עו"ד מנחם מושקוביץ' / צילום: יונתן בלום
הבית
הראיון עם עו"ד מנחם מושקוביץ הוביל אותי אל לב שכונת מגורים חדשה בעיר בית שמש. בשעת בוקר השכונה שוקקת. דייריה - כולם חרדים - ממהרים לדרכם. ביתם של יעלי ומנחם מושקוביץ ממוקם על צלע הר בשכונה, משקיף אל העיר. אנחנו יוצאים אל המרפסת, ואני מופתעת לגלות עד כמה העיר הזאת גדולה. מכל עבר נשקפת שכונה ועוד שכונה. והיא ממשיכה לגדול. בעמק ובגבעות ניצבים עשרות מנופים ועגורנים, וישנה תנועה ערה של משאיות שיוצאות ונכנסות ממספר אתרי בנייה שוקקים.
"בית שמש זו עיר מתפתחת", אומר לי בעל הבית ופותח בהסבר על השכונות בעיר, על הבנייה, על צמיחה ועוד. ההסבר - הארוך ומפורט מאוד - מסגיר את העובדה שתכנון ובנייה הם "הלחם והחמאה" שלו, כמי שעוסק ביומיום בפרויקטים של התחדשות עירונית.
אנחנו מתמקמים בסלון, כשצלילי הבנאים מלווים אותנו, ורוח נעימה חודרת פנימה ומצננת את הבית גם בימי החמסין החריגים הללו. הבית צנוע ונעים, בדומה לבעל הבית שמשדר ענווה, מדבר בנועם ומשרה רוגע. לאורך השיחה שלנו מתעופפות להן מהחלון הרבה סטיגמות על חרדים. הוא גם מצליח להפתיע אותי בהומור משובח, שחור לפרקים, וגם בסיפורים מרגשים מחייו. "החיים הם 'וואו', אז צריך לצחוק וליהנות מהם כל עוד אפשר. כל דקה חשובה", הוא אומר, רגע לפני שהוא מספר לי על איך הוא כמעט "הזדכה" על החיים, ואיך הוא נולד מחדש.
ילדות
"נולדתי בפתח-תקווה כשהיא הייתה קטנה ומוקפת שדות. היום כשאני מגיע לסגולה לאזכרות של קרובי משפחה ורואה מה גדל שם, אני בהלם מהשינוי. אם-המושבות בכלל לא הייתה, ועכשיו יש עיר בתוך עיר, עיר לגובה, שלא תוכננה נכון, ועל זה יבכו כולם בעתיד, כמו על הרבה פרויקטים של התחדשות עירונית שלא תוכננו כראוי.
"בילדותי עברנו לבני-ברק. הוריי היו ממקימי שכונת קריית הרצוג בעיר, ושם גדלנו. גדלתי בבית חרדי עם שני הורים עובדים. אבי היה מנהל-חשבונות ואמי פקידה בעירייה. אחיי ואני - שישה במספר, כשאני הבכור - היינו ילדי מפתח. כבכור, אני קיבלתי את המפתח ודאגתי לאחיי לארוחות צהריים.
"היינו הולכים למכולת לקנות חצי כיכר לחם שחור בבוקר, כי זה מה שהיה לאכול - לחם עם גבינה או עם מרגרינה. מי חשב אז בכלל על חמאה? הייתה מרגרינה 'בלובנד', והיינו מאושרים. לא היה לנו יותר מדי, אבל לא הרגשנו חוסר, כי זה היה עולם אחר. לא היה, והיינו מאושרים. היום יש לאנשים הרבה, והם לא מאושרים. רצנו בחוץ כל היום והיינו שמחים. היום כל אחד תוקע את הראש בטאבלט שלו, אבל זה העולם, ואי-אפשר להילחם בו.
"בילדותי, בגדים מהאח הגדול עברו מאחד לשני עד לקטן, ואמא תמיד הייתה תופרת ומתקנת את הבגדים. היא הייתה מתקנת לנו את הגרביים שנקרעו. מי שומע על זה היום? הייתה לה מכונת תפירה, והיא הייתה תופרת מראש טלאים בברכיים ובמרפקים של הבגדים כדי לשמור עליהם שלא ייקרעו.
