כרמים במחוז מרלבורו. עמק הלואר של ניו זילנד / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
חובבי יין פרנקופילים (אני למשל), המחבבים גם יין לבן מענבי סוביניון בלאן (אני למשל), נשבעים כמובן ביינות הפואי פומה ובעיקר הסאנסר של עמק הלואר. שני הסוביניון בלאן המהוללים הללו, הנקראים על שם הכפרים שמהם הם מגיעים, כמנהג הצרפתים מימים ימימה לסבך היכן שניתן, הם הבנצ’מרק, כמו שאומרים, שעל-פיו נמדדים כל יינות הסוביניון בלאן בכל שאר העולם. או כך לפחות היו הדברים עד לא מזמן.
נדמה לי שכבר כתבתי כאן פעם על כך שהפוקוס בכל הנוגע ליינות הסוביניון בלאן, יינות חומציים כמו שצריך, פריכים, חדים, מרעננים ומרווים להלל, עבר כבר די מזמן לניו זילנד והסוביניונים שלה. עד כדי כך, שגם פרנקופילים מושבעים, כמוני כאמור, לא רק מודים באיכותם, אלא מבינים שאולי צריך למדוד לפיהם את כל שאר הסוביניונים, ולא להיפך, כלומר למדוד אותם לפי אחיהם הצרפתים.
ההיסטוריה של גידול הסוביניון בלאן בניו זילנד, כמו כל היסטוריית היין שלה בעצם, היא צעירה יחסית במונחים אירופיים קלאסיים. העולם התוודע לסוביניון בלאן הניו זילנדי לפני בערך 40 שנה, בראש ובראשונה באדיבותו של יקב קלאודי ביי (Cloudy Bay), שהסוביניון שלו הפך די במהירות לאחד הנחשקים בעולם. קלאודי ביי לא היו הראשונים לגדל סוביניון בלאן בניו זילנד, הבכורה שמורה ליקב מטואה (Matua) שמיד נעסוק בו. מטואה ייצרו את הסוביניון הראשון שלהם כבר ב-1974.
בתחילת דרכו של הסוביניון בלאן הניו זילנדי, נתפס היין הלבן הזה כפירותי מאוד בטעמו, טרופי משהו אפילו. בדיוק ההיפך מהיינות המינרליים והעשבוניים של עמק הלואר. מי שחיבב, חיבב, ומי שפחות (אני למשל) - פחות. אלא שהמון יין זרם במכלים מאז. עד כדי כך, שאפילו היינות של עמק הלואר הצרפתי עצמו החלו לפזול קלות אל עבר הסגנון הניו זילנדי, בעוד הניו זילנדים עצמם מעיפים מבט בוחן אל עבר עמיתיהם הוותיקים מצרפת.
התוצאה הייתה, ועודנה, יינות סאנסר או פואי פומה, שהם הרבה יותר ידידותיים למשתמש מבעבר, כלומר יותר מוכווני ניחוחות פרי מאשר ריחות שתן חתולים (נשבע לכם שאני לא צוחק. זהו אחד הריחות המיוחסים לעיתים לסוביניון בלאן צרפתי. זה פחות נורא ממה שזה נשמע). לעומת זאת, לא מעט סוביניונים ניו זילנדיים הם הרבה יותר נזיריים ומאופקים מפעם. זה עדיין פירותי ומשמח, אבל הרבה יותר אינטליגנטי. בתווך שוכבים כל הניואנסים האפשריים, אגב.
אחד היקבים הכי מוצלחים כדי להדגים דרכם את הגישה הזו הוא יקב מאד האוס (Mud House). היקב הצעיר הזה, שנוסד רק ב-1996, הפך לאחד המובילים והנחשבים ביצרני הסוביניון בלאן בניו זילנד. הוא מייצר אומנם לא מעט יינות אחרים, לא רק לבנים אגב, אבל עיקר תהילתו, המוצדקת, היא על יינות הסוביניון בלאן שלו, זן שממנו הוא יוצר לא פחות משלושה יינות שונים, מרמת היין "הכללי" של ניו זילנד (מדובר בעצם ביין ממחוז מרלבורו, עמק הלואר הניו זילנדי בכל הקשור לסוביניון בלאן), דרך יין אזורי, או בעצם תת-אזורי מעמק רפאורה, תת-אזור בתוך מרלבורו, ועד יין סינגל ויניארד מכרם וולשד שבעמק Wairau, אף הוא במחוז מרלברו שבאי הדרומי. כולם יינות נפלאים ממש. הנה לפניכם אם כן שני יינות של מאד האוס, ואחד של מטואה. לחיים.
מטואה Matua 2017. יופי של סוביניון. חמיצות בולטת, פירותיות מרוסנת אך נוכחת היטב (פרי ירוק, פרי הדר - אשכולית, ליים, לימון, פרי טרופי - אננס, נקטרינות, מלון וכמובן קיווי), עשבוניות נהדרת (דשא קצוץ), מינרליות טובה ואלגנטיות מסוימת. מרווה ומרענן, מלווה מושלם לדגים ופירות ים. תווית הבקבוק מקושטת בפתית שלג מצויר, שהופך כחול כשהיין קר דיו. נחמד. 75 שקל
סוביניון בלאן מרלבורו, מאד האוס, 2019 Mud House. ארומות ירוקות מפתיעות של סרפד ואפונת שלג(!) מוכיחות שאכן מדובר ביין שאינו רק פירותי. מהצד הפירותי, שלא לומר הטרופי, בכל זאת, מגיעים ריחות גויאבה, מלון ופרי הדר. חומציות מרעננת ונהדרת ואיזון מושלם. היין מגיע לארץ גם בגרסה כשרה, באדיבות האחים שקד מרשת דרך היין, ולכן נמכר גם במרכולים. 70 שקל כשר ו-60 לא כשר
סוביניון בלאן, כרם וולשד, מאד האוס, 2017. יין סינגל ויניארד (כרם יחידני) מעמק Wairau במחוז מרלבורו כאמור. שילוב נפלא של ניחוחות ירוקים עם טרופיים ביין אלגנטי להפליא, חומצי, מינרלי ומרענן, ויחד עם זאת פירותי ומענג, מורכב ומרתק. מזכיר מאד סוביניון בלאן מעמק הלואר. אחד הסוביניון בלאן הכי טעימים שיצא לי לשתות זה שנים. 90 שקל