קווין לאב / צילום: רויטרס
בחודש שעבר אירע מקרה לא שגרתי במשחק הביתי של ריאל מדריד בליגת האלופות מול ברוז' הבלגית. ברוז' הדהימה כשהובילה 2-0, אבל כשעלו השחקנים למחצית השנייה, התייצב בעמדת השוער של ריאל דווקא השוער השני, אלופונס אראולה. השוער הראשון, טיבו קורטואה, נותר בחדר ההלבשה. קורטואה היה ללא ספק הדמות הטרגית של המחצית הראשונה, כאשר טעויות שלו הובילו לשערים של הבלגים. מצלמות הטלוויזיה ליוו אותו בקלוז-אפים לתוך הפרצוף, שממנו עלה ונבט צל אדם.
יממה לאחר מכן, החלו לצוץ כותרות באתרים ובעיתונים שדיווחו כי קורטואה, שוער בלגי רב ניסיון, פשוט נכנע להתקף חרדה שפקד אותו בהפסקת המחצית. בתום כמה שעות נאלצה ריאל מדריד להוציא הודעה לתקשורת שתזים את הכותרות ה"נוראיות", וטענה כי מדובר בווירוס בבטן שתקף את השוער ומנע ממנו להתייצב להמשך המשחק.
ריאל הסבירה בין השורות את מה שכל מועדון מקצועני חזק ממהר להסביר - השחקנים שלנו הם ברזל, הם יכולים להיפצע או להיות מותקפים על-ידי וירוס, אבל חרדה? חס וחלילה.
אבל עולם הספורט המקצועני נמצא כבר מזמן במקום אחר. האמת ידועה ומוכרת. ב-1998 היה זה רונאלדו הברזילאי שהתמוטט בחדר ההלבשה של נבחרת ברזיל רגעים לפני גמר המונדיאל מול צרפת עם התקף חרדה קשה; ובשנתיים האחרונות, עוד ועוד ספורטאים מבינים כי מלחמת ההסתרה הזאת היא חסרת טעם. אם עד לא מזמן היה טאבו על שני נושאים בעולם הספורט המקצועני - יציאה של ספורטאים מהארון והתמודדות עם קריסות נפשיות (בעיקר חרדות ודיכאונות) - יותר ויותר ספורטאים מספרים את סיפורם ומאמתים את מה שמגלים המחקרים כבר למעלה משני עשורים.
"ישבתי בחדר כשאני לא רוצה לחיות"
השחיין מייקל פלפס, שזכה ב-28 מדליות אולימפיות וב-33 מדליות באליפויות עולם, סיפר בעבר בראיון ל-CNN כי בכל פעם מחדש אחרי שכבו האורות של המשחקים, "חשתי שאני נכנס לדיכאון עמוק". הוא סיפר כי "הייתה נקודת זמן אחת שבה כבר לא רציתי לחיות. נאבקתי יותר ממה שאנשים יודעים... ישבתי ארבעה-חמישה ימים בחדר, כשאני לא רוצה לחיות. אני חושב שאף אחד בעבר לא דיבר על זה - כי אנחנו אמורים להיות גדולים, מאצ'ואים, אנשים חזקים שאין להם שום חולשות. אנחנו אמורים להיות מושלמים".
השחיינית האמריקאית המוכשרת אמנדה בירד סיפרה על הקרבות שלה בחרדה ובדיכאון, ובראיון לאתר של הוועד האולימפי האמריקאי אמרה כי היתרון היחיד בבריכה הוא "שבמים אף אחד לא יכול לראות אותך בוכה". שחקן הפוטבול ריקי וויליאמס הבהיר כי הכסף לא מרפא את התחושה. "הייתי בן 23, מיליארדר שהיה לו הכול, אבל מעולם לא הייתי כל-כך אומלל כמו אז", סיפר, "חשתי מבודד ומנותק מהחברים ומהמשפחה שלי כי לא יכולתי להסביר להם מה אני מרגיש".
ואילו הטניסאית סרינה וויליאמס סיפרה בראיון חושפני ל"טלגרף" הבריטי כי ב-2011 היא סבלה מדיכאון. "בכיתי כל הזמן. הייתי אומללה".
אבל נראה כי הסיפור של שחקן ה-NBA קווין לאב היה הרגע המכונן. לאב, כדורסלן מרכזי בקליבלנד קאבלירס שרצה לאליפות, סבל מהתקף חרדה במהלך משחק בנובמבר 2017, והוא ביקש להביא את האירוע שלו לציבור, "כדי שאנשים ילכו ויטפלו בעצמם". הוא הביא את סיפורו באמצעות טור שכתב ב"The Players Tribune", אתר שמהווה מעין במה לשחקנים להשמיע את קולם.
