן אמון כזה, קורים דברים מאוד קשים - כמו למשל בשנות ה-20 בגרמניה שהביאו את הנאצים לשלטון, יחד עם עוד גורמים כמו המפלה במלחמת העולם הראשונה. לכן, חשוב כל כך להימנע ממשברים פיננסיים".
קנדל, פרופ' לכלכלה ולמימון באוניברסיטה העברית, העומד כיום בראש עמותת "סטארט-אפ ניישן סנטרל", שימש כיו"ר המועצה הלאומית לכלכלה בין השנים 2009-2015, והיה חבר בוועדות ציבוריות שונות ובהן "ועדת טרכטנברג" שקמה בעקבות המחאה החברתית. בשנים האחרונות מרבה קנדל לעסוק בבעיית חוסר האמון בחברה הישראלית וחוסר האמון במוסדות המדינה.
כאמור, זו אינה בעיה ייחודית לישראל, "אלא שבארץ זה קצת יותר מורכב, כי בישראל לא היה משבר פיננסי ב-2008. הייתה לנו האטה כלכלית למשך שני רבעונים".
אי-אפשר לרצות את הציבור
אז מה הסיבה לאמון היורד במוסדות הציבור בישראל שאותו מזהה קנדל? "כנראה נדבקנו מאחרים", הוא אומר, וממהר להוסיף שורה של גורמים אחרים. הסיבות הראשונות שהוא מונה נוגעות לתחושת האכזבה של האזרחים מהממשלה, שבתמונה שמשרטט קנדל היא כמעט בלתי נמנעת. "בארץ יש לאנשים תחושה שהממשלה אחראית להרבה יותר היבטים של החיים, מאשר רוב האנשים במדינות שאנחנו משווים אלינו", הוא אומר. "מפעל נסגר? הממשלה אחראית. יש עלייה באי-שוויון? הממשלה אחראית. למרות שבהרבה מקרים זה לא משהו שקשור לממשלה, אלא יותר לחדשנות טכנולוגית, למשל.
"בארץ יש גם תחושה שהממשלה לא עושה בגלל שהיא לא רוצה. זו תחושה שתמיד הייתה, אבל התחזקה בגלל הפילוג או ההקצנה הפוליטית. הציבור, או לפחות השיח הציבורי, לא מוכן לקבל את העובדה שקיימים מקרים של טרייד-אוף - כלומר שאם אתה עושה משהו אחד, אתה לא יכול לעשות משהו אחר. אנשים מצד אחד לא רוצים שיעלו מסים, ומצד שני רוצים שהמדינה תשלם על יותר דברים. זה מייצר חוסר יכולת של הממשלה לרצות את הציבור".
מוצא אחד מהדילמה הזאת, מזכיר קנדל, הוא להעלות את הגירעון - מה שרק דוחה את הבעיה בכמה שנים. כך או כך, "ברגע שאתה מצפה מהממשלה לדברים שהיא לא יכולה לספק לך, ומצפה לדברים שלא ניתנים מבחינת חשבון פשוט, אז אתה כל הזמן מתאכזב".
לא נותנים תמריצים לפוליטיקאים
עם זאת, קנדל מוסיף כי "יש גם מיעוט קטן של פוליטיקאים שלא עומדים באמון הציבור, ומועלים באמון הציבור". אבל מקרים כאלה, הוא מבקש להבהיר, הם היוצאים מהכלל, עובדה שלא בהכרח משתקפת בשיח הציבורי. "השיח שמתנהל בעיתונות הכתובה, ברשתות החברתיות, בטלוויזיה, ברדיו, לרוב תוקף את מוסדות הציבור. אם נסתכל על רוב הכיסוי התקשורתי של המוסדות הממשלתיים, וגם של אנשים בממשלה - הוא מאוד תוקף, ומייצר תחושה שמישהו שם לא עובד בשבילי, שמישהו שם מכר אותי, וטובת הציבור לא עומדת כנגד עיניו. ואחרי שביליתי שש שנים בממשלה - זה פשוט לא נכון".