"כילד ידעתי שאני רוצה לעזור לאנשים, הייתי תמיד הפה של החברים, זה שמייצג את כולם. אם היה איזשהו בלגן עם הרב בישיבה, הייתי תמיד מסתבך בשביל חבריי; אבל לא חשבתי על משפטים. הכניסה שלי לעולם המשפט לא התחילה מחלום להיות עו"ד, כי במגזר החרדי זה לא היה החלום אז. זה נולד על רקע ההתנדבויות שלי והרצון לעזור לאחרים.
"הייתי תלמיד סביר, מבצע את המטלות, עושה מה שצריך לעשות בשביל שלא יכעסו עליי, וזהו. למדתי במסלול החרדי בישיבה קטנה (מקבילה לחטיבת ביניים), ואחר-כך בישיבה גדולה (מקבילה לתיכון) בצפון, בכפר חסידים. בזמן הלימודים התחלתי להתנדב. המון. באותה תקופה הוקמה זק"א, בצפון, אז כנער מאוד צעיר התחלתי להתנדב שם.
למות ולחזור חזרה
"זק"א הוקמה כשהחלו פיגועים קשים בארץ, ואני הגעתי לכל הזירות כנער. הפיגוע הראשון היה בצומת בית-ליד; וכך המשכנו להגיע מפיגוע לפיגוע, לסייע, להציל ולעשות מה שצריך. בשלב מסוים עברתי לירושלים והמשכתי להתנדב בזק"א. יום אחד ב-2001, הלכתי ברחוב ועברתי ליד מסעדת סבארו, בדיוק כשהיה שם פיצוץ. אז עברתי שם חוויית פיצוץ. הייתי למעלה בשמיים, וחזרתי למטה. לא קיבלו אותי למעלה; החזירו אותי לפה.
"הייתי מחוסר הכרה זמן ארוך וחוויתי חוויית מוות. אבל איני זוכר אורות מהבהבים או מישהו שקורא לי אליו. אני מתבדח על זה, כי אני מתייחס לחוויותיי בחיים בהומור. מה עדיף? לבכות? זו בחירה לשמוח. אז שמחתי שלא קיבלו אותי למעלה, ושאני דחוי.
"אני מוכר כ'נס רפואי'. יש לי בית-חרושת של פציעות, וכל פעם צץ משהו חדש. כשהיו בודקים ברגל, היו מוצאים בעיה ביד, בודקים ביד ומוצאים במקום אחר. אז אמרתי להם 'תפסיקו לבדוק'. עברתי הליך שיקומי ארוך וקשה, ויש לאירוע עד היום השלכות פיזיות. אבל אם שואלים אותי 'מה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים', אני עונה הפיגוע שנפצעתי בו. כל הראייה שלי את החיים השתנתה. מאז אני לא עושה דברים שאני לא אוהב. זה לא מובן מאליו שאתה חי, ואני נהנה מכל רגע. המחיר והסבל היו קשים, אבל המתנה של החיים היא גדולה".
לרקוד בחתונה
"באפריל 2002 גרתי בדירה במרכז ירושלים, וביום שישי אחר-הצהריים שמעתי 'בום!'. כיוון שזו הייתה תקופת הפיגועים, לא שאלתי מה קרה, אלא איפה. זה היה אחרי שיצאתי מהשיקום. לקחתי את האפוד של זק"א, רצתי למטה ובדרך אספה אותי ניידת. הגענו ראשונים לזירה, ואיך שאני רץ קדימה, נעמד מולי נער שרוף כולו והתמוטט בידיי. טיפלתי בו ופינינו אותו באמבולנס הראשון לבית החולים במצב קריטי. בדרך הצטרכנו לעשות לו החייאה. הגענו לחדר הלם בשערי צדק, השארתי אותו שם וחזרתי לסיבוב שני לעזור לאחרים.
