עיישה באו / צילום: באדיבות השגרירות האמריקאית בישראל
לפני קצת יותר מעשור ישבה עיישה בואו, בוגרת טרייה של בית ספר תיכון בעיר אן ארבור שבמישיגן, ארה"ב, במשרד הקבלה של חברת ביטוח, ודמיינה את העתיד שלה. הדבר הכי טוב שיכלה לדמיין היה שיתאפשר לה להמשיך בעבודתה היציבה עוד שנים רבות, כדי שתוכל אולי בעתיד להקים משפחה בלי להיכנס לחובות. היא לא חשבה שתוכל להיות בעלים של דירה, או אפילו רכב, אבל זה לא הפריע לה במיוחד.
"מהשכונה שלי באן ארבור אתה לא אמור ללכת לשום מקום מדהים", היא אומרת בראיון ל"גלובס". "לא ידעתי שלהיות מהנדס בנאס"א זה משהו שבנאדם יכול באמת להיות. לא היה לי מושג איך אפשר להגיע מהמקום שבו הייתי עד לשם. לא חשבתי על העתיד, וזו הייתה גישה די מציאותית. היום אני משתדלת להימנע מגישה מציאותית, כי היא לא מביאה אותי רחוק. אז היו לי מחשבות שליליות שחישקו אותי. מאז אני מאתגרת אותן בכל דבר שאני עושה".
בתיכון לא בלטת ביכולות הלימודיות שלך?
"הייתי ילדה קצת מוזרה בשכונה שלנו. אהבתי לקרוא יותר מהרוב, עם דגש על ספרי פנטזיה ומדע בדיוני. קראתי על כוכבים, מסעות בזמן. אהבתי את הספר 'קמט בזמן'. הספר יותר טוב מהסרט, אגב. ולא היה לי מושג שיש בעולם עוד אנשים שנהנים מהדברים הללו, לא היה לי מושג שקיימת קהילת גיקים כלל עולמית עם תחומי עניין משותפים. אז המשכתי לשאול ספרי מדע בדיוני מהספרייה, וכלפי חוץ להתעניין במה שרוב בני הדור שלי בשכונה התעניינו בו. יועצת הלימודים והקריירה בבית הספר אמרה לי שאולי כדאי לי להיות קוסמטיקאית".
בעבר סיפרה בואו כי הפנימה את הסטריאוטיפ שלפיו "אישה שחורה היא לא מושכת, לא משכילה ואין לה הזדמנויות".
המורה ששינה את התוכניות
בכל זאת בואו נרשמה למכללה הקהילתית באן ארבור. היא אפילו לא חשבה לקחת קורס במתמטיקה, אך אביה, שהיה נהג מונית, מצא יום אחד ברחוב ספר מתמטיקה ואמר לה, "את יודעת, אם את כבר לומדת במכללה, נראה שכדאי שתדעי את הדברים האלה. נראה שזה חשוב".
באותו קורס, מורה אחד שינה את חייה. לאחר שנבחנה וקיבלה פתאום ציון מושלם, הוא קרא לה ואמר, 'אני חושב שאולי כדאי שתשקלי מחדש את התוכניות שלך לעתיד'.
המשפט הזה היה כמו מתג שנדלק במוחה של בואו. היא הגיעה הביתה והתיישבה לתכנן את העתיד החלומי ביותר האפשרי. במהרה זיהתה בתוכה רעיון שקסם לה וסחרר אותה בו זמנית - לעבוד בנאס"א. אף שהעצמי הפנימי שלה הציף אותה בטיעוני נגד ומחשבות שליליות, היא לא היססה לכתוב את החלום על דף. אחר כך ניגשה לברר מה צריך לעשות כדי להגיע לשם.
בתוך זמן קצר עברה את בחינות הקבלה לאוניברסיטת מישיגן ונרשמה לחוג להנדסת תעופה וחלל.
כשהגעת לחוג לחלל, האם הרגשת שייכת יותר כי מצאת את אחייך האבודים הגיקים, או זרה יותר כי לאף אחד מהם לא הייתה ילדות כמו שלך?
