גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

7 וידויים מטלטלים על החיים בצל חרדה. כמעט מכל דבר

שבעה אנשים בחרו להסיר את מסך הבושה כדי שתוכלו להכיר ולהבין מהי החרדה ● אלה סיפוריהם ● מרימים את מסך הבושה, פרויקט מיוחד

משהו לא בסדר/ צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
משהו לא בסדר/ צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

האזעקה שבחוץ, האזעקה שבבפנים | ליאור בן-יוסף

נפילת הטיל הראשונה שלי הייתה לפני 8 שנים במסגרת "עמוד ענן". גרתי בגן יבנה, שם האזעקה "רגילה" - כלומר עולה ויורדת. הכול רעד - הרצפה, הקירות, המנורות וגם אני. ארבע שנים אחר כך עברתי לשדרות ללמוד במכללת ספיר. שם יש "צבע אדום" בקול מונוטוני ולא מתחשב, מקלט בכל 300 מטר והרבה אהבה של התושבים לעירם. שלוש השנים בשדרות היו מהנהדרות בחיי, וגם אלה שהשאירו בי שבר עמוק. תארו לעצמכם שנשברה לכם היד. זה כואב, הגבס מציק והרבה פעולות יומיות - כמו לשרוך נעליים, לטאטא את הרצפה, לכתוב - אתם פשוט לא יכולים לעשות בלי לרצות לדפוק את הראש בקיר. זו נכות לכל דבר. והיא גלויה. ומובנת. ואנשים סלחניים לגביה. לא אחת אפילו אמפתיים.

אבל את השבר שלי לא רואים, ואני כן יכולה לקשור שרוכים בשתי ידיים. אבל לישון, לצאת לראות זיקוקים ביום העצמאות ואפילו למצוא זוגיות - זה כבר קשה. זה כבר מסובך. כי בשעת סכנה, גוף האדם יודע לעשות אחד משני דברים - להילחם או לברוח, ובפוסט-טראומה תחושת הסכנה מציפה את הגוף כל הזמן. השינה שלי נעה בין תחושה חזקה של חוסר אנרגיה בגוף - אז אני ישנה כמו דוב וחוץ מטיל, שום דבר לא יכול להעיר אותי - לבין שכיבה במיטה עם עין אחת פקוחה; ואז אני ישנה 50 דקות במצטבר. כך או כך, אני תמיד מוכנה. דרוכה. ערנית מתוך שינה. מספיק שאמבולנס יעבור מתחת לבית שלי בשלוש לפנות בוקר, ואני כבר בחצי הדרך למרחב מוגן. בשנה האחרונה אני גרה במרכז, עובדת בחברת הייטק, דודה לשתי ילדות מתוקות וחכמות ומנהלת אורח חיים שגרתי למדי כלפי חוץ. אבל בפנים אני חווה גיהינום. כשאני הולכת ברחוב, אני תמיד מחפשת את המקום שאליו אוכל לרוץ ולהסתתר בעת הצורך, וזה בכלל לא חשוב באיזו עיר אני נמצאת. פתיחת משקאות מוגזים מזכירה לי את צליל השיגור של כיפת ברזל, וכשמשהו נופל או נטרק בחוזקה, אני נבהלת ובוכה.

"עלה לך השדרות, הא?", "תיראי מה זה, רק עברת משדרות לתל אביב, וכבר יש אזעקות". הבדיחות הקטנות האלה לא מצחיקות. הן אפילו לא משחררות אותי לרגע מההלם לטובת השגרה. אלו אמירות של אנשים שלא יודעים, לא מבינים, שברגע שנפלה להם קערית פלסטיק או כשסגרו את הארון חזק מדי, ראיתי את חיי חולפים לנגד עיניי. מעטים יודעים איך מרגישה סכנת חיים אמיתית. מעטים מצאו את עצמם יושבים בין המיטה לארון בממ"ד ומתפללים לכל האלים שבעולם שזה לא ייגמר ככה, שהיום הם ימשיכו לחיות.

הפוסט-טראומה שלי דורשת הרבה אנרגיה. אני עצבנית 70% מהזמן, מאבדת ריכוז בקלות (מאוד קשה להתרכז בדבר מסוים כשצריך להישאר בהאזנה לאזעקה שתבוא), ואני בוכה בקלות אם קורה משהו שלא הייתי מוכנה לו. אני נעה בין התקפי אדרנלין, שגורמים לי להספיק את כל המשימות שלי מהר-מהר, לבין נפילות מתח שמובילות לתשישות ועייפות כאילו לא ישנתי שבוע. הייתי רוצה לחיות עם יותר שלווה פנימית, ולהתאמץ פחות כשאני מנסה לשאת את רעשי היומיום שמדליקים את הפחד. הייתי רוצה להיות סבלנית יותר כלפי האנשים שסביבי, קצת יותר על הקרקע ולא על רכבת הרים. הייתי רוצה קצת לישון.

ליאור בן־יוסף, בת 28, תושבת תל אביב, עובדת בהייטק

האזעקה שבחוץ/ צילום: shutterstock א.ס.א.פ קריאייטיב

מסע רגלי במיטה | יעל אוליאל

שלום, שמי יעל ואני חיה עם פחדים יומיומיים וחרדת קיום, פרנסה ומוות בלתי פוסקים. נעים להכיר. אני חוקרת שעות רבות את נושא חוויות סף המוות (nde, מוות קליני). צפיתי עד כה באלפי עדויות מכל העולם וקראתי שנים בנושא. זה תחביב מעט מוזר, אני יודעת, אבל הוא עוזר לי להירגע. כנראה שמרוב שאני מפחדת מהמוות, אני מבקשת להביט לו עמוק לתוך העיניים הקרות שלו. להבין אותו. להיות בקיאה בו. כדי שאוכל להיות מוכנה. כדי שלא אפחד כל-כך. ממנו. ומהחיים. בעיקר מהחיים. אני מפחדת על ילדיי כמו שאין מילה שתצליח לתאר. אני מדמיינת לפעמים תמונות מזוויעות ומחשבת קדימה כל סיטואציה שבה אנו נמצאים יחד. למשל, ליד מעלית, מדרגות נעות וכו’. אני מתכננת לפרטי פרטים איך אקח את חיי ברגע שבו אשמע - חלילה! - שקרה להם משהו. אין לי שום תוכניות להתגבר על אובדנם. יש לי תוכניות למות אם משהו רע יקרה להם. זה גורם לי לא לשחרר בקרה מהם לרגע, גם מרחוק. אם שומרים עליהם, זו אמי, ורק בביתי, כי הבית שלה מלא בסכנות לדעתי. באופן כללי - העולם הוא מקום מסוכן. וצריך להיזהר. כל הזמן להיזהר.