הטור של לאב זכה לכותרת "Everyone Is Going Through Something" וכך הוא כתב בו: "במהלך פסק זמן ברבע השלישי, המאמן לו (טיירון לו) קרא לי. כשהתיישבתי על הספסל, פתאום הרגשתי את הלב שלי פועם בקצב מהיר מהרגיל. אחר כך לא הצלחתי להסדיר את הנשימה... אני זוכר את עוזר המאמן צועק משהו על ההגנה שלנו. הנהנתי, אבל לא שמעתי הרבה ממה שהוא אמר. בנקודה הזאת, התפרקתי. כשקמתי ועמדתי לחזור למגרש, הרגשתי שאני לא מסוגל... אמרתי למאמן 'אני כבר חוזר', ורצתי לחדר ההלבשה. רצתי שם מחדר לחדר, כאילו שאני מחפש משהו. רק קיוויתי שהלב שלי יפסיק את המרוץ הזה... סיימתי כשאני שוכב על הגב, על רצפת חדר ההלבשה, מנסה להכניס מספיק אוויר כדי לנשום".
משם לאב פונה לטיפול רפואי, ומאוחר יותר התברר כי חווה התקף חרדה. הוא הודה כי רק אנשים ספורים מהקבוצה ידעו מה עבר עליו, אבל הרוב לא היו מודעים כלל להתרחשות.
כשלאב פירט על התקופה שהוא עבר אז, הוא סיפר שהיה מוטרד מדברים בעולמו האישי, במשפחתו, שהובילו אותו גם לבעיית שינה.
פסיכולוג הספורט נועם אייל, שעובד בין היתר עם מכבי ת"א בכדורסל ועם ספורטאי נבחרת הג'ודו האולימפית, מסביר כי כמו במקרה של לאב, עיקר הקושי של ספורטאים הוא לאו דווקא על המגרש. "ספורטאים מקצוענים ברמה גבוהה, בעיקר המבוגרים ששורדים את אמצע שנות העשרים, מה שקורה בתוך עולם הספורט הופך להרבה יותר שולי בכל הקשור לחרדות ולדיכאונות שהם חווים".
אייל מסביר כי "עם הקהל, המאמנים, ההעברות שלהם לקבוצות אחרות - הם יודעים להתמודד טוב. הם מפתחים חסינות מול העולם של הספורט. מה שכן מאתגר אותם ומקשה עליהם זו הרגישות שלהם לצד הפרטי והאישי ולמה שקורה אצלם בבית".
מה הכוונה?
"אני שומע מספורטאים שבאים אליי לטיפול, שהם מרגישים שהחיים שלהם מחוץ לעולם הספורט לא נבנו כהלכה. המחשבה שלהם היא על איך הבת זוג שלהם סובלת מהם, הילדים שלהם שלא רואים אותם. קשה להם עם העובדה שהם מאבדים קשר עם הקהילה שלהם כי כבר שנים שהם לא גרים בה, ואיך שכל החברים שלהם מתייחסים אליהם כספרות של כסף ולא כמו שהם היו בשכונה כשהכירו אותם - והרבה פעמים זה המקור של הדיכאונות והחרדות, ולא מה שקורה בספורט עצמו".
"אתה חייב לעצור, אחרת אתה נגמר"
האם ספורטאים הם אנשי ברזל? רחוק מזה. לספורטאים יש יותר מדי מה להפסיד - הלחץ התמידי להצליח, המפרסמים שרוצים אותם כמודלים לחיקוי על המגרש ומחוצה לו, הפרסום שלא מרפה, הסכמי החסות והלחץ להצדיק את המשכורות המפוצצות. תוסיפו לזה נתונים אובייקטיביים כמו חוסר כרוני בשעות שינה, ונוצר כדור לחץ מטורף שכמעט אצל שליש מתפוצץ בצורות שונות של פתולוגיות נפשיות.
מחקר מקיף שנערך בצרפת ב-2011 בקרב 2,067 אתלטי עילית, מצא שבמשך תקופה של חצי שנה שבה נבדקו הספורטאים, 16.9% מהם חוו לפחות אירוע אחד של חרדה ו-3.6% מהם חוו דיכאון. במחקר מקיף שנערך בקרב ספורטאי המכללות בארצות הברית, דיווחו 30% מהספורטאים כי חוו דיכאון במהלך שנת לימודים אחת שבה נערך המחקר.
המחקרים גם מסכימים על כך שאם היסוד המנטלי המעורער של אותו ספורטאי קיים טרום-קריירה, הרי שההשתייכות לעולם הספורט המקצועני היא פלטפורמה ש"מבטיחה" בוודאות די גבוהה שהדיכאון יתפרץ במוקדם או במאוחר.
אייל מסביר כי ספורטאים שבאים אליו לטיפול, מגיעים משתי סיבות עיקריות - אלו שרוצים לשפר את הביצועים, ואלו שמבקשים סיוע קליני בעניין האישי. לגבי ספורטאים מהסוג השני, קיימת קשת רחבה שתלויה בענף ובגיל. "למשל, מתעמלת אמנותית שמגיעה לשיא בגיל צעיר, הרבה פעמים מביאה לקליניקה את ההתבגרות שלה ואת הקשר המסובך שלה להורים או למאמנת השתלטנית. שחקן כדורסל בן 35 שהוא אבא לשלושה ילדים, חווה את הסיפור ממקום אחר לגמרי - הוא כולו בעולם העסקים, כי כבר יש לו עסקים מחוץ לעולם הספורט, הוא אישיות מוכרת מאוד - והוא רואה את החיים אחרת לגמרי".
