פרויקט מחיר למשתכן ביבנה / צילום: אייל פישר
אפשר וצריך להעריך את ההתמודדות של אנשי משרד השיכון עם תוכנית מחיר למשתכן, שמלווה בהרבה רצון טוב ובתחושת שליחות. יש גם לא מעט סיפורי הצלחה של משפחות שהצליחו לרכוש באמצעותה דירות. השאלה היא אם כל זה הופך את התוכנית לטובה? אני סבור שלא.
מנכ"ל משרד השיכון בני דרייפוס אמר בראיון ל"גלובס" כי ההצלחה הגדולה של התוכנית היא לרתום את השוק החופשי. הוא צודק. המדינה סבסדה רק 100 אלף שקל מתוך הנחה ממוצעת של 300 אלף שקל. הוא גם צודק לגמרי בכך שזו הפעם הראשונה שהמדינה הפשילה שרוולים, נכנסה לענף ובתוך כך הצליחה למצוא בו גם ליקויים רגולטוריים, כדוגמת כישלון הרישוי המקוון. אפשר רק להעריך ולכבד את זה, ואולם זה אינו לב התוכנית.
מטרתה המוצהרת של מחיר למשתכן בתחילת דרכה הייתה להוריד את מחירי הדירות, ובזה היא נכשלה; כיום יש מי שמתברך בזה שהיא בלמה את העליות, אבל זה לא היה היעד.
לאחר מכן שינו את היעד להקלה על זוגות צעירים לרכוש דירות וגם מבחינה זו קשה לקבל שהתוכנית הצליחה. בשנות ה-90, לצורך השוואה, הממשלה קידמה שורה של מענקים והטבות, כדי להקל על רכישת דירות. מחיר למשתכן לעומת זאת נתנה הנחות לרוכשים, שחלק ניכר מהן דחויות ומקוזזות, אך שללה מהרוכשים את אפשרות הבחירה - מיקום הדירה ונתוניה - וגם הפכה את הדירה ללא סחירה לחמש שנים. דרייפוס אומר בכנות, שזו הכלה ושכל אחד יבחר אם היא טובה לו או שלא. אני לא בטוח שכל הזוכים מודעים לעומק הבעיות הפוטנציאליות שנושאת הכלה הזו.
גם אם נקבל את הנחות היסוד שעומדות בבסיס התוכנית, עצם קיום ההתלבטויות, התיקונים החוזרים, הלימוד הבלתי פוסק, והגרסאות המתחדשות מעידים על תוכנית מסובכת מידי, שגם אם תימשך עוד 100 שנה, לא תגיע למצב של שלמות.
אבל, יתכן שמחיר למשתכן יצרה משהו חשוב אחר, אולי אף הביאה למהפך, שעליו עמד דרייפוס: בהמשך להפשלת השרוולים, מדינת ישראל צריכה לרדת מהגשר ולגבש מדיניות לדיור בר השגה. כרגע אין למחיר למשתכן שום תחליף, אפילו לא על הנייר.