בשנים האחרונות שנתי מלאה בחלומות שבהם אני עובדת בפרך, כל הלילה. תמיד בחלומות אני נתקלת בבעיות שמיד צריך לפתור ומרגישה בלחץ מטורף. אני יכולה לצעוד שעות בחלומות שלי. ואז, בשנתי, אני מרגישה כאבים פיזיים בכפות הרגליים. לפעמים בחלום אני מתחננת לאנשים שיתנו לי לישון. אני קמה בבוקר ממוטטת מעייפות כאילו עבדתי 12 שעות. אני נוהגת למשרד חצי ישנה, אבל תמיד על עקבים ואיפור. מסודרת. מתוקתקת. מגיעה ועובדת כמו שלושה אנשים, תוך כדי שעזרתי, תמכתי, ייעצתי והצחקתי את כולם. במשרד, ומחוצה לו. זה לא משנה את העובדה שאני תמיד בחרדת קיום ופרנסה, ללא כל סיבה ממשית. יש לי נכס, שני רכבים, ואני תמיד משתכרת בצורה שמכבדת את בעליה. בכל מקום עבודה אני מוערכת, נחשבת לחרוצה ויצירתית ותמיד חלק חשוב ומשמעותי מהמקום. אבל מבפנים סוער, הלב דופק מהר והעיניים מתמלאות דמעות. ימים שלמים עוברים עליי בדאגה שבקרוב אצטרך להתחיל מחדש, במקום עבודה חדש, וחושבת איפה ואיך, והאם השעות יתאימו והאם יהיו עניין וסיפוק, והאם השכר יהיה ראוי וכך הלאה והלאה. אני מתנבאת לעצמי נבואות שמד פרטיות, בלי כל קשר למציאות. נדמה לי שכך אני מכינה את עצמי לנורא מכול, גם אם הוא לא בסביבה, מכיוון שאני מאמינה שהוא בלתי נמנע, שהוא יגיע. הוא מוכרח להגיע. הנורא מכול. סיכום כל הפחדים כולם. למה? כי ככה.

כאשר אני לא מתאפקת וקוראת חדשות מזעזעות או צופה בהן, אני טובעת בבאר של ימים ארוכים של מועקה, עצב תהומי ודמעות. הזוועה חודרת לדמי. היא נושמת אותי. אני נספגת בתוכה. והיא בתוך דמי. אנחנו הופכות לאחת. ואז, כצפוי: מחשבות על הילדים. וחרדה. קרה. ורעה. מה יהיה על הילדים? לרדיו אני מאזינה בווליום נמוך, כי תיכף יקרה משהו רע, וצריך להיות דרוכה ומוכנה. אז אני כותבת ושרה שירים. אני יוצרת כדי לגרש דברים. כדי להחליף רעש בצלילים טהורים, בצלילים עמוקים, מיטיבים, לא מאיימים. אני שרה שירים כדי שאוכל להיות. וכשאני שרה, אני קצת פחות כל הדברים האחרים. אז תאזינו לשירים שלי, בבקשה. זה יעשה לי טוב. יעשה לי טוב לדעת שאני לא לבד עם המילים שלי, עם המנגינות, עם הרעש הלבן ועם הזמזום. שגם אתם איתי שם, במקום ההוא שבו אני מסוגלת לעוף. גם אם רק כמה סנטימטרים מעל לפני האדמה.

יעל אוליאל, בת 34, נשואה ואם לשניים, תושבת כפר יונה, סופרת, מחזאית, מוזיקאית, עובדת בהוצאת ספרים

צילום: נגה שדמי ואן דה ריפ

פחד מוות, פחד חיים | יפעת היבה

לפחד ללכת לישון. כי יש אפשרות לא לקום ליום חדש. יום שמהלכו ידוע מראש. קרוב לוודאי שלא טוב יותר מקודמו. להרגיש שזה נס שהתעוררתי בכלל. לא האמנתי שאצליח. חשבתי על הגרוע מכול. דום לב תוך כדי שינה. התקף לב. כל מה שקשור בלב. דימומים פנימיים שהרפואה לא רואה במכשירים המשוכללים שלה. בכי. והרבה. על כל דבר וכמעט בגלל כל סיבה. לפעמים בלי כל סיבה. ייאוש. פחד בלתי נשלט. ההרגשה הזו שמשהו רע צפוי לקרות. וגרוע מכול: שזה מגיע לי. בטח עשיתי משהו כל-כך נורא - במודע או שלא - בגלגול הזה או בקודם. הלקאה עצמית והפחד הזה. הפחד הזה שקנה חלקה פנימית בטאבו של נפשי. ואין לו שום כוונה להתפנות.

התפרצויות זעם בלתי נשלטות ואחר כך שקט מפחיד שהופך לשקט עדין, כאילו נכון, מפויס, עם הבטחה פנימית שיהיה בסדר, שצריך לעשות דברים אחרת. שיכול להיות יותר טוב. שיהיה יותר טוב. שבעצם - הכול טוב. אני בת מזל ויש לי בעצם הכול. אז איך ולמה זה לא מספיק?

למה זה לא מחזיק? מה כן יחזיק?

בעבודה קשה להחזיק כשאני נעה בין מצבי רוח קיצוניים. לפעמים אני מתעוררת עם חשק עז לקום ולכבוש את היום הזה באהבה - ואם קורה דבר, הכי קטן, החשק הזה מתהפך, מתאיין, משנה את צורתו, נעלם, לא מאמין לעצמו שאני מאמינה לעצמי שאני מסוגלת. אני מתכנסת פנימה. נאכלת ואוכלת את עצמי, הופכת את עורי ומתחילה במלחמת האשמות פנימיות. זה מגיע לי. אני חלשה. אני לא מסוגלת. אם אני אמשיך כך - זה ייגמר לא טוב. אני מוכרחה להתאפס. להתמקד. לצאת מזה. לצאת מזה. מוכרחה.