"גם וגם. פתאום מצאתי את עצמי הולכת עם החברים מהלימודים למוזיאונים של תעופה, וגיליתי שאני חולקת 'מטוס אהוב' עם מישהו. היה מדהים סוף סוף לחלוק את תחום העניין הזה עם אנשים, וכיוון שכולם בתואר הזה מוזרים בדרך זו או אחרת, ניסיתי להתחבר למי שהמוזרות שלו הייתה דומה לשלי.
"בכל זאת, בכיתה שלנו היו אולי שלושה אנשים שחורים מתוך 200, וגם הם לא גדלו כמוני. דווקא מבחינת מגדר, היה ייצוג לא רע, 30%-40% נשים.
"איך מכירים אנשים באמת ושוברים את הסטריאוטיפ? כשיושבים איתם וממש לומדים להכיר אותם. אלא שלפעמים לאנשים שבוחרים תואר בהנדסת תעופה וחלל יש קצת פחות יכולות סמול טוק מלאחרים, והם אף פעם לא מגיעים איתך לשלב שבו הם מכירים אותך לעומק, ולכן הסטריאוטיפ אולי נשמר. בכל מקרה, עם השנים גיליתי שהרבה אנשים מרגישים מוזרים באוניברסיטה. כל אחד נמצא מחוץ לתרבות שלו".
מדע בדיוני הופך למציאות
גם באוניברסיטה, בואו עדיין לא באמת ציפתה שתוכל להגשים את החלום להגיע לנאס"א. אך באחד הקייצים שבהם עבדה במעבדה באוניברסיטה, הגיע לביקור בכיר מהארגון שהתעניין בשיתוף פעולה עם המעבדה. "ניגשתי אליו ואמרתי, מה אני צריכה לעשות כדי להתקבל לעבוד אצלכם? והוא ענה, למה שלא תשלחי לי קורות חיים?".
איך היה היום הראשון שלך בנאס"א?
"אין מילים לתאר את זה. העור שלי עקצץ וזהר, הייתי מסוחררת, לא יכלתי להכיל את זה. באותו רגע הרגשתי שכל דבר שקרה לי בחיים היה שווה רק כדי להגיע לרגע הזה. לא יכולתי להאמין שזה באמת קורה. אחרי הקולג', שהיה תקופה די קשה, פתאום במשך חודשים שלמים קמתי בכל יום באושר".
גילית שהעבודה בנאס"א באמת קשורה לאותם ספרי מדע בדיוני שקראת בילדותך והציתו את הדמיון?
"כן! באמת מגדלים היום צמחים בחללית. באמת אוספים מידע רפואי על אנשים מרחוק, כמו ב'מלחמת הכוכבים'. תעשיית החלל באמת הופכת את המדע הבדיוני למציאות".
אבל אחרי פתיחה כזאת, לא התאכזבת לגלות שזו רק עבודה?
"לא, לא, זה רק השתפר עוד יותר. למשל, לא ידעתי בכלל שאני יכולה להתבסס כלכלית, רק כי אני מדענית. החיים שלי כל כך מלאים בדברים שמנקודת המבט של מי שגדל בשכונה שלי הם ממש בלתי אפשריים, שלפעמים אני תוהה אם אני בכלל יכולה להוות עוד מודל לחיקוי עבור הנוער בשכונה שלי, או שכבר התנתקתי מדי מהם. כשהם חושבים על עושר אצל אדם שחור, הם רואים בעיקר ראפרים או כוכבי ספורט, אבל יש אנשים שעבורם להיות מדען זה הרבה יותר זמין, וזו גם קריירה הרבה יותר מספקת, חיובית ומועילה, ששורדת במשך יותר זמן".
החלום האמריקאי באמת זמין?
"האמת? כן. קל זה בטח לא. אבל זה שווה את זה".
איך את מסבירה את העובדה שמערכת החינוך כמעט פספסה אותך? מה אפשר היה לעשות אחרת?