אייל מזהה שוני גדול בהתמודדות הנפשית בין ספורטאים יחידנים לכאלו המשתייכים לקבוצה. "גם הכלים שאני נותן להם איך להשתלט על חרדה ודיכאון הם כלים שונים לגמרי", הוא אומר, "כי ספורטאי אישי נמצא כל הזמן לבד, לעומת ספורטאי קבוצתי שמוקף כל הזמן באנשים, ועם כל שינוי קטן בהבעת הפנים שלו, מיד באים אליו שלושה אנשים ושואלים אותו מה קרה. אצל ספורטאי אישי זה אחרת - יש לו חופש הרבה יותר גדול להסתיר את מה שעובר עליו, והוא יכול להכריז על נבצרות לחודש-חודשיים כדי לטפל בעצמו. בענף קבוצתי אתה לא יכול פתאום לא לשחק חודשיים. יש חוזה, אתה מחויב".
וספורטאים באמת משתמשים בנבצרות?
"בוודאי. הם לא מתחרים כי הם במצב נפשי לא טוב והם הולכים לטפל בעצמם. ספורטאי בא לקבל עזרה, לא מתחרה ולא מתאמן, כדי לטפל בעצמו ברמה הנפשית. בקריירה אישית יש הרבה הפסקות לתקופות ארוכות, וזה מתבקש ברמה הנפשית. אתה לא יכול לרוץ ולשחק טניס בלי הפסקה, אתה חייב לעצור מדי פעם, אחרת אתה נגמר".
"לספורטאים דרושה תגובה עדינה"
מדוע בכל זאת, כשהטיפול הפסיכולוגי כבר מוטבע בעולם הספורט וקבוצות מעסיקות פסיכולוגים כחלק משגרת הפעילות שלהן, עדיין הרבה ספורטאים לא משתמשים בכלי הזה? האם זהו עדיין מחסום הבושה?
אצל רבים, חוסר ההכרה ומניעת הטיפול נובעים מהאופן שבו התחנכו, מהציפיות ההתנהגותיות שכביכול הם אמורים למלא כספורטאים. קווין לאב כתב באותו טור חושפני כי "כשאתה מתבגר, אתה מגלה מהר מאוד איך ילד צריך להתנהג. אתה לומד מה זה אומר 'להיות גבר'. זה כמו ספר הדרכה: 'תהיה חזק, אל תדבר על הרגשות שלך. תעבור את זה בעצמך'".
ובמקרים רבים, בעיקר במקומות קצת פחות מפותחים, זה נגמר בהליכה לאיש מקצוע עם תווית אחרת - קואוצ'ר או יועץ מנטלי. אייל מסביר כי "יש הרבה סיוע נפשי בעולם הספורט, אבל אם תסתכל מקרוב, תראה שהרבה מאוד ספורטאים לא פוגשים סיוע מקצועי באמת. הם פוגשים מה שנקרא מאמן מנטלי או קואוצ'ר, שבהרבה מקרים זה בן אדם עם אפס הכשרה, מישהו שרוצה להיות חלק מעולם הספורט, אבל אלו אנשים שאין להם באמת מה להציע. גם המועדונים עצמם לא תמיד מודעים לנזק הפסיכולוגי היומיומי שלא מטופל. כשיש לך בעיות פסיכולוגיות בקבוצה, אז גם אין הישגים. זה כמו לקנות שעון רולקס ולשים אותו על היד עם חגורת פלסטיק ב-10 שקלים, הוא יעוף לך מהיד בהזדמנות הראשונה".
ויש גם את אלו מהעולם הישן שמעדיפים את השיטות הישנות, הכוחניות - כשאת הפסיכולוג מחליף כניסה של בעלים או מאמן לחדר ההלבשה עם שאגות שאמורות להוביל את השחקנים למוטיבציה ולסדר לכולם את הראש.
"השיטות האלו של כניסה לחדר ההלבשה הן כמו להרביץ לילד במקום להסביר לו. אז הוא מפחד ממך, אבל הוא יהיה יותר מוצלח? אשליית הכוחנות היא מאוד מוגבלת בספורט", אומר אייל. "עדיין, רוב ארגוני הספורט רחוקים מרחק עצום מהפוטנציאל ההישגי שלהם, כי הצד הפסיכולוגי העמוק נותר בבחינת יבשת לא נודעת. בהרבה מובנים, זה מתנהל כמו פעם - בהתנהלות גסה וללא הבנה שספורט זה המקום הכי עדין שיש. ספורטאים, אף על פי שהם חזקים וכוחניים, הם עדינים ודורשים מעצמם לעשות דברים מאוד מסובכים ומורכבים, ובשביל זה דרושה תגובה עדינה שמכוונת אותם - וזה לא יקרה בסביבה כוחנית".