מצעד תמיכה בישראל, ניו־יורק, יוני 2019./ צילום: shutterstock א.ס.א פ קריאייטיב
שגרת היומיום של מרביתנו עמוסה וטרודה בעניינים ובעיסוקים. ואם נותר לנו פנאי, עניינים גורליים כפוליטיקה, כלכלה, חברה וביטחון טורדים את מנוחתנו. כמעט אין זמן להתפנות ולחשוב על אלו הנמצאים גיאוגרפית רחוק מאיתנו.
עד לקיץ 2014 גם אני השתייכתי לסטטיסטיקה הזו. טרודה ביום-יום, ולעיתים נדירות כשאוזכרו המילים "יהודי התפוצות" הורמה גבה ולרוב חלפה המחשבה על משפחה יהודית, שמוטב שתיחשב את ימיה, ומתי "תעשה עלייה", ומי שאינו מתגורר בישראל, שייתן לנו להתמודד עם הבעיות שלנו בעצמנו, ללא צורך בהתערבות חיצונית נוספת.
ובקיץ 2014, בנסיבות כואבות ומטלטלות פגשתי את עם ישראל - בגובה העיניים. בחיבור עמוק, ישירות ללב. פגשתי אנשים, משפחות, מנהיגים וקהילות, שמרכז חייהם הפיזי ממוקם אלפי קילומטרים מישראל, אך ליבם נמצא איתנו בישראל. יהודים החיים במציאות מורכבת וליבם חצוי. הם רחוקים גיאוגרפית, אך אוהבים אותנו, דואגים לשלומנו ומעודכנים במה שקורה כאן.
בקיץ 2014, לפני כחמש שנים, היכתה בי ההכרה שכאשר מדברים על "עם ישראל", נוסף ליושבים בציון, מתכוונים גם למיליוני יהודים הפזורים בתפוצות. 7 מיליון ועוד 7 מיליון, זו כמות משמעותית, עוצמה וכוח, אם מבינים זאת.
היכרותי עם יהדות התפוצות ראשיתה ממקום אישי וכואב - שנמשכה והתעצמה בחמש השנים האחרונות והתפתחה להיכרות אישית עמוקה ולעשייה משותפת. למדתי להכיר את המגוון, המורכבות, וההיקפים. התובנה שתחושת הריחוק והניכור בקרב יהודים רבים, מקורה בין היתר באי-המודעות, ובאדישות כאן בישראל, היכתה בי בעוצמה. ההבנה המחלחלת, שרבים וטובים מיהודי התפוצות כבר אינם מרגישים שייכים, מקבלת משמעות כואבת.
היום אני מבינה כמה חשוב וחיוני לשמור על הקשר, להעלותו לסדר היום הציבורי ולהגביר את המודעות לסוגיית "העמיות היהודית", בארץ ובחו"ל. השאלה שעלינו להתמקד בה היא איך לחזק אכפתיות, ערבות הדדית, דאגה לזולת, למרות המרחק הפיזי ולעיתים גם המנטלי. תחושות הזדהות ואמפתיה הבאות לביטוי בעיתות משבר, ראוי שיתקיימו גם בחיי היומיום שלנו מתוך יישוב הדעת ומתוך הטוב. זה האתגר הדורי העומד בפנינו ולכך אנו צריכים לתת מענה יסודי ומערכתי.
ייתכן שקיים רצון מצד רבים לראות תוצאות מיידיות ומשמעותיות בשטח. עם זאת לטעמי, מהלכים שכאלו לעיתים דינם להיכשל. חשוב להבין, כי אנו בתחילתו של מסע היכרות ארוך ובעל עומק הכולל גם עליות ומורדות, תהליך מערכתי וחינוכי מורכב ומאתגר. במסע זה כל צעד הוא חשוב כדי להתקדם להגשמת המטרה.
כדי שמסע זה יגיע להישגים משמעותיים - חשוב לפעול בשני כיוונים עיקריים: בדרגים הממסדיים, בדרך של רתימת מרב המוסדות הפורמליים העוסקים בתחום זה, ובניית צוות היגוי שיסנכרן בין פעילות הגופים המוסדיים. זאת, לצד פעילות המגיעה מהשטח, מאזרחי המדינה באמצעות הגופים החברתיים הפועלים במרחב הציבורי הזה.
לאחרונה לקחתי חלק במיזם חשוב, שנועד לחזק את הקשר בין יהודי ישראל ליהודי העולם. הפרויקט הוא יוזמה משותפת של "קרן ג'נסיס" ומדינת ישראל בחסותו של נשיא המדינה: כתיבה של "מגילת העם היהודי" ע"י נציגים מכל העולם היהודי. המטרה של השיח הגלובלי היא לייצר מסמך רוחני ואינטלקטואלי חדש, אשר יזכה להסכמה רחבה בכל העולם היהודי, ויציג ערכים משותפים וחזון משותף לעתיד העם היהודי.
"עמותת סאנשיין" (שנוסדה ע"י אופיר ובת גלים שער לזכרו של גיל-עד שער הי"ד) פועלת במטרה לחזק את האופטימיות בעם היהודי, וחרתה על דגלה לפעול לטיפוח ולחיזוק הקשר בין יהודי התפוצות לישראל. המיזמים השונים שאותם הקימה ומתפעלת העמותה, כגון מיזם "מתוק בלב", מיזם "קונקשיין", מיזם "בשביל העולם היהודי", ומיזם "יש לי יומולדת", הם דוגמאות לדרכים שונות העשויות להביא למודעות הקשר ולחיזוקו.
גם ספרי, "מה ילד יום" שתורגם לאנגלית "Expecting my child", המספר את הסיפור של עם ישראל בקיץ תשע"ד (2014), בזמן של חיבור וערבות הדדית יוצאת דופן, יכול לחזק את תחושת השייכות של רבים הגרים בארץ ובעולם ומרגישים חלק מהעם היהודי.
הלוואי שנצליח להפוך את האדישות לאכפתיות!
הכותבת היא מובילה חברתית, חברה בצוות ההקמה של פרויקט "הייעוד המשותף שלנו" ואמו של גיל-עד שער הי״ד, אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בידי החמאס ביוני 2014