אופירה ביננפלד / צילום: תמונה פרטית
מי אני?
"אופירה ביננפלד, 61, נשואה פלוס שלושה, גרה בקיבוץ מפלסים כמעט 16 שנה. במקור אני מהמרכז, והגעתי לאזור הזה בעקבות בעלי. יש לי סטודיו לפילאטיס בקיבוץ".
מה אני עושה?
"מלמדת פילאטיס מזרן, פילאטיס מכשירים, Trx וסוגי ספורט נוספים באוריינטציה שיקומית. זה עסק שגם מפרנס אותי וגם שומר עליי בריאה. ובנוסף לזה אני אוהבת לעבוד עם אנשים והעבודה הזו ממלאת את כל הצרכים האלה.
"בשגרה אנחנו עובדים ממש יפה. יש פה אווירה ייחודית ונעימה. יש פה משפחתיות ומשהו מאוד חם שמורגש באוויר. זה מקום מאוד מיוחד לגור בו. היופי של האנשים פה, גם בשדרות וגם בקיבוצים, זה משהו מאוד מיוחד. כולם מפרגנים ומאוד אכפתיים.
"מה שמשבש את כל הדבר הזה, ובא לי שוב להגיד חלאס, אוף, כמו הילדים, זה הטרור הזה שגורם לנו לרדת למעין דיכאון ולהתכנס בתוך עצמנו. אנחנו בסך-הכול רוצים לקום וללכת לעבודה ואני לא יכולה. כבר יומיים אני מרגישה שאני בתוך סגר, בתוך כלוב.
"אף אחד לא מפצה אותי. אני לא מעניינת את המדינה. אני משלמת את כל מה שצריך - מע"מ, מס הכנסה וכו' - ואני כן מפצה את המתאמנים שלי שלא יכולים להגיע כי הסטודיו סגור. וזה עוד בלי שדיברנו על המצב הנפשי הקשה שנגרם לנו. זה המקום שלי, אין לי לאן ללכת, ואני גם לא רוצה. חבל על המקום הזה וצריך לפתור את הבעיה ולמצוא פתרון בדרכי שלום. אני לא רוצה שהילדים שלנו ייכנסו לעזה - פשוט נמאס מכל העניינים הפוליטיים האלה".
לעוד מידע בנושא האזינו לפודקאסט
איך הגעתי לתחום הזה?
"כשבעלי ואני עזבנו את כיסופים לפני 16 שנה מאוד רציתי לחיות בתוך מסגרת משלי ולא בתוך המסגרת הקיבוצית. מפלסים היו הראשונים שהקימו את השכונות הקהילתיות. בהתחלה ישבתי שנה בבית והתקשתי למצוא עבודה. חיפשתי הרבה מה לעשות ולא היה פה. בסופו של דבר החלטתי ללכת ללמוד בסמינר הקיבוצים והתחלתי ללמד בסלון. אחר כך הסבתי חדר שלא היה בשימוש לסטודיו והיום אני בעלת סטודיו, כבר 15 שנה ועובדת מאוד יפה. אני מקווה שזה ימשיך".
כמה עובדים יש לי?
אני עובדת לבד. יש לי 30-40 מתאמנים, תלוי במצב הביטחוני ובתקופות השנה. יש לי קבוצה נאמנה".
מה הקשיים שאני מתמודדת איתם?
"זה לא פשוט להיות עצמאי באופן כללי, ובטח באזור שלנו. הבעיה היא שאנשים ילכו למסעדה, אבל ללכת לטפל בגוף שלהם זה לא בעדיפות העליונה. הרבה אנשים מגיעים לפה רק אחרי שהרופא אומר להם. זו לא עבודה שמייצרת הכנסה קבועה, זה כל פעם משתנה. אני צריכה גם לשמר לקוחות וגם להביא חדשים, וזה כמובן לצד כל המשברים הביטחוניים. צריך לזכור גם שבכל שישי יש את ההפגנות בגדר, ריטואל קבוע. אי אפשר לצאת מהבית ויש ריח חריף של גז מדמיע".
איזה מחזור אני מגלגלת בשנה?
"אני אחראית מבחינה מקצועית ופחות בענייני החשבונות. אני מעדיפה שבעלי ורואה החשבון יטפלו בזה. כך אני יכולה להעביר את השיעורים בראש נקי".
מה הבעיה שהכי מטרידה אותי כבעלת עסק קטן?
"שאין לי פנסיה מסודרת. יצאנו מאוחר מהקיבוץ בלי כלום ולא צברנו פנסיה כמו שצריך. היום אני בת 61, ספורטאית, בריאה וחזקה אמנם, אבל אני מודאגת. המדינה רק מפריעה לנו לעבוד ולהתפרנס, כשהיא לא פותרת את הסיטואציה הביטחונית פה. אני כל הזמן חושבת איך אני ממשיכה לחיות את החיים שלי גם בהמשך, וזה סוג של חרדה פנימית מתמדת".
אם הייתי צריכה לבחור דבר אחד שהממשלה תטפל בו?
"המצב הביטחוני. כל השאר זה תוצר לוואי של זה - הפחדים והחרדות של הילדים, העסק וכו'. הממשלה חייבת לחשוב איך מסיימים את הדבר הזה ולא רק לאיים ולאיים 'להיכנס בהם'. צריך מנהיג שיידע לעשות מעשה ויאפשר לנו וגם לצד השני לחיות בכבוד ובשקט. עוד מלחמה ועוד סבב לא יפטרו את הבעיה זה רק לשים פלסטר".
עצמאים? "גלובס" רוצה לשמוע מכם מה מטריד אתכם • צרו קשר במייל ATZMAIM@globes.co.il