"קודם כול, חשוב לי לומר שכל דבר שעברתי בחיים חיזק אותי, אבל אני חייבת לומר שצריך להיזהר לגבי מה שמבוגרים אומרים לצעירים. אם מישהו בא אליך עם רעיון משוגע, אל תגיד לו 'זה משוגע, זה לעולם לא יעבוד'. אם אתה מורה או יועץ בבית הספר, אל תנסה לנבא לילד את העתיד שלו, בטח אם אין לך משהו מעורר השראה להגיד. היועץ צריך להנחות אותך כיצד להגשים את החלומות שלך, ולא להגיד לך לא לחלום. כל האנשים המצליחים, מה הם זוכרים בסוף? את המורה שאמר להם שלא יצליחו. לפעמים זה מדרבן, אבל אני בטוחה שזה דיכא יותר אנשים מכפי שזה דירבן.
"במערכת החינוך ישנה תפיסה שציונים מייצגים את האינטליגנציה ושילדים שמיועדים לדרך כלשהי כבר מצטיינים בחוג הזה בחטיבה. אבל מי בכלל אמר שנוער בגיל כה צעיר כבר צריך לדעת מה הוא רוצה להיות?".
לא עצרת בהצבת מטרות מופרכות לכאורה והשגתן, נכון? צללת, טיפסת על הקילמנג'רו.
"עכשיו אני עושה רישיון טיס! אני חושבת שכשמתחילים למתוח את הגבולות ורואים שזה מצליח, מתחילים להתמכר להרגשה של לראות את עצמך בכל פעם באור חדש".
את רוצה להיות אסטרונאוטית?
"שואלים אותי את זה הרבה, אז אולי פשוט כדאי שאודה בזה: כן, זה חלום. אבל זה באמת תפקיד שאין דרך סלולה להשיג אותו. אתה חייב לעשות קריירה מדהימה, ורק אז להגיש מועמדות. קורות החיים שלי עדיין לא מספיק מרשימים בשביל זה, אבל אולי יום אחד. בכל מקרה, הייתי רוצה אולי לחזור יום אחד לנאס"א".
מה בעצם עשית בנאס"א?
"הייתי חלק מחטיבת הננו-לוויינים. היום הם בגודל של קופסת נעליים בערך. המטרה הייתה להדגים יכולות לשילוב טכנולוגיות שונות בלוויין זעיר. עד כמה ניתן למזער? לוויינים זעירים משמשים לעתים לצורכי ניסויים בחלל, וזה אכן היה התחום שאליו המשכתי משם. הייתי שותפה לפרויקט Pharmasat שבחן כיצד תרופות פועלות בחלל. גילינו, למשל, שבחלל חיידקים הופכים עוצמתיים יותר (ראו מסגרת).
מדוע עזבת?
"אהבתי לעבוד בנאס"א ואני מקווה שיום אחד אחזור לשם, אבל רציתי לעשות דברים נוספים למען קהילות בכל העולם, ובשלב כלשהו הרגשתי שאני יכולה לעשות זאת טוב יותר דווקא מחוץ לארגון ולא בתוכו".
"הבנתי שאני מודל לחיקוי"
לדברי בואו, עזיבתה את נאס"א הייתה תהליך. "קודם כול, חלחלה לתודעתי ההבנה שאני מודל לחיקוי. בחרתי ללכת להרצות בתיכונים על נאס"א, רבים מהעובדים של הארגון אוהבים לפגוש את הציבור, אבל כשהייתי מגיעה לשם עם חולצה קצרה ואיפור, הילדים לא תמיד האמינו לי שאני מהנדסת ושאלו אותי הרבה יותר שאלות על הרקע שלי מאשר על המדע. ואז אמרתי לעצמי שני דברים: האחד, הם לא שואלים אותי על נאס"א, כי הם לא חושבים שזה קשור לחיים שלהם בשום צורה. השני, תהיתי מדוע כנערה מעולם לא ראיתי אנשים פחות שגרתיים בתפקידי הנדסה, מדוע גם הדור שלי וגם הדור הזה יכולים לדמיין מדען רק כאיש לבן מבוגר עם שיער מבולגן ומשקפיים? החלטתי שאני חייבת להיות יותר נראית לעין, כי בשלב כלשהו הגלגל התהפך והרגשתי שאני עושה יותר עבור העולם בעצם החשיפה שלי לציבור כמהנדסת בנאס"א, מאשר באמצעות המדע עצמו, שיכולים לעשות גם אנשים אחרים.
