חיילות צה"ל / צילום: שאטרסטוק
שילובן של נשים בשירות משמעותי בצה"ל הוא תהליך אבולוציוני שלוקח זמן. הוא מתאפשר כאשר מפקדים נעשים מודעים לחשיבות של מתן הזדמנות שווה לכול, וגם כאשר נשים עקשניות לא מוכנות לוותר, ובצדק, על הזכות לקבל את ההזדמנות שלה הן ראויות. לעיתים הוא מגיע כצורך לגשר על החוסר בגברים במערכים השונים, או לנוכח השפעות חיצוניות כמו קיצור שירות גברים.
לצערי, בשנת 2019 הנשים בצה"ל הן עדיין סוג של "חלקי חילוף" עבור גברים הנתפסים כיחידים המסוגלים להילחם ולתפקד בשדה הקרב. המצב הביטחוני מחייב צבא כשיר ואיכותי, שיהיה מסוגל להתמודד מול קשת האיומים מקרוב ומרחוק. מאחר שהאנשים הם היתרון המובהק של צה"ל, נכון להבטיח מיצוי מקסימלי של נשים וגברים, ללא הבדל מגדרי, כדי לספק מענה מיטבי לצורכי הביטחון בשגרה ובחירום.
איני מתעלמת מהשוני הפיזיולוגי בין גברים לנשים, ואני גם סבורה שלא נכון להוריד את רמת הדרישות המתחייבות מהמשימה המבצעית, רק כדי להתאימן לנשים. אך כפי שיש גברים רבים שאינם מסוגלים להיות לוחמים, כך יש לא מעט נשים המסוגלות ורוצות להילחם, ולקחת חלק בהגנה על הבית בחזית הלחימה.
מי שלא האמין בכך, רואה זאת כיום בגידול היקף הלוחמות ביחידות המעורבות. יותר ויותר נשים מעוניינות להתנדב ולהאריך את שירות החובה שלהן, כדי להיות לוחמות או להשתלב בתפקידים מבצעיים בים, באוויר וביבשה.
לנוכח תרומתן המוכחת, הגיע הזמן להבטיח כי 100% מהתפקידים בצה"ל יהיו פתוחים בפני נשים. איני מבקשת קיצורי דרך לנשים, רק לתת להן הזדמנות. צה"ל יצטרך לתקף את הדרישות לכלל התפקידים, ולבחון לגופו של עניין את סרגל המאמצים המאושר לכל תפקיד. הסימון זכר או נקבה, לא יהיה עוד תנאי קבלה.
המשמעות היא, הכרה ביכולתן של נשים לתת מענה לצורכי הצבא בלחימה, בדיוק כשם שהן מוכיחות יכולות גבוהות כתומכות לחימה ובמערכים טכנולוגיים מתקדמים של שדה הקרב העתידי, שהוא מזמן כבר כאן.
איני מכירה את רס"ן אפרת קייקוב-לוי אשר מונתה בשבוע שעבר למפקדת גדוד תותחנים. אני גאה בה מרחוק ויודעת שלהיות ראשונה זו זכות גדולה המגיעה עם "ערימות" של חובת הוכחה. ממסלול שירותה ניתן ללמוד שאם רוצים נשים בדרג המבצעי הבכיר, צריך לתת להן הזדמנות שווה כבר בשער הכניסה לצה"ל, ללא הבדל מגדרי. את השאר הן יעשו בעצמן.
לא המצאתי כלום, ארה"ב הגדולה כבר קיבלה החלטה כזו בשנת 2013, ולאחרונה הוכשרו לוחמות חי"ר ראשונות בצבא האמריקאי זה 200 שנה. לי ברור כי הנשים בישראל לא נופלות בכישוריהן מכל לוחמת אמריקאית.
נכון, השינוי לא יכול להיעשות ביום אחד, גם לא בשנה; וצריך לציין, שצה"ל הוא מהארגונים המובילים במדינה במתן הזדמנות ובעיסוק יום-יומי המאפשר אקלים שוויוני ומכבד. ועם זאת, הטיעונים על המשמעויות הארגוניות שצה"ל ייאלץ לבצע - וההתאמות הרלוונטיות בתשתיות, בציוד ייחודי לנשים ובעלויות - אינם עומדים מעל הצורך ההכרחי בשוויון הזדמנויות מלא לנשים.
החיילת אליס מילר הצליחה בשעתה לחצות את קו התודעה באשר ליכולתן של נשים לשרת כטייסות; ובזכות ההחלטה התקדימית של בג"ץ משנת 1995 משרתות כיום בחיל האוויר טייסות המוכיחות את הצלחתן ותרומתן.
בשלה העת לשינוי, ומוטב לצה"ל לקדם וליזום בעצמו את הקידום. כך יהיה זה צה"ל כצבא העם אשר יסמן את הנורמה לחברה בישראל כמקור השראה, וישפיע על קידומן של נשים גם בשדות אחרים. לרבות נשים בתפקידים בכירים בכלכלה, בפוליטיקה, בבריאות ובכלל.
הרשו לי מילה אליכן הנשים, במידה רבה השינוי תלוי גם בנו. באמונה ביכולותינו לבצע כל תפקיד, בחינוך שנעניק לבנותינו ולבנינו, בדרישות שלנו מהחברה ובתביעה להשמיע את קולנו - אנחנו כאן. אנחנו כאן כי אסור שיהיה בישראל מקום או תפקיד המותר לגבר ולא לאישה.
הכותבת היא חברת כנסת במפלגת כחול לבן, אלופה (במיל') וכיהנה כראשת אכ"א בצה"ל בשנים 2011-2014