"כל השבת תהיתי מה עם הילד. בצאת שבת נסעתי לבית החולים, שם קפצו עליי זוג הורים, חרדים, ממשפחה קשת יום מ'שמואל הנביא', עם 14 ילדים. האבא סיפר לי שכל יום שישי הוא הולך לשוק לקראת הסגירה כדי לקנות בזול. באותו יום הוא שם את הדברים בתחנה בשני סלים עם הבן שלו, והלך להביא עוד שני סלים ובאותו רגע אירע הפיגוע. מבחינה רפואית הילד היה בצרות, בטיפול נמרץ, מורדם ומונשם. באותו רגע אמרתי להורים 'תקשיבו, אני עוד כמה חודשים מתחתן, והוא ירקוד בחתונה שלי. זה היה לא אחראי לומר את זה. באתי אליו כל יום, הוא עבר טיפולים קשים, ותמכתי בו. ובאוגוסט הוא הגיע לחתונה. הוא לא יכול היה לרקוד, אבל הגיע.
"הרבה שנים מאוחר יותר, דופקים אצלנו בדלת, ומאחוריה עומד בחור צעיר, ששואל אותי: 'אתה מזהה אותי? אמרתי שלא. והוא אמר, 'אני יהודה, הילד שהצלת. באתי להזמין אותך לחתונה שלי'. וכך הוא היה בחתונה שלי, ואני בשלו".
משפטים
"הכרתי את אשתי כשהתנדבתי ב'יד שרה'. ריכזתי שם את פרויקט 'מחשב לכל ילד', ואשתי לימדה בהתנדבות לימודי מחשבים. כל השאר היסטוריה. אחרי שהתחתנו נפתח בקריית-אונו מסלול ללימודי משפטים לחרדים, והחלטתי ללמוד. אדם שהיה במסלול החרדי, בלי בגרות, בלי פסיכומטרי, לא היה יכול ללמוד משפטים לפני כן. המסלול בקריית-אונו היה בחיתוליו, ונרשמתי למחזור הראשון שלו.
"הרצון ללמוד משפטים נולד אצלי תוך כדי ההתנדבויות שלי, כשהבנתי שבסופו של דבר הדרך הטובה לעזור לאנשים מקופחים היא דרך המערכת המשפטית. התנדבתי בהרבה מקומות, בהם 'קו לחיים' ומחנות קיץ, וראיתי שבמדינה, מה שמכריע בסופו של דבר זכויות של אנשים, מוגבלים ואוכלוסיות מוחלשות, אלה החלטות בתי המשפט. אם אתה רוצה לעזור ולסייע, זו המערכת להיות בה.
"שלווה" ואני
"במקביל ללימודי המשפטים התחלתי להתנדב בארגון 'שלווה', שהוא ארגון מדהים. להקת 'שלווה' התפרסמה בתוכנית 'כוכב נולד' לקראת האירוויזיון. כולם נדהמו ולא האמינו שאנשים עם מוגבלויות יכולים להגיע לרמות מקצועיות ו-ווקאליות כאלה, ולרגש, בזכות ולא בחסד. אבל 'שלווה' זו לא רק להקה.
"אחות של אשתי היא כלתו של אחד המייסדים, ומרגע שהכרתי את הארגון הוא שבה את ליבי. כשהגעתי אליהם הם נאלצו לסרב לחלק מהפונים כי לא היה להם מקום לכולם. אז אמרתי להם 'בואו נבנה מקום יותר גדול'. המייסד אמר לי 'פניתי פעם לעירייה, ביקשתי מהם הקצאת קרקע, והם אמרו לי שאין הקצאות'.
"התחלנו לחפש מקום ומצאנו. אבל לצערי גילינו מהר את הפרצוף הלא-נחמד של החברה הישראלית. היינו שבע שנים בבתי משפט במלחמה בהתנגדויות של השכנים, שלא רצו ילדים מפגרים בחצר הבית שלהם. עברנו שלושה בג"צים, שמונה עתירות מינהליות, 21 ועדות ערר, ובכולם ניצחנו. אבל זה היה ניצחון פירוס, כי בדרך הפסדנו מיליוני שקלים בגלל ההתנגדויות.