"באותה תקופה פגשתי ילדה בת 13, שאמרה לי 'אני גם רוצה לעשות את מה שאת עושה'. היא הייתה הרבה יותר מתקדמת משאני הייתי בגילה. לפחות הרעיון כבר היה נטוע בראש שלה. אז הזמנתי אותה לנאס"א להשתתף בפרויקט שלנו, והייתי המנטורית שלה. אמרתי לעצמי, אני עושה כאן בעצם אקטיביזם מזן מסוים".
כך נולדה ההחלטה להקים את STEMBoard, חברה שהיא מצד אחד עסק למטרות רווח המעניק שירותי הנדסה עבור חברות גדולות, ומצד שני כלי להוציא לפועל את האקטיביזם המיוחד של בואו. הדבר מתבטא בגיוון בהנהלה, שמחציתה נשים וכוללת גבר שחור, אישה שחורה (בואו), גבר לבן אחד (כדי לא לקפח את המגזר) ואישה ממוצא עיראקי.
"אני רוצה לראות יותר נשים בארגונים לא רק בשביל אותן נשים, שיוכלו להגשים את עצמן בעבודה, אלא כדי להביא את נקודת המבט הנשית לכל דבר שנעשה בארגון. למשל, התאכסנתי לאחרונה במלון מפנק, השירותים בחדר היו יפהפיים אבל מה? לא היה בהם שקע. זה בטח תוכנן על ידי גבר. מה לעשות עם מייבש השיער? גם המראה הוצבה מול השמש. כמה לא נוח. אני חושבת שמגוון בארגון פירושו שמתכננים לכולם, ולא למעטים".
20% ממשאבי החברה מושקעים בפיתוח תוכניות לימוד בתחומי המדעים, עבור גורמים בכל העולם. הרוב המוחלט של התוכניות הן חינמיות. החברה מאתרת באופן אקטיבי עמותות הפועלות בתחום החינוך בשכונות או מדינות מועטות משאבים, ובונות יחד איתן סדנאות מדע, כולל מפגש עם אנשים "לא שגרתיים" בתפקידי הנדסה ומדע שונים.
עם הקמת החברה, פנתה בואו לקרנות הון סיכון, אך לא הצליחה לעניין אותן במבנה המיוחד של החברה. "אבל הקרנות האלה לא כל כך מצליחות בהשקעות שלהן, בממוצע. שמת לב לזה?", אומרת היום בואו בעדינות אך בנחרצות.
"דווקא משום שלא היה לנו כסף של קרנות הון סיכון, היינו צריכים לחשוב היטב איך בדיוק לבנות את העסק כך שהוא ירוויח מהיום הראשון. אני היום שמחה שלא הצלחנו לגייס הון סיכון, וממליצה על זה. רוב היזמים יעדיפו להקים עסק שאולי יהיה קטן, אבל שלך".
לאחרונה ביקרה בואו בישראל במסגרת תוכנית הדוברים של שגרירות ארה"ב, המביאה לארץ מומחים כדי לחלוק את ניסיונם המקצועי עם קהלים מקומיים ולעודד שיתוף ידע בין המדינות. "נפגשתי בירושלים עם תלמידי תיכון מצטיינים ועם צוערים במשרד החוץ, ואחר כך עם קהילת נשים יזמיות, עם סטודנטים דרוזים, מהנדסות בדואיות וסטודנטים להנדסה בבאר שבע. היה מדהים!"