והנה נעלם החשק. להיות בעבודה הזו, לראות את האנשים האלה. לפגוש את הפרצופים, להביט בפנים, לשמוע את הקולות. להיות מישהי אחרת, להיות עצמי. להיות מוקפת באנשים מוכרים. בזרים גמורים. בזרים גמורים ומוכרים. המקום לא טוב, האווירה רעה, השעמום מכרסם, רע לי. מה אני עושה פה בכלל? אני אמורה לעשות משהו אחר. להיות מישהי אחרת. במקום אחר. בתוך גוף אחר. מצוידת בנפש אחרת. מישהי מאושרת. מישהי שמסוגלת. מישהי שיודעת מה היא רוצה ויודעת גם לקחת אותו. מישהי חיה.

ואז אני אמציא תירוץ לעצמי למה לא אגיע למחרת לעבודה. חרא לי, ממש. ואני יודעת שאסור לי להיעדר, אסור לי להבריז, אסור לי להגזים עם זה, כי יש לי ילדות ובית לפרנס. ואני מתחילה לחשוב על הסברים וסיבות לעצמי, כדי להצדיק זאת, את ההיעדרות, את ההשתמטות, את הבריחה. ואז אני גם מתחילה לפחד. ממש לפחד.
כמה אני יכולה לעשות את זה? לפגוע בעצמי. לסכן את עצמי. לשבור את מטה לחמי. לערער את יציבות כל מה שחשוב בחיי. למה אני עושה את זה לעצמי? ולמה אני לא מצליחה להפסיק?

ועדיין: הפחד. הפחד שמגרד מתחת לשכבת העור הדקה. הפחד שמטפס כמו אש קרה במעלה החזה, ואז מתפוצץ בתוך הראש, לרעש בלתי נסבל. רעש שהפתרון היחיד לו הוא שקט. דממה מוחלטת. הפוגה. ואין ברירה כבר, ההחלטה התקבלה: אני לא הולכת לעבודה. שיקפצו כולם. ושאני אקפוץ גם. לא אכפת לי. לא טוב לי. לא טוב לי. מישהו בכלל מסוגל להבין? לך תסביר את זה לאנשים בעבודה. לכי תסבירי את זה למישהו, בכלל, בלי שיסתכלו עלייך כמו על משוגעת. אבל אני לא הולכת לעבודה. נקודה. אני לא מסוגלת לעמוד בזה. אני אסתדר. משהו יסתדר. בעתיד. לא עכשיו. עכשיו מה שחשוב הוא להשקיט את הפחד. את הרעש.

ואז - שנאה עצמית. על הוויתור, על הכניעה, על החולשה. ובא לי למות. באמת שבא לי לפעמים למות. כבר חשבתי על זה כמה פעמים בעבר. ואז נזכרתי שכאשר הייתי בהיריון עם הילדה הראשונה, חבר שאל אותי: "איך זה?" ועניתי: "אני חושבת שלא בא לי למות עכשיו".

אבל עכשיו קצת בא לי לפעמים. אבל אני לא מסוגלת. אסור לי למות. יש לי בשביל מי לחיות. אבל אז יש רגעים שאני מרגישה כל-כך מיותרת. בא לי להעלם. אני רוצה למות. אבל לא רוצה למות. אני מפחדת למות. אני לא רוצה למות. כל מיחוש בגוף צועק לי "הנה זה בא! הסוף שלך. הסוף שלך". אני מחפשת, מאבחנת, נבדקת, מגגלת, רצה לרופא. לא רגועה. לא מוצאת מנוחה. אם היפוכונדריה היא בדיחה, בעיניי היא לא מצחיקה.
אני סובלת מפחד מוות. אבל גם מפחד חיים. אני חיה על הקצוות. נעה כמטוטלת. מתנדנדת בין קצה לקצה. מותשת. לפעמים מעודדת. לפעמים מתנחמת. לפעמים מנומנמת. לפעמים אפילו קצת משתעממת מלהיות עצמי. אבל בעיקר - ממשיכה. ממשיכה הלאה. למרות הכול. עד שזה יעבור. עד שזה יחזור. בין לבין. 

יפעת היבה, בת 39, גרושה ואם לשתיים, תושבת ראש העין, צורפת

תוכנת הפעלה פגומה | מאיה כהן

זוכרים את הסרט "לקום אתמול בבוקר" עם ביל מארי ואנדי מקדואל? לפני שנתיים הסבירה לי הפסיכיאטרית, שטיפלה בי לצורך קבלת אישור לטיפול בקנביס רפואי, שהמוח שלי בנוי אחרת מאנשים שלא חוו "ילדות קטסטרופלית" לפי הגדרתה, כמו זאת שאני עברתי. היא אמרה שלא משנה כמה עבודה רוחנית אעשה, הוא בנוי בצורה כזאת שבכל בוקר אקום מחדש והתודעה תתחיל למלא אותי במחשבות שלהן היא הורגלה בכל שנות ילדותי.

יש משהו מרגיע בידיעה הזאת, אבל זה חמקמק ומטעה, כי לא תמיד בעיצומו של התקף חרדה אני זוכרת שככה פשוט המוח שלי מתוכנת לעבוד. מגיל 18 אני עוברת תהליכים טיפוליים כדי להתמודד עם הטראומות שעיצבו אותי ואת המוח שלי. כל חיי נלחמתי בהגדרות עצמיות ובקורבנות שבי, הדחקתי מצבים קשים כדי לשרוד. למרות הטיפולים וקילופי שכבות, שינויי דפוסים והרגלים הרסניים - המשכתי לסבול. למרות הסבל והמאבק, והבאג הזה במוח, למדתי להיות טובה לעצמי ולסביבה. אני אמא לשלושה ילדים (חמסה) והצלחתי לבנות מערכת יחסים עם האיש שאיתי כבר המון שנים. אבל החרדות והדיכאונות, הנפילות לחושך, תמיד היו שם. וכנראה תמיד גם יהיו. אני מתחילה להכיר בכך, בפתח העשור החמישי לחיי: זה יהיה חלק בלתי נפרד מחיי. כל חיי.