"כולם מדברים גבוהה-גבוהה כמה הם בעד אוכלוסיות מיוחדות, אבל לא בחצר שלהם. כאן התחדדה לי עוד יותר החשיבות של לימודי המשפטים. ועדיין אתה נתקל בביורוקרטיה, שבישראל היא מטורפת. אם בן-אדם רוצה היום לבנות משהו, כל דבר, הוא נחסם על-ידי הביורוקרטיה.
"מהצד השני, בתחום של תכנון ובנייה בארץ האכיפה פרוצה. אין אכיפה. זה תמיד יהיה תלוי אחד בשני, כי לוקח הרבה זמן להוציא דברים לפועל, אז אנשים מתייאשים מראש. לכל דבר יש אלף התנגדויות. לא רק בתכנון ובנייה. גם בביטוח לאומי. וכך אנשים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, שאין להם כסף או ראש להילחם במערכת, כי הם במרוץ הקיום היומיומי שלהם, מוותרים על זכויותיהם".
תביעות סרק
"המלחמה על צדק בישראל לוקחת הרבה זמן. המשפט של 'שלווה' הוא רק דוגמה אחת. התורמים מארה"ב אמרו לנו 'אנחנו לא מבינים מה קורה בארץ'. הם ביקשו שאסביר להם איך דבר חשוב כמו בניית מקום ל'שלווה' נתקע שבע שנים בבתי משפט.
"למערכת דרוש תיקון. לוחות הזמנים חייבים להתקצר. זה מגיע גם מעומס גדול שיש על המערכת והשופטים, אבל זה בר-תיקון. ההבדל בינינו לארה"ב הוא, שארה"ב ידועה בהוצאות שהשופטים פוסקים נגד המפסידים. בישראל, אם בן-אדם מגיש תביעה ונדחה או להיפך מנצח, ההוצאות שנפסקות למנצח מצחיקות. אז למה שלא יוגשו תביעות סרק? מה מונע מאדם לעצור פרויקט בנייה לעשר שנים. הוא מרוויח זמן, ובסוף משלם הוצאות מגוחכות.
"זו הרעה החולה של מערכת המשפט. לא פוסקים הוצאות גבוהות, אז אין אינטרס להימנע מתביעות סרק. בן-אדם יכול לשבת בבית-קפה, לקחת מפית, לכתוב התנגדות לוועדת ערר, ולעצור פרויקט של עשרות מיליונים. וכשהערר שלו נדחה לאחר כמה חודשים, ליזם ולדיירים כבר נגרם נזק כלכלי, ואין מי שיכסה להם את ההוצאות".
חרדים בלשכה
"למדתי בקריית-אונו עם חברי יוסי ויצמן, גם הוא חרדי. יום אחד אמרתי לו 'אנחנו חברי הלשכה, כעורכי דין החובות שלנו זהות לכל עורכי הדין, משלמים דמי חבר, כפופים לכל הכללים, אבל כשיש דברים שאנחנו צריכים, אין התאמה לאורח החיים שלנו. אנחנו לא יכולים ללכת להשתלמויות בסופי שבוע, כי לא יכולים להיות במקום שמדברים במיקרופון בשבת. לא יכולים ללכת לאירועי תרבות של הלשכה. ויש המון כאלה, אבל לא שמתאימים לנו. רצינו לשנות את זה.
"בלשכה היה אז נציג חרדי, שלמה לנצר, שאמר לנו 'בואו נתארגן כסיעה חרדית בלשכה'. בדקנו, וגילינו שיש המון עורכי דין חרדים. בקריית-אונו מסיימים כל שנה מחזורים של אלפי עורכי דין חרדים. זה היה ב-2014. אז היו כ-3,000 עורכי דין חרדים. היום יש 5,000. לדעתי, יש הרבה יותר, אבל לא הצלחנו להגיע לכולם.
"פעם היה קשה לחרדים להשתלב באקדמיה, אבל אחרי שבקריית-אונו סללו את הדרך, האקדמיה נפתחה משמעותית לחרדים. באקדמיה הבינו שעליהם להתאים את תוכניותיהם גם לאורח החיים החרדי. בשלב שנכנסנו ללשכה היו כבר הרבה עורכי דין חרדים, שהתלוננו שלא מקבלים שירותים מותאמים. אז אמרנו 'בוא נפסיק להתלונן, ונעשה מעשה'. וכך, יוסי ויצמן, אני ואחרים התמודדנו, והכנסנו שני נציגים בקדנציה הקודמת.