איך תרופות פועלות בחלל? הניסוי שעיישה בואו השתתפה בו
בזמן שעבדה בנאס"א, עסקה בואו בעיקר בתחום הלוויינים הזעירים - לוויינים בגודל של קופסת נעליים. תפקידם הוא לבחון, בעלות נמוכה, טכנולוגיות שיגיעו מאוחר יותר ללוויינים אחרים, לשלח חומרים שונים לחלל לצורך ניסויים או להיות חלק מלהק של לווווינים המתקשרים זה עם זה. לוויינים זעירים נפוצים גם בחינוך למדעי החלל, שכן אפילו סטודנטים או תלמידי תיכון, בסיוע מימון מתאים והנחיה של האנשים הנכונים, יכולים לבנות ולשגר ננו-לוויין. קשה לחשוב על דבר מספק יותר לסטודנט השוקל קריירה בחקר החלל מהידיעה שהלוויין שהוא עצמו בנה עזב את האטמוספירה ומקיף כעת את כדור הארץ.
Pharmasat (פארמהסט) היה לוויין של נאס"א, לא של סטודנטים, והמשימה שלו הייתה רצינית מאוד. הוא נועד לבצע ניסויים הקשורים לתחלואה בחלל, ובאופן סציפי הוא נועד לבדוק את ההשפעה של חוסר כבידה על תרופות. המחקר הזה חשוב בטווח הקצר לשם טיפול באסטרונאוטים בתחנות החלל, ובטווח הארוך זה מידע חשוב אם מתכוונים אי פעם להקים מושבות קבועות בכוכבי לכת שהגרביטציה בהם שונה מאשר על גבי כדור הארץ.
פארמהסט היה בגודל של כיכר לחם בערך, ובתוכו היו 48 באריות. בכל אחת מהן היה סוג אחר של שמרים. לכל זן שמר טופטף חומר קוטל שמרים. נבדקו שלושה מינונים של חומר קוטל שמרים.
הניסוי נועד לבדוק שני דברים. ראשית, האם ניתן לקיים את השמרים בחלל באמצעות מזון ותנאי תאורה רלוונטיים, ושנית, מה השפעת קוטל השמרים. בתוך הלוויין הקטן היה, לצד מגשית השמרים והזרוע הרובוטית שתוכנתה לזרוע את הקוטל בדיו ברגע הנכון, מערכת ששידרה את הנתונים חזרה לכדור הארץ.
השיגור התרחש במאי 2009 והלוויין שלח נתונים חזרה לכדור הארץ במשך שישה חודשים. הניסוי הוכיח שאפשר לגדל את השמרים בחלל, וגם שאפשר לקטול אותם. בנוסף, ולא פחות חשוב מכך, הוא הוכיח שלוויינים קטנים מתאימים לביצוע ניסויים גדולים.
לשיגור פארמהסאט קדם שיגור של לוויין ניסויים קטן יותר בשם Genesat-1. בלוויין זה לא נשלחו שמרים אלא חיידקי אי-קולי, שהתברר שהם הופכים פעילים יותר בחלל. הממצאים העלו חשש שחיידקים יכולים להיות מסוכנים יותר בחלל, הן כי הם פעילים יותר והן כי הם עלולים לפתח עמידות לאנטיביוטיקה בזכות תנאי המיקרו-כבידה. כך, הסיכון הזיהומי מתווסף לרשימת הסיכונים שאסטרונאוטים מתמודדים איתם.
ת"ז: עיישה בואו
נולדה ב-1986 במישיגן, להורים שהיגרו לארה"ב מאיי בהאמה. היא גדלה באן ארבור, שכונה של מעמד הפועלים • אחרי שאביה דחף אותה לקחת קורס במתמטיקה בקולג’ המקומי, היא סיימה באוניברסיטת מישיגן תואר ראשון בהנדסת תעופה וחלל ותואר שני בהנדסת מערכות לחלל • עם סיום לימודיה התקבלה לנאס"א כמהנדסת וחוקרת בקבוצת תעופה ומכניקת נוזלים וגזים, והתמחתה בתכנון ובקרה של מסלולי תעופה • ב-2013, בגיל 27 בלבד, הקימה את חברת StemBoard המשלבת פיתוח תוכניות לימוד למגזרים מוחלשים ללא כוונות רווח, עם שירותי פיתוח והנדסה למטרות רווח • לצד החברה שבאו מנהלת היא חברה בוועדה המייעצת של מנהלים צעירים לנאסד"ק • כחובבת אתגרים היא טיפסה על הר הקילימנג’רו ועוסקת בצלילה