אני חושבת מחשבות מצמצמות שמספרות לי שעדיף לשבת בשקט ורק להגיד תודה על מה שיש, מספיק רק לחיות בריא, להיות באיזון ועוד כל מיני מנטרות עידוד והשקטה עצמיות. מילים יוצרות מציאות, אומרים. גם מחשבות. אז אני חושבת ואומרת, ואפילו חושבת שאני מתכוונת למה שאני אומרת, אבל זה שם. אבל זה לא רק באשמתי. זה לא רק עניין פנימי. אני אישה שחיה בחברה פצועה ושסועה. כולנו חווים אותה, יום-יום, שעה-שעה. ברמות כאלה ואחרות של מודעות ושל רגישות. לא צריך טראומות גדולות בילדות כדי לחיות בחרדות קיומיות בתקופה הזאת. במקום הזה. מספיק לפתוח רדיו, לשמוע חדשות ולהבין באיזה עולם אנחנו חיים. להיכנס לפייסבוק או לאינסטגרם ולהתפתות להאמין שלכולם הכול נפלא. תמיד ובכל מקום. אחרי הכול - כולם כל-כך יפים, מחויכים, שמחים, נהנים, מצליחים, מאושרים, הורים נפלאים, סועדים שבעים, מטיילים נהנתנים. החיים של כולם נפלאים, הלוא כך? אבל זה בולשיט. כולם חיים פה בסטרס, לחץ וחרדות. סובלים מחרדות כלכליות וביטחוניות. מתמודדים עם הורים מתבגרים ועם גידול ילדים, עם תשלומים גבוהים ואינסוף מטלות ופקקים (אלוהים אדירים, מה נהיה עם הפקקים?). איך חברה אמרה לי לפני כמה ימים? "כדאי מאוד שישימו ציפרלקס במוביל הארצי, אולי ככה כולם יהיו פה רגועים". צחקנו, כי זה היה שנייה אחרי שהיא שטחה בפניי את החרדות הקיומיות שלה - שהן חרדות קיומיות של מלא נשים שאני מכירה - והיא גם דיברה על הכדור החדש שממש עוזר לה עכשיו.

בכלל, מלא אנשים שאני מכירה אוכלים ושותים ונושמים כדורים שממש עוזרים להם. וזה נהדר - כי מתחילה להיות פתיחות ואנשים מדברים על זה בחופשיות ומפסיקים להתבייש. אז למה אני מרגישה כל-כך בודדה? ולמה אני מרגישה שאף אחד לא מסוגל להבין, גם כשאני ממש מתאמצת להסביר? היום עברתי התקף חרדה. הוא לא היה קשור למציאות בכלל. התקף. בא, תקף, זרע הרס והלך. כל מי שישמע אותי מספרת עליו ומסבירה אותו יגיד - "את? את כל-כך חזקה, את תמיד נראית שהכול טוב לך". וזה מתעתע. מתעתע להסביר לאנשים. כי אני בתפקוד גבוה. שומרת על חיי משפחה. על זוגיות. על הורות. על קריירה. על חלומות. על שאיפות. יש לי רצונות. תשוקות. דחפים. אני כמו כולם. רק קצת אחרת. הרבה אחרת, בעצם. אבל רק קצת. אתם מוכרחים להבין: אני מתקדמת לאט. נעה. דוחפת, פועלת. עושה. נשברת בדרך. נופלת. ואז קמה. וממשיכה. אני יודעת שאין לי דרך אחרת, אין לי ברירה. כל עוד אני חיה - אני אלחם בחושך שבתוכי, בפחדים ובחרדות.

ואני מאוד אוהבת את הסרט הזה, שבו ביל מארי מתעורר בכל בוקר לאותו היום, וצריך לפרוץ מתוכו, להבין מה לא עובד בו, כדי שיוכל להיחלץ ממנו. אני אוהבת את הסרט הזה כי בסופו, הגיבור מצליח לשבור את "הבוקר של אתמול". הוא מפצח את החזרתיות האינסופית של הסיטואציות. הוא יוצא מהלופ. ואני מאמינה בדרך הזאת - של לקום כל בוקר ולהתחיל מחדש, מתוך הבנה והשלמה. זה המוח שלי וככה הוא בנוי. יש בתוכי נפש פצועה.

והילדה שבתוכי זקוקה לטונות של ריפוי ואהבה. לעת עתה - אני מסתפקת במה שאפשר. במה שהיומיום מתיר. במה שהחיים מפזרים ביד רחבה, אם רק מרימים את הראש. לא אחת אני מצליחה להרים את הראש ולפרוס את ידיי. ואז אני תופסת. תופסת קצת שמחה וסיפוק והנאה והצלחה. ומביטה הצידה אל החרדה, שאורבת בצד, ממתינה להשבית את השמחה, ואומרת לה: "חכי. גם תורך יגיע. עכשיו תורי".

מאיה כהן, בת 41, נשואה ואם לשלושה, תושבת רמת גן, כותבת תוכן לטלוויזיה ומרצה

חברה שלי מילדות | יוסי כהן

קשה לי למקם את הזיכרון של עיתוי התקף החרדה הראשון שלי, אבל זה היה בגיל ילדות כלשהו. מאז, הגיעו עוד רבים כמותו, פזורים לכל אורך ילדותי. עם הזמן זה הפך לבדיחה משפחתית. "אני לא מרגיש כל-כך טוב", הייתי אומר להורים - לא מצליח לתאר במילים מה אני חש בדיוק. ההורים היו מבטלים אותי בחוסר מודעות. אי אפשר להאשים אותם. באותה תקופה הייתה אפס מודעות לעניין. היום, האמפתיה והיכולת להבין מצבים נפשיים מורכבים הפכו סטנדרטיות לחלוטין. לעיתים, אולי, סטנדרטיות מדי.

עד גיל 17 לא הייתי מאובחן בכלל. פשוט הרגשתי לא טוב. ככה קראתי לזה עם עצמי: "אני מרגיש לא טוב". קפאתי. הרגשתי דפיקות לב מואצות. הייתי עומד בתור למועדון הרוקסן ברחוב הברזל ומרגיש חנק. ממש קושי לנשום. בתור מישהו שמתאמן ועסוק בספורט מגיל 10, הייתי בטוח שיש לי כשל לבבי כלשהו. בשנות ה-80 המוקדמות קרו לא מעט מקרים שבהם ספורטאים מתו מדום לב על המגרש. זכור לי אמיר משרקי השוער. היו עוד כמה. אוושת לב. בעיות קצב. כל מיני דברים. הייתי בטוח שזה מה שיש לי.