בתחילה התנדבתי כקובל (תובע) בבית הדין המשמעתי של מחוז תל-אביב בלשכה. אחר-כך נבחרתי לכהן כחבר בוועדת האתיקה הארצית של הלשכה; ולאחר כשנתיים כשהתפנה תפקיד יו"ר ועדת האתיקה הארצית, בחר בי הוועד המרכזי לתפקיד".
התחדשות עירונית
"עבדתי כשכיר ב'שלווה' במשך תקופה, וגם ייצגתי אותם בבתי המשפט במאבק להקמת המרכז החדש; ובדרך למדתי את הנושא של תכנון ובנייה. המאבק התעטף באצטלה של חוקי בנייה, למרות שזה היה נמב"י אחד גדול (ראשי תיבות של 'Not In My Back Yard', כינוי להתנגדות תושבים להקמת מוסד ציבורי בסמוך לביתם, מחשש שיפגע בערך בתיהם, א' ל"ו). בהמשך, ליוויתי גם את הבנייה של הפרויקט שעלה יותר מרבע מיליארד שקל, וכך התחלתי לעסוק בתחום הבנייה ובהתחדשות עירונית. אני מייצג בעיקר את הדיירים בפרויקטים, את הצד החלש יותר לרוב.
"מה שקורה בתחום ההתחדשות העירונית ובניית המגדלים זה משהו שנבכה עליו הרבה בעתיד. המשרד שלנו מייצג דיירים במעל 18 פרויקטים של 'פינוי-בינוי', ונדרש לתת זכויות בנייה לגובה כדי שהעסק יהיה רווחי. וכך מתחילים לבנות מגדלים ועוד מגדלים, אבל לא מתכננים את כל מה שמסביב כמו שצריך. מגדלים זה אומר חניות, וכל בית מחזיק בממוצע שני רכבים. ומה עם שאר התשתיות?
"קראתי כתבה, שביום ראשון לוקח חצי שעה לצאת לרחוב מהחניונים בשכונת 'אם המושבות' בפתח-תקווה. מה שעשו שם זו טעות שיבכו עליה שנים. בנו עיר בתוך עיר, בלי לתמוך בעיר החדשה עם תשתיות מתאימות. במקום שהמדינה, שיש לה המון שטחים תיתן זכויות במקומות אחרים, היא מעדיפה להעמיס זאת על מגדלים, בלי הסתכלות איך זה ייראה כשהבנייה תסתיים, והתושבים ייכנסו לבתים. אז נכון שאומרים ש'לא תהיה בעיה כי עוברים לרכבות', אבל שילכו לאם המושבות ויבדקו ויראו שזה לא עובד. יש תיאוריה ויש מציאות.
"בהרבה פרויקטים של התחדשות עירונית מתעוררת אותה בעיה. תמ"א זה הכרח. הדיירים צריכים אותה, כי הם בסכנה עם דירות שנבנו בשנות ה-50 וה-60. זו גם ההזדמנות היחידה שלהם לשדרג את דירותיהם. היזמים בוודאי רוצים כמה שיותר זכויות בנייה, והרשויות - מה אכפת להן להעמיס על אותה הקרקע, במקום לתת קרקע אחרת. מה שקורה עכשיו עם המגדלים לגובה, זו בעיה שנגלה אותה עוד 10 שנים.
"ביטול התמ"א הוא לא פתרון לכלום. אם המדינה טוענת שעוד שלוש שנים לא צריך לחזק את המבנים, אז שתסביר למה עד היום כן היה צריך. אם הבניינים עדיין לא מחוזקים, אז למה לעצור? נקווה שמישהו ייתן על זה תשובה יום אחד.