שילוב הגורמים האלה, מהציפיות המוגזמות מהממשלה, דרך הפילוג הפוליטי, ועד לשיח הציבורי התוקפני, מביאות את קנדל לסיכום ביניים מעט פסימי. "כל הגורמים האלה יחד מביאים לכך שאמון הציבור במוסדות יורד, ולצערי כנראה ימשיך לרדת. אני לא רואה שום פעילות כנגד, אני לא רואה מישהו שאומר, 'תשמע התפקיד שלי הוא לבנות אמון, מערכתית'".
אפשר לטעון שאתה עושה חיים קלים לממשלה: אנשים עומדים בפקקים, רואים את המצב בחדרי מיון, ומתעצבנים - ואולי בצדק.
"כשפוליטיקאי נבחר, הוא מסתכל מסביב, עושה קבוצות מיקוד ושואל על מה אני צריך להוציא את התקציב שלי ואת הכוח הפוליטי שלי, על מה אני צריך לריב עכשיו, כדי להיבחר מחדש ואפילו לשפר את מעמדי. אי-אפשר לבוא לפוליטיקאי בטענות על זה שהוא רוצה להתקדם. עכשיו, מה אנחנו כבוחרים נותנים לו כתמריץ? אף אחד לא הולך לשנות את ההצבעה שלו בגלל שמנעתי פקקים שהיו יכולים להיות עוד עשר שנים. לעומת זאת, בגלל שהשקעתי את כל התקציבים והעבודה במניעת פקקים בעוד עשור, לא עשיתי דברים שנושאים פירות מיידיים, שהבוחרים ישאלו למה לא עשיתי אותם.
"אף אחד לא קם בבוקר ואומר 'אני דווקא רוצה לדפוק את הציבור, ושיהיו פקקים'. אנחנו לא נותנים לפוליטיקאים שום תמריצים לפתור בעיות גדולות שיש להן אופק. מתי הם פותרים את הבעיות או מתחילים לפתור? כשהבעיות האלה נהיות בלתי נסבלות לכולנו, ואנחנו מתחילים ללחוץ על פוליטיקאים. אבל זה הרבה יותר מאוחר. אנחנו כציבור לא אסטרטגיים, ובגלל זה אנחנו גורמים לפוליטיקאים להיות לא אסטרטגיים, וזה לא רק אצלנו - זו בעיה אינהרנטית במשטר דמוקרטי".
אתה מתאר תהליך שבמידה גדולה מגיע מלמטה, מהבוחרים. אבל אנחנו רואים את דונלד טראמפ מבטיח לייבש את הביצה בוושינגטון, שרים בבריטניה אומרים שנמאס מהמומחים, וגם בישראל יש פוליטיקאים שיוצאים נגד בתי המשפט ושלטון הפקידים.
"בישראל יש פוליטיקאים שאמרו שלא מעניין אותם מה המומחים אומרים. הפוליטיקאי אומר 'אני רוצה תוצאות עכשיו, ובשביל זה אני לא צריך מומחים. אני רוצה לעשות מה שאני חושב שיהיה פופולרי עבורי בבחירות הבאות'".
ולגבי המקרים הספציפיים של בריטניה וארצות-הברית, קנדל מזכיר גורמים ספציפיים - מהוויכוח על הברקזיט שהפך לאידאולוגי ומנותק מהעובדות, ועד להצבעת המחאה של הלבנים בני המעמד העובד בארצות-הברית, שנשכחו על-ידי המדינה ולכן לא סומכים עליה.
מה לגבי הרטוריקה הזו בישראל?
"שומרי הסף בישראל חיזקו את האחיזה שלהם עם השנים, ובהרבה מקרים גם זה נובע מחוסר אמון, כי שומרי הסף לא מאמינים לעובדי ציבור וגם לפוליטיקאים. זה משהו שמאוד מאפיין את ישראל. כתוצאה, הפיקוח שלהם הלך והתגבר לאורך 20 השנים האחרונות - של יועצים משפטיים, של חשבים, וגם חקיקה מהכנסת, שבאה כל הזמן להצר את הצעדים. את הלחץ של התחזקות הפיקוח היה צריך להסביר, והוא לווה באמירות ש'אי-אפשר להאמין להם, ושאנחנו צריכים להיות שומרי סף, ויותר שומרי סף'. ודרך אגב, אותו דבר נעשה בשוק ההון. כמות עורכי הדין שעובדים עבור מוסדות פיננסים הרבה יותר גדולה כיום מאשר לפני 25 שנה.