כשהגעתי לרופא המשפחה ד"ר בראומן, ואמרתי לו שאני חושב שיש לי בעיות לב, הוא חייך. הוא שלח אותי לכל הבדיקות, לפי הפרוטוקול, אבל אמר שלדעתו יש לי בעיות חרדה. ANXIETY הוא אמר. אני זוכר את זה במדויק גם היום, 30 שנה אחרי, A N X I E T Y. אמרתי לו שאני לא חרד מכלום. שמצבי החברתי לא רע בכלל. משפחה סבבה. ספורטאי מצטיין סך הכול. ממה יש לי לחשוש בכלל? הוא הראשון שהסביר לי כמו שצריך במה מדובר. בעיית כימיקלים במוח. בעיה נפשית אולי. מצב שבו הגוף מתגונן. הוא המליץ לא לקחת כדורים ולנסות לעשות מדיטציות ונשימות כשזה קורה.

אני מאלה שמשתפים. אני חושב שזה חלק חשוב מהטיפול. לשתף, לספר, לחנך. להסביר. המון פעמים שואלים אותי ממה אני מפחד. מה מטריד אותי. איך מישהו כמוני, שחי חיים די מאושרים ומלאים, סובל מחרדות. חשוב לי להסביר. התקף חרדה מגיע משום מקום. הוא פשוט תוקף. זה יכול להיות באמצע בילוי. בשכיבה על חוף הים. באמצע דייט עם האישה. וזה פשוט מגיע. זיעה קרה. קיפאון. דפיקות לב. מחשבות אובדניות. הרגשה כאילו זה לא ייגמר לעולם. אבל זה נגמר. תמיד נגמר. המטפלים מגדירים התקף חרדה כמשהו שנמשך עד 20 דקות. לפעמים יותר, לפעמים פחות. זה לעולם לא נגמר במוות (הפחד הגדול ביותר שלנו, החרדתיים).

לפעמים ההתקף מביא עמו דיכאון משני. חוסר חשק לצאת מהמיטה. פחד שהיום יגיע עוד התקף. במשך שנים התמודדתי באמצעות CBT, טיפול התנהגותי שמרגיע את המערכת ומחזיר אותה לתפקוד. לפני כמה חודשים החלו לי התקפות חמורות. אולי משבר אמצע החיים. מי יודע. אני כבר יודע לזהות את ההתקפות. אחרי חודש של סבל, החלטתי שאני עולה על כדור. קבעתי תור עם פסיכיאטרית והגעתי אליה מודע לחלוטין. הסברתי שאני רוצה להשקיט את המערכת כדי להתמודד טוב יותר. התחלתי לקחת ציפרלקס. כדור הקסם. חצי כדור ביום. הרופאה המליצה על כדור ביום, אבל החלטתי לקחת רק חצי כדי שיהיה לי יותר קל לצאת ממנו בהמשך. ההתקפים הפסיקו. יצאתי לטיול במזרח. סין, יפן, הונג קונג. אפס התקפים. זה עובד.

הסובלים מחרדות ודיכאון נחלקים לשניים. אלו שמתמודדים וממשיכים לחיות. לא נמנעים מפעילות. מבילויים, מספורט וממשימות היומיום. לשמחתי, אני שייך לאלו. חוזר למקומות שבהם קיבלתי התקף חרדה כדי למחוק את זה מההארד דיסק. להראות להתקף שהוא לא ינצח אותי. שאני יכול עליו. החצי השני נמנע מדברים. אני מכיר רבים באופן אישי. לא יוצאים מהבית. לא נוסעים לטיולים. חוששים לנסוע ברכבת. אני לא מאשים אותם. מדובר במודעות, התפתחות והתמודדות. חרדה ודיכאון זה חרא.

הדבר שהכי חשוב לי להגיד למי שסובל זה לא להתבייש במצבכם. להודות בחולשה. ללכת לטיפול. פסיכולוגי או פסיכיאטרי. אם צריך לעלות על כדור, זה בסדר. CBT עושה היום דברים נהדרים לסובלים. מצד שני, העולם המודרני מביא את כל הסיבות לדיכאון וחרדות, הראש כל היום במסכים. הניכור גובר. התקשורת שלנו מתווכת ברשתות החברתיות. השפע גומר אותנו. המוח מתבלבל היום. הוא שבע. הוא לא יודע במה לבחור. הקשרים הבינאישיים מתמוססים. מתי בפעם האחרונה דיברתם עם אנשים בטלפון ולא דרך הודעות ווטסאפ? תחשבו על זה. תעבדו על עצמכם. תעשו מדיטציות. תפגשו אנשים. דברו עם אנשים. זה בטח לא יכול להזיק. אני מבטיח לכם שזה אפילו יעזור. ואני מדבר מניסיון.

יוסי כהן, בן 45, גרוש ואב לילדה, בזוגיות, תושב רעננה־רמת השרון, יזם ואיש מדיה

חברה שלי מילדות/ צילום: shutterstock א.ס.א.פ קריאייטיב עיבוד תמונה דגנית ג'מצ'י

חיה לי מלופ ללופ | אילנה גרושקא

לפני שבועיים, בשמחת תורה, נסענו לים המלח, אני, זוגתי ושני הילדים (בני 3 ו-11). לצערי, חטפתי התקררות כמה ימים לפני הנסיעה. עבור רוב האנשים, זה אומר מקסימום לארוז תרופת "קולד" כלשהי, הרבה טישו, ויאללה... אג-דו-דו-דו. אני, שתחושת האוזניים הסתומות יכולה להטריף אותי עד לאיבוד דעת, יצאתי לדרך עם מועקה גדולה. כשהתחלנו את העליות לירושלים, כצפוי, האוזניים שלי נסתמו כהוגן. זו תופעה שכיחה ומוכרת לכולם, נכון? אז זהו, שמה שלא קורה לכולם, הוא שהם פורצים בבכי לפני הילדים שלהם ולא בטוחים שהם יצליחו לסיים את הנסיעה. עצרנו לרגע במושב שורש, כדי שאסדיר נשימה וכדי שנחליט אם אני מסוגלת להמשיך. מצד אחד - הדבר היחיד שרציתי לעשות הוא פרסה מהירה חזרה למרכז תוך כדי תפילה שהאוזניים שלי ייפתחו חזרה. מצד שני - המחשבה שאני מבטלת לילדים חופשה בגלל פחד לא רציונלי שהלחץ באוזניים לעולם לא ישתחרר, הייתה בלתי נסבלת. הכנסתי אותנו חזרה לרכב, מצצתי סוכריות כל הדרך וניסיתי רק להגיע בשלום, כשאני לא מצליחה להשתלב בשיחה או ליהנות. במצבים האלה שאני נקלעת אליהם לפעמים אני זמינה לסובבים אותי ברמה מאוד מינימלית, שקועה לחלוטין במונולוג הפנימי שמנבא אסון מתקרב.

