נלי תגר ורועי אסף ב"בשורות טובות" / צילום: דניאל מילר
בהתחשב באובססיה הלאומית לילודה ולאימהות, כמו גם החרדה מנחיתות דמוגרפית שמלווה את האתוס הציוני, די מפתיעה הכמות הקטנה של סרטים ישראליים שנעשו על הנושא הידוע והמוכר של היריון ולידה, בטח בכל מה שקשור לקושי ולהשלכות של המרדף אחר ההפריה. יכול להיות שזה קשור לכך שהקולנוע הישראלי הוא עדיין גברי מאוד (כמות התסריטאיות והבמאיות נמוכה באופן משמעותי), אולי כי רוב הסרטים פה נעשים על-ידי יוצרים צעירים שעדיין לא התמודדו עם הצרה הזו, או מכיוון שזה נושא רגיש ואישי במיוחד, אבל החוויה השכיחה הזו בולטת בהיעדרה מהקולנוע המקומי.
לתוך הוואקום הזה נכנס ארז תדמור, שלאחרונה יצר סרטים רחבי יריעה שעוסקים במרקם החברתי הישראלי ("ארץ פצועה", "נמל בית") והפעם התכנס אל תוך סיפור אישי של זוג צעיר שבסך הכול רוצה להביא לעולם ילד. אלו הם גיבורי "בשורות טובות", לירן (רועי אסף, שגם חתום על התסריט יחד עם תדמור) וטלי (נלי תגר), שצריכים להתמודד לא רק עם מסגרות תעסוקתיות אינטנסיביות ומשפחות אינטנסיביות אפילו יותר, אלא גם עם הקושי של הזוג להרות. טיפולי הפוריות שלהם במהרה מתחילים לתת אותותיהם לא רק על הגוף של טלי, אלא גם על השלווה הנפשית של השניים, עד שעולה השאלה האם כל כאב הראש שווה את זה.
אומנם במרכזו של "בשורות טובות" נמצאת חוויה לא קלה - במיוחד בכל מה שקשור למחיר שמשלמת האישה במשוואה הזו, בזמן שהגברים שסובבים סביבה מחליטים על גופה - אבל הסרט שומר כל הזמן על ניסיון להסתכל על הדברים בהומור ובקלילות, בעיקר באמצעות נוכחותה של גלריית דמויות משנה משעשעת, כמעט כולן באות לשרת פאנץ' או בדיחה כלשהי. זה מצד אחד בהחלט חינני ומבדר, אך מאידך גם גובה מחיר כשהסרט מרגיש מתנחמד מדי לעיתים. מי שפועלים כאיזון משובח בסרט בין הדרמה לקומדיה הם רועי אסף ונלי תגר, שבשנים האחרונות שוגרו אל ראש רשימת השחקנים הישראלים הטובים ביותר של דורם, ופה בהחלט לא מכזיבים. ביחד ולחוד, הם מצחיקים ומרגשים עם כימיה נהדרת, כזו שיכלה גם להחזיק סדרת טלוויזיה ולא רק סרט.
תדמור עסק בנושא כבר בעבר, בסרטו הקצר "נפילות", וגם שם שילב בין הלחץ של בניית תא משפחתי אל מול הלחץ האינהרנטי של החיים בישראל (כך הפך "בשורות טובות", לצד "מחילה", לאחד הסרטים הראשונים שעוסקים באופן ישיר באיום הטילים התדיר על תושבי עוטף עזה). זו הקבלה מעניינת מאוד, שהייתה יכולה אפילו לקבל יותר מקום בסרט ולשדרג את אמירתו. בנוסף, המערכה האחרונה חלשה באופן יחסי, כי נדמה שהסרט ממהר לסגור את הקצוות בזמן מועט עם כמה ניתורים רגשיים גדולים מדי, שכיום מרגישים ארכאיים מעט גם בסרטים הוליוודיים, אך זה עדיין לא גורע מההנאה מהסרט ומחשיבות הדברים שעולים בזכותו לדיון.
ציון: 4