"כל זה נובע מזה שאנחנו באמת לא מאמינים: הממשלה לא מאמינה לשוק, הממשלה לא מאמינה לעצמה, הכנסת לא מאמינה לממשלה, הממשלה לא מאמינה לכנסת. כל הדברים האלה נובעים מחוסר אמון בכל הכיוונים. ואני לא רואה שזה משתפר".
הפתרון: להפסיק להרוס את האמון
איך, אם בכלל, אפשר בכל זאת להעלות את רמת האמון בישראל? קנדל מציע סיפור על ראשית ימיו באקדמיה, כפרופסור טרי בארה"ב. כשהגיע למחלקה, הוא מספר, קיבל תקציב מחקר השקול ל-25 אלף דולר בימינו, שאותו יכול היה להוציא כראות עיניו, עם ביורוקרטיה מינימלית. "כל הדבר הזה התנהל על מי מנוחות, ולכולם היה ברור מה מותר ומה אסור לקנות, אבל ידעת מאוד ברור שאם תעשה משהו לא נכון, פשוט תפוטר מיידית. אף אחד לא יגבה אותך. יש מה שעושים, ויש מה שלא עושים. אבל מראש המערכת נתנה בך אמון".
כשהגיע לאוניברסיטה העברית בהמשך, מספר קנדל, קיבל תקציב מחקר נמוך בהרבה, שלווה בהרבה יותר מגבלות. "אם רציתי לקנות לי כיסא, הייתי צריך להביא שלוש הצעות מחיר, להחתים כמה אנשים, והייתה טופסולוגיה שלמה. ואני לא מדבר על האוניברסיטה העברית כי היא מיוחדת, היא מאוד טיפוסית. אני מאוד אוהב את האוניברסיטה העברית, ואני מדבר עליה כי זה הניסיון האישי שלי".
שתי הגישות השונות, ממחישות לפי קנדל הבדל חשוב. "השאלה אם אתה מתחיל עם אמון, ומעניש על פגיעה באמון" - גישה שלדבריו מאפיינת את סקנדינביה, להבדיל משאר העולם - "או שאתה מתחיל באי-אמון, ואז אין סיבה לבנות אמון - כי אתם לא מאמינים לי ממילא. האמירה שקודם יזכו באמון שלי, ואחר-כך אני אאמין להם, היא אמירה די מטופשת. תאר לך שאתה מתחיל מערכת יחסים עסקית עם מישהו ואומר לו 'שמע, בגדול אני לא מאמין לך. בוא ניכנס יחד לעסק, אני לא מאמין לך בכלום, ורק אחרי הרבה זמן שנעשה עסקים ותבנה אמון אצלי, אולי אני אאמין בך'. אתה תיכנס לכזאת עסקה?".
האתגר שקנדל מתאר, הוא לא לחכות לבניית אמון, אלא במקום זאת לבצע קפיצת אמונה ולתת אמון בצד השני מלכתחילה - משהו שאנחנו יודעים לעשות במערכות יחסים אישיות, אבל מתקשים לעשות בהקשר הציבורי.
זו משימה קשה, ולכן קנדל מסמן מטרה צנועה יותר. "הדרך היותר קלה להתחיל היא להפסיק להרוס את האמון. נניח שמישהו בממשלה סרח. אפשר להגיד, בואו נוקיע את האדם הזה ספציפית, ולא ניתן לו להיות יותר בממשלה - אבל בלי להסיק מסקנות על כל האנשים האחרים בממשלה. לחלופין, אנחנו יכולים להגיד 'כולם גנבים שם'. אבל ברגע שאמרת את זה, זהו. אין לך יותר אמון, כולם גנבים. ואם כולם גנבים, אז לא רק הרסת את כל האפשרות שלך להאמין לממשלה, אלא גם הרסת את התמריץ שלהם לשמור על האמון שלך - אין לך אמון ממילא. אמון זה כמו נכס, אם בזבזת אותו, אתה כבר לא יכול לבנות עליו".