הגל הזה נמשך שבוע. נסענו (דווקא הצלחתי ליהנות שם, אבל הנסיעה חזרה שוב סתמה את האוזניים), חזרנו ולקח לי בערך שבוע עד שהאוזניים שלי ואני חזרנו לסטטוס נורמלי. בעבודה, בבית, באוטו, בכל רגע נתון, הראש שלי אך ורק בזה. בעבודה, כאשת יח"צ ותוכן בערוץ טלוויזיה, אני מחייכת לאנשים בפרוזדור, מהנהנת בפגישות, מבצעת את המטלות שלי ורצה לבכות בשירותים, כדי לשחרר קצת לחץ. אני כבר מתורגלת בזה. אבל הסביבה קצת פחות, אני חושבת. אם הייתי יכולה להגיד שהכול חוזר להיות רגיל אחרי אפיזודה כמו זו עם האוזניים, הייתי שמחה לשקר לכם, אבל לצערי - תופעה פיזית אחרת מתייצבת והנה מתחיל לופ פנימי חדש. וחוזר חלילה וחלילה וחוזר.

כבר 25 שנה שאני חיה עם חרדה. כיום אני מבינה שזו תת-קבוצה בתוך משפחת ה-OCD, שמתמקדת בהקשבה, רגישות מוגזמת ובהלה מוגברת מתופעות פיזיולוגיות שעבור אחרים הן דבר שאין להתעכב עליו. אני לא מטופלת תרופתית, כי גם זה מפחיד אותי. אז אני סוחבת. עוד יום. ועוד. הולכת לטיפול. בוכה. נשענת על שגרה כדי להוכיח לעצמי שאני "בסדר". הצלחתי לארגן את הילדים לבית הספר - הנה ראיה לכך שאני "בסדר". סיימתי עוד יום שבו עשיתי את המצופה ממני בעבודה - אז אני "בסדר". מחיאות כפיים לי! אני משתדלת לא לאכול לאנשים סביבי את הראש על זה יותר מדי ואם אני מצליחה - אני רושמת את זה כניצחון אישי.

מצד שני, לפעמים אני חושבת לעצמי ש"שגרה" היא חלק מהבעיה. כשהחיים מתקדמים בווליום גבוה, אני מוצאת את עצמי בשיא התפקוד, בלי כל הלופים המקוללים. משהו בקצב, באדרנלין, בצורך לנוע ולהתקדם - דוחק הצידה את החרדה. וכך, באופן פרדוקסלי - השגרה היא גם הבעיה וגם התרופה. אז בינתיים, אני מחפשת את הפתרונות בתוך היומיום. מדיטציה, טיפול אחר, שינויי תזונה, נשימות, תהליכי רציונליזציה, מה לא - העיקר שאצליח להגיע להיות בשגרה בלי להתחבא בתוכה. אולי אפילו ליהנות ממנה. הנה, לסיום, מחשבה שחלפה לי בראש - יום אחד אצליח ליהנות מהיומיום.

סתם. צוחקת איתכם. אדאג לרגע הקרוב. נעבור אותו בשלום. ונתקדם משם.

אילנה גרושקא, בת 50, בזוגיות, תושבת תל אביב, עובדת בטלוויזיה

משהו לא בסדר | יונתן בלום

כבר מההתחלה היינו משפחה. כשפגשתי את לילך לפני 27 שנה, היא הייתה אחרי גירושין ומיתר הייתה כבר בת שנתיים. התאהבתי בשתיהן. מיתר ילדה מבריקה, עצמאית ועם דמיון כל-כך עשיר שיכולנו להעביר ימים שלמים ביחד פשוט בלהמציא סיפורים אחד לשנייה. היא החזיקה את ידינו מתחת לחופה, כשלילך בהיריון כבר 4 חודשים עם התאומות שלנו, איוי ומרים, ואחר כך בירח הדבש בסקוטלנד. היה לנו הרבה מזל עם הבנות. ברור שכל אבא גאה יגיד את זה, אבל לפעמים זו פשוט עובדה, אובייקטיבית. הן מילאו את הבית בחיים. בדמעות של אושר ועצב, בדיונים קדחתניים, בחברים ובארוחות ובהרבה מוזיקה וריקודים. כל השנים האלו לא דמיינתי מצב שלילך ואני נהיה לבד בבית בלי הבנות, אבל באופן טבעי, זה מה שקרה - בסוף הקיץ הזה - אירוע שהיה טריגר לתקופת חרדה נוראית.

מיתר כבר כמה שנים לא חיה בבית - היא בת 29, לומדת רפואה וגרה עם החבר שלה במרחק 150 מטר מאיתנו. התאומות בנות 22 - איוי נגנית קונטרבס, לומדת באוניברסיטת תל אביב, ומרים התחילה ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בתחילת הקיץ מרים יצאה למסע באיסלנד ונורווגיה. איוי הצטרפה אליה לחלק הנורווגי של הטיול. לקחנו את איוי לשדה התעופה וכשחזרנו, פתאום נחתה עליי התובנה שנגמר פרק בחיים. אחרי הטיול שלהן מרים עמדה לנסוע ללמוד בירושלים ואיוי לעבור לדירה שכורה. נכון, לא הייתה כאן שום טראומה אמיתית, אבל כשנכנסנו לבית, הרגשתי פתאום מין ריק שנפתח בתוכי. הפה שלי התייבש, החזה והבטן התכווצו וחוויתי חוסר שקט קיצוני. קראתי ללילך - משהו לא בסדר.

בימים שחלפו, החיים הלכו והצטמצמו. כל הדברים שבימים רגילים קצת מפריעים לי או קצת קשים לי, בבת אחת הרגישו בלתי אפשריים. כמו להיות בעולם בלי עור, בלי שום קליפה שמגינה עליך מהמציאות. שנים אני שוחה בבקרים, ופתאום הרגשתי שאני לא מסוגל להיות בתוך הבריכה. הפסקתי להתאמן בסקסופון - תחביב אהוב למעלה מחמש שנים. פחדתי מהחושך, ממקומות סגורים ובעיקר מלהיות לבד עם עצמי. בלילות בקושי הצלחתי לישון וביום בקושי הצלחתי לשבת בשקט יותר מכמה דקות. התיאבון והחשק נעלמו לי.