אתיקה של עורכי דין
"במסגרת תפקידי כיו"ר ועדת האתיקה הארצית בלשכת עורכי הדין, אני רואה את השינויים בהתנהגות עורכי הדין ובבעיות במקצוע. אני לא אוהב להיות קטגור של המקצוע; רוב עורכי הדין אתיים וראויים, אבל יש גם בעיות. אחת הבעיות המרכזיות היא התנהגות עורכי דין באולם בית המשפט. יש ירידה ביחס של עורכי דין לשופטים ולקולגות, ובהתנהגות שלהם באולם. מצד אחד, אנחנו לא מחפשים להעמיד לדין עורכי דין, אבל מצד שני אי-אפשר לתת לעורך דין לעשות מה שהוא רוצה. בשביל זה קיימים כללי האתיקה ואוכפים אותם.
"עוד נושא שמגיעות אלינו הרבה תלונות לגביו הוא כללי הפרסומת של עורכי דין. פעם לעורך דין היה מותר לפרסם את עצמו רק במודעה של רבע עמוד במדור מיוחד בעיתון. אבל היום יש פייסבוק, טוויטר, ווטסאפ, עולם ומלואו, אז ראש הלשכה הקודם, אפי נוה, הרים את הכפפה ותיקנו כללי פרסומת חדשים ב-2018. עשו מהפכה בנושא הזה. השאירו את המכובדות, אבל התירו להעלות וידיאו ולפרסם בהרבה צורות ופורמטים. לא לקחו את זה לקיצוניות של ארה"ב, ששם יש פרסומות של עורכי דין על פחי זבל ועל אוטובוסים. אבל בארץ מותר היום לפרסם בפייסבוק ובעמוד הראשון של העיתון ועוד. ועדיין עורכי דין מתרגמים את הכללים החדשים בצורה מוזרה לפעמים ומוגזמת.
"למשל, לפי כללי הפרסומת החדשים מותר לשים איור בדף לוגו של עורך הדין, ולכתוב את תחום העיסוק שלו. לאחרונה הגיע אלינו מקרה של עורך דין שפירש את זה בחופשיות רבה מדיי. מדובר במשרד שמתעסק בדיני צבא ומייצג חיילים, ובדף הלוגו שלו למעלה הוא הדפיס איור של חייל עם רובה M16 במצב כריעה, וכיתוב שממשיך מהקנה של הרובה 'מי שלא עומד מאחוריי החיילים שלנו עומד לפניי'. מותר או אסור? הוועדה החליטה שאסור. יש גבול ל'טעם הטוב'. עורכי דין הם עם מאוד חכם ויצירתי.
במקרה אחר, עו"ד מתח את ההיתר שניתן לפרסם סרטון בפייסבוק, וצילם את עצמו בכנרת בצילום לא מכובד בלשון המעטה. עו"ד אחר צילם את עצמו בסרטון בתוך בית המשפט בלבוש לא הולם, כשהוא רק עם גלימה, ושום דבר מתחתיה. כשראיתי את זה תפסתי את הראש. שאלנו את עצמנו 'מה הולך פה?'".
את כל אלה אתם מעמידים לדין משמעתי וקובעים שהם פגעו בכבוד המקצוע, אבל ראש הלשכה לשעבר, אפי נוה, לא עמד לדין משמעתי, על אף שהוא נתפס מסייע לבת זוגו לעבור את הגבול בלי שתחתים דרכון.
"אנחנו בוועדת האתיקה הארצית היינו בניגוד עניינים, ולפי נוהל ניגוד העניינים לא יכולנו לדון בזה, כי נבחרנו על-ידי הוועד המרכזי בתקופתו של נוה. רובנו ככולנו היינו מנועים מהטיפול, אז כשהגיעה אלינו תלונה נגד נוה, העברנו אותה למחוז תל-אביב, בהתאם לנוהל. מחוז תל-אביב החזירו אותה אלינו עם תשובה, שהם מנועים מלטפל. היו הרבה אנשים שפסלו את עצמם, אז העברנו את זה למחוז ירושלים, שדנו, והחליטו לגנוז את התלונה. אני לא ערכאת ערעור עליהם, ומי שהגיש את התלונה לא פנה לערער על סגירת התיק בפני פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה. כך זה הסתיים".
יש תחושה קשה של איפה ואיפה, שעורך דין מהשורה יועמד לדין, ואילו נוה - לא.