ניסיתי כל דבר שיכול לשפר את המצב - התחלתי ללכת ולרכוב על אופניים במקום לשחות, הלכתי פעמיים בשבוע לפסיכולוגית, התחלתי בטיפול הומאופתי עם מטפלת בשיטת אבי גרינברג, ובסוף, כשהבנתי שאני זקוק להתערבות יותר אינטנסיבית, הגעתי לפסיכיאטרית.

למזלי, בכל התקופה הזאת הצלחתי להמשיך לעבוד במקצוע שלי כצלם - אם כי עם הרבה קושי ולחץ. צילום אחד שהייתי צריך לבצע היה של נערה שנפצעה קשה מאוד בגיל 3 מפיצוץ בלון גז. המערכת הזהירה אותי שהמראה מאוד לא קל - הם לא ידעו שגם כך אני עובר תקופה קשה. בדרך כלל, אני נמשך למצבים אנושיים קשים - הרגישויות שלי מתאימות לזה. אבל במצב הנוכחי שלי, חששתי שלא אצליח לעמוד בזה. החלטתי בכל זאת לקחת את המשימה, ובסוף שמחתי שלא ויתרתי לחרדות שלי - הייתי מאוד מרוצה מהפורטרטים של הנערה וגם המערכת אהבה את התוצאות. דווקא מה שהיה לי הכי קשה בצילום היה להתמודד עם החרדה בתוך המעלית בדרך לדירה של המצולמת.

באופן פרדוקסלי, חששתי מהחזרה של הבנות מהטיול אף יותר מהיציאה שלהן, כי לא רציתי שיראו אותי במצב החלש הזה. אבל הן הפגינו בגרות והבנה. אחת התאומות סובלת גם היא מחרדות, אבל לעומתי, היא אופטימית נצחית. באחת ההליכות שלי לצפות בשקיעה מהמצפה שקרוב לביתנו, היא סיפרה לי שבתקופות החרדה שלה היא דווקא אוהבת את ההעמקה שנוצרת ביחסים שלה עם החברים והמשפחה. היא כל-כך צדקה. בכל התקופה הזאת גיליתי רמות של אהבה ותמיכה מהחברים הקרובים ומהמשפחה שלא חווים בשגרה. כשאתה חשוף רגשית, זה מאלץ את הסביבה גם להיחשף.

מעניין אם אפשר לזהות בפורטרטים שלי מהתקופה רמזים של מה שעברתי. 

יונתן בלום, בן 54, נשוי ואב לשלוש בנות, תושב גבעתיים, צלם

עוד כתבות

אליזבת וורן, ג’ו ביידן וברני סנדרס / צילום: רויטרס

זאת הכלכלה, טמבל: הדמוקרטים נערכים לתת פייט לטראמפ

סגן הנשיא לשעבר, הסוציאליסט המהפכן והפרופסורית למשפטים: המועמדים העיקריים בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית נאבקים על כרטיס הכניסה למרוץ הנשיאותי נגד טראמפ, בבחירות שייסובו סביב הכלכלה ויותירו בסופן את אמריקה מותשת ומפוצלת כפי שלא הייתה מאז מלחמת האזרחים

עדר פרות בארה"ב/ צילום: רויטרס, Christinne Muschi

חזון החלבונים המתוכנתים: המהפכה שעשויה לחסל את תעשיית הבשר

חברי צוות החשיבה העצמאי RethinkX, שהקימו יזם ומרצה בסטנפורד ומשקיע מלונדון, משרטטים עולם חדש ומופלא של חלבונים מעובדים, אבל בריאים וזולים ● מתכנון מולקולות במחשב ועד יצירת טעמים חדשים בעזרת שפים, כך טכנולוגיות מעולם התרופות עשויות לחולל מהפיכה

דונלד טראמפ / צילום: Leah Millis, רויטרס

טראמפ: "יש יהודים בארה"ב שאינם אוהבים מספיק את ישראל"

בנאום לפני כנס של המועצה הישראלית-אמריקאית, ארגון של מהגרים ישראליים בארה"ב, מנה טראמפ את פעולותיו למען ישראל והכריז: "אני מקיים את הבטחותיי" ● הצהיר: לא בטוח שאעזוב את הבית הלבן אחרי שמונה שנים ● "אל תצביעו בעד הדמוקרטים – הם ייקחו לכם את כל הכסף"

אפרת סלע איתמר / צילום: איל יצהר

"תוך שבוע היו לנו 40 אלף נרשמים. טובי המשפיענים רצו אלינו"

פורטפוליו עם אפרת סלע איתמר, מנכ"לית ומייסדת The Leaders, על הישגיות, ניהול מותג והשפעה ברשתות

מאז המאה ה־20, הולכת הימה ומתייבשת / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

כך מי שהייתה הימה ה-4 בגודלה בעולם נהפכה למוקד תיירותי, דווקא כשמתייבשת

לפני כחמישים שנה הייתה ימת אראל בקזחסטן הימה הרביעית בגודלה בעולם כולו ● גסיסתה מושכת זן ייחודי של מטיילים: "תיירות סוף העולם" ● ז'אנר תיירותי מתפתח

צילום: איל יצהר. צולם במפעל חלל של התעשייה האווירית

הישראלית הבכירה בתחום החלל ממליצה לישראל לשגר אישה לירח

ד"ר דגנית פייקובסקי, מהדמויות הבכירות בתחום האסטרונאוטיקה בעולם, מסבירה למה כדאי להשקיע בחלל, ולמה מומלץ למדינת ישראל שהאדם הבא שתשלח לחלל יהיה דווקא אישה

צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

מפלצת משוכללת של ארס והרס בגודל מילימטר וחצי: נמלת האש משתלטת על ישראל

נא להכיר: נמלת האש היא מפלצת משוכללת של ארס והרס בגודל מילימטר וחצי ● אוכלת כול, שוחה, עפה וזורעת חורבן בעולם ● המומחים מזהירים: כל נקודה בישראל תהיה נגועה בהן

מתוך הסדרה "מראדונה במקסיקו" / צילום: באדיבות פורום פילם

נרקומן של צומי: הסדרה "מראדונה במקסיקו" היא שברון לב

בסדרה "מראדונה במקסיקו", הפער בין דייגו שבתחתית החיים לבין המיתוס שהיה, דוקר בעיניים ומרסק את הלב

מתקן הפקת נפט/  צילום: רויטרס, Axel Schmidt

יצרניות הנפט יצמצמו את תפוקת הנפט ב-500 אלף חביות ליום

שרי האנרגיה מכמה ממעצמות הנפט הגדולות בעולם הודיעו היום כי נתקבלה הסכמה להעמיק את ההפחתה בייצור הנפט ● כתוצאה מכך, מחירי הנפט מזנקים כעת ב-1.3%

מייגן מרקל  / אינפוגרפיק: גטי אימג'ס

"כולנו יצורים פצועים שצריכים להירפא”

היא הואשמה בצביעות ובקפריזיות, בהעכרת היחסים עם משפחת המלוכה הבריטית, ובתרומה לקרע בין הנסיכים וויליאם והארי ● על רקע ההתנפלות עליה, קיבלה מייגן מרקל תמיכה בלתי צפויה דווקא מ-72 חברות פרלמנט מרחבי הקשת הפוליטית, שהתאחדו להגן עליה מפני התקשורת ● עכשיו היא משקיעה בבניית נוכחות גלובלית ● קווים לדמותה של מנהיגות נשית מזן חדש

תמרה דה למפיקה - Gettyimages ישראל

סלפי של פעם: ההזדמנות להיחשף לנשים אמיצות שהעזו גם לצייר את עצמן

הסרט 'דיוקן של נערה עולה באש' הוא אחת הסנוניות בגל של יצירות ששוטף את אירופה כדי להזכיר לנו שנשים צוירו לאורך השנים גם בידי נשים

מפעל עלבד בדימונה / צילומים: אתר חברת אורון

קריסתן של מניות חברות הבדים נמשכת - ותוצאות הרבעון אינן מעודדות

בזמן שמדדי המניות המובילים קרובים לשיא, ספגו מניות מגזר הבדים ירידות משמעותיות מתחילת 2019 והתרחקו 35%-70% מהשיא שרשמו בשנים 2016-2017 בבורסת ת"א ● אף אחת מארבע החברות - שלא"ג, עלבד, ספאנטק ואבגול - לא הצליחה לשפר את הכנסותיה ברבעון השלישי של 2019

פרופ’ איילת פישבך / צילום: תמונה פרטית

באנו לבאס: למה רובנו מתקשים ללמוד מכישלונות?

פרופ’ איילת פישבך, פסיכולוגית וחוקרת של כלכלה התנהגותית, מטילה ספק בתפיסה הרווחת שלפיה לכישלונות יש אפקט מלמד • הממצאים של מחקריה מפתיעים: נבירה בכישלון עלולה לטרפד הישגים עתידיים • הצד החיובי: יש דרכים אחרות לעודד מוטיבציה

רוחאני. מסר פייסני לארה"ב  / צילום: רויטרס

החרם הכלכלי מעיק, אז מדוע ההנהגה באיראן אופטימית

בממשל טהראן הצליחו לדכא את המהומות במדינה, ונהנים גם מהצטרפותן של שש מדינות אירופיות למנגנון עקיפת הסנקציות האמריקאיות

יובל דיסקין, ממייסדי סיימוטיב ואופורה, ראש השב"כ לשעבר  / צילום: איל יצהר, גלובס

הסטארט-אפ המבטיח והביטחוניסט שמתנגד למכירת סייבר התקפי: סיכום הייטק שבועי

הסטארט-אפים שממהרים לפתח בינה מלאכותית, האזהרה של יובל דיסקין, ומשקיעי ההייטק שמחפשים להשקיע בחברות משלוחים ● מה קרה השבוע בהייטק

מייסד עליבאבא ג'ק מא ומנכ"ל סופטבנק מסיושי סאן / צילום: רויטרס

הטיפ של מייסד עליבאבא למשקיע שהימר עליו לפני 2 עשורים

מייסד עליבאבא ג'ק מא השתתף היום בכנס בטוקיו, ובמסגרת פאנל שבו נכח גם מנכ"ל סופטבנק, מסיושי סאן, התייחס מא לשורת התסבוכות שאליו נקלע הקונגלומרט היפני ● על אף זאת, מא הדגיש כי הוא מעריץ של סאן ומצדד בו להמשיך לדבוק בדרכו - אסטרטגיית השקעות המונעות מ"תחושת בטן"

המומלצים לסוף השבוע

שלושה בסקירה אחת: ספרים לסוף השבוע

כמה המלצות למי שרוצים להעביר את הסופ"ש בבית: "גחליליות בלילה", "שלג" של רונית מטלון ו"חדר ענק נפתח" של מעיין בן אריה

אמיר אוחנה, שלמה (מומו) למברגר, אביחי מנדלבליט / צילומים: רפי קוץ, לשכת עורכי הדין

משפט שלמה של אוחנה ומנדלבליט: העימות של שר המשפטים והיועמ"ש על ממלא-המקום של שי ניצן

אמיר אוחנה מאמין ששלמה למברגר יכול לכהן כמ"מ פרקליט המדינה ● אבל למברגר הוא המועמד המועדף של היועמ"ש, ולאוחנה חשוב להראות שהוא הבוס ● למה ליאת בן-ארי לא מועמדת להחליף את שי ניצן? יכול להיות שהתשובה נמצאת בכלל אצל בודהא ● פרשנות

מייקל בלומברג / צילום: Brian Snyder, רויטרס

העינים נשואות לבחירות בארה"ב: אם לא טראמפ אז לפחות בלומברג

במקביל למערכת הבחירות הישראלית לכנסת ה-23, ארה"ב צועדת לתוך שנת בחירות מורכבת ומשוסעת יותר מאי-פעם ● נהוג באמריקה שמנהיג מכהן ממשיך לשמונה שנות כהונה, אך טראמפ הוא שונה, וכך גם כל ההתנהלות סביבו, הקמפיין שלו ואף התמיכה הציבורית בו

שליחי Wolt, תל אביב / צילום: יח"צ

תנגוס בתן ביס? אפליקציית משלוחי האוכל Wolt מתרחבת לרמת השרון

אפליקציית המשלוחים, שהחלה לפעול בישראל לפני כשנה בת"א, מרחיבה את אזור הפעילות ונכנסת לרמת השרון ● להערכת החברה, השירות החדש מקצר את זמני ההמתנה למשלוח מ-90 דקות ל-31 דקות בממוצע ● כיום עובדת Wolt עם כ-500 מסעדות