"ועדת האתיקה הארצית היא לא סמכות מעל ועדה מחוזית, אלא סמכות מקבילה; ואני גם לא גוף ערר עליהם, אבל אנחנו כן עוסקים כעת בוועדה הארצית, בכתיבת נוהל כללי שמחייב את כלל הוועדות לאחידות בנושא ההחלטות המשמעתיות וגניזת תיקים, כדי שלא תהיה תחושה של איפה ואיפה. ובכלל, ראש הלשכה אבי חימי, שם את האתיקה במקום מאוד גבוה בסדר העדיפויות. בתקציב 2020 של הלשכה יראו קיצוצים בנושאים שונים לטובת האתיקה".
"יש לי הכרת טובה ענקית לנוה. הוא עזר להרבה אנשים ולמקצוע. נוה יודע להיות חבר, ואני מעריך את פועלו, אבל אני לא חושב שאי-פעם יצאנו יחד לקפה".
סדר יום אופייני
"אני קם בארבע וחצי בבוקר, ולומד קצת. זה הזמן ביום שאני לומד 'דף יומי' (הכינוי בעולם החרדי ללימוד היומי שאתה מספיק ללמוד). בחמש וחצי הילדים קמים, וזה הזמן שאני רואה אותם. אנחנו מבלים יחד את הבוקר. מתלבשים, מכינים אוכל, בלי עין רעה שישה ילדים בבוקר, לכל אחד יש הסנדביץ' שלו. בשש אני יוצא לתפילה, חוזר אחרי חצי שעה, ואנחנו מסיימים יחד את הארגונים האחרונים בבית. בשבע ורבע כולם כבר יוצאים להסעות לבתי ספר, ואני מתחיל את היום.
"כל יום שלי מתחיל במשהו אחר, בדיוני בוקר בבתי משפט, במשרד או בפגישות. בערבים אני קובע את כל הפגישות עם הדיירים שאני מייצג בפרויקטים של ההתחדשות העירונית. זה אחד הדברים שאני אוהב. אני נפגש איתם בבתיהם, כי בדרך-כלל מדובר באנשים מבוגרים, אז לא מריצים אותם למשרד.
"במהלך היום משולבות גם ההתנדבויות שלי. אני מתעסק גם בענייני לשכת עורכי הדין, יש לי הרבה פגישות, הרבה ישיבות של ועדות, להכין דברים לקראת כל הישיבות, ואני גם מתנדב בזק"א, בארגון 'יד אליעזר' וב'שלווה'. היום מלא.
"אני עובד כל יום עד 11 בלילה, ואז חוזר הביתה."סופי השבוע מוקדשים למשפחה. זה הדבר הכי טוב שיש בעולם החרדי".
אם לא הייתי עורך דין
"אני מניח שהייתי פונה ללימודי רפואה או לתחום טיפולי כלשהו. משהו בטבע האנושי מרתק אותי על חולשותיו ועל הישגיו המפוארים".
לא יודעים עליי
"שאני בשלן מעולה, את רוב ארוחות השבת אני מכין יחד עם יעל אשתי. במטבח מתרחש קסם, כשלוקחים כל מיני מוצרים שלא יודעים לדבר זה עם זה, והופכים אותם למשהו אחר לגמרי שממלא את החך ואת הלב בשמחה".
"מה מניע אותי לקום בבוקר? הרצון 'לאכול' את העולם"
מה מכעיס אותך?
"צביעות ורוע של אנשים".
מה עלול לשבור את רוחך?
"בכי של אחד הילדים".
באיזו אמונה טפלה אתה מאמין?
"אני חרדי. אין לי אמנות טפלות. יש לי אמונות אמיתיות".
מיהו גיבור ילדותך?
"אבי ואמי. הם אנשים שעבדו קשה, גידלו משפחה בתנאים לא פשוטים ולא התלוננו. בדור של היום, כשכולם מתלוננים כל הזמן על כל דבר, זה עוד יותר מעצים את ההערכה שלי אליהם".
מי מעורר בך השראה?
"הסבתות שלי, שהן ניצולות שואה ששרדו את השואה והקימו פה משפחה לתפארת כנגד כל הסיכויים".
לו היית יכול להיוולד מחדש, מי היית רוצה להיוולד?
"כבר נולדתי מחדש, ונשארתי אני".
מהי החולשה הכי גדולה שלך?
"הילדים שלי".
מה מניע אותך לקום בבוקר?
"הרצון 'לאכול' את העולם ולעשות עוד דברים, להמשיך את מה שלא הספקנו אתמול. שינה היא צורך. אם היה אפשר לוותר עליה, הייתי מוותר".
מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך?
"כשאני מצליח לשכנע בטיעונים באולם בית המשפט".
מתי בכית בפעם האחרונה?
"בהלוויה של סבתי לפני חודשיים".
מתי צחקת בפעם האחרונה?
"לפני חמש דקות. אני צוחק כל היום. זה כיף. החיים מצחיקים ומלאים 'וואו'".
בעבור מה תסכן את חייך?
"בעבור משפחתי".
על מה לא תסלח?
"על פגיעה בחפים מפשע והתעמרות באנשים חסרי ישע. זה בלתי נסלח. בכל התחנות בחיי אני מנסה להיות פה לאוכלוסיות הללו, ואני לא מצליח להבין למה אנשים חושבים שיש להם ביטוח שלהם זה לא יקרה. כולנו כל יום על הכבישים, בשנייה יכול לקרות לנו משהו, ואנשים מתנהגים כאילו 'לי זה לא יקרה', כאילו שהם מעל הטבע. זה לא רציונלי".
מה חסר לך בחיים?
"יש לי כל מה שאני צריך בחיים. אני חי".
מהו המאכל האהוב עליך?
"פתיתים עם שניצל. אני טיפוס של אוכל של ילדים. במסעדה אני יותר נהנה ממנת ילדים מאשר מהמנות המפוצצות שבתפריט".
מהו הצליל האהוב עליך?
"במוזיקה - צליל כינור, ובבוקר צליל ציוץ הציפורים מהחלון".
כיצד היית רוצה למות?
"זו שאלה שעונים עליה?! אני רוצה לחיות. לשאול מי שהיה למעלה את השאלה הזאת, זה מצחיק".
עו"ד מנחם מושקוביץ
אישי: מנחם מושקוביץ (43) נולד וגדל בבני-ברק, ומתגורר כיום בבית שמש. נשוי ליעל, סטודנטית ללימודי אחות מוסמכת, ואב לשישה: תהילה, נתנאל, גולדי, מוריה, נועה וברכי.
השכלה: בעל תואר LLB, וסטודנט לתואר שני במשפטים באוניברסיטה העברית. היה סטודנט במסלול לימודי התואר הראשון למגזר החרדי של הקריה האקדמית אונו ב-2002. מאז הוכשרו במסלול אלפי משפטנים ועורכי דין מהמגזר החרדי.
המשרד: ב-2011 ייסד את משרד עורכי הדין מושקוביץ המעסיק כיום שבעה עורכי דין שכירים, ומתמחה בתחומי חדלות פירעון והתחדשות עירונית
לשכת עורכי הדין ועוד: מכהן כסגן ראש לשכת עורכי הדין, יו"ר ועדת האתיקה הארצית בלשכה, יו"ר ועדת חדלות פירעון בלשכה, יו"ר ועדת הביקורת בארגון "יד אליעזר", חבר ועד הנהלת זק"א
התנדבות: אחד הפרויקטים שאותו הוא מגדיר כ"פרויקט חיים" הוא ליווי משפטי של "שלווה", המרכז הלאומי לטיפול באנשים עם מוגבלויות, המוכר לציבור מהופעותיה של להקת "שלווה" בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון". אך "שלווה" היא לא רק הלהקה, אלא כפר נוער ייחודי שחרת על דגלו שוויון והזדמנות
תיקים משפטיים: ייצג בבג"ץ את שכניו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, נגד ההפגנות שהתרחשו מול ביתו בכל מוצאי שבת בפתח-תקווה; ושלטענת השכנים טלטלו את חייהם (העתירה נדחתה); מייצג דיירים בפרויקטים של התחדשות עירונית; ומייצג חברות ציבוריות ומסחריות בהליכי פירוק וחדלות פירעון