המחאה החברתית של 2011 /צילום: רויטרס
מחאת העצמאים הממותגת כ"מחאת השולמנים" צריכה להיות הפוכה מ"מחאת האוהלים" (המחאה החברתית) של 2011. בכך תלויה הצלחתה. הצלחתה, לא בהגעה לחצי מיליון חברים בדף הפייסבוק, שזו הצלחה יחצ"נית חשובה, אלא הצלחתה לשנות מדיניות ולשפר את תנאיהם של העצמאים בישראל, אחת ולתמיד.
קשה להיות עצמאי בישראל. הקושי מתבטא במדדים השוואתיים בינלאומיים, כגון "מדד קלות עשיית עסקים" של הבנק העולמי, שבו אמנם ישראל עלתה השנה מהמקום ה-49 למקום ה-35, נתון מעודד, אבל כשבודקים את ישראל מול המדינות המפותחות, נראה שבינתיים השיפור הוא מרמת "גרוע מאוד" ל"כמעט גרוע". כדי להגיע לרמה רצויה, כניסה לעשירייה הראשונה, יש עוד המון עבודה.
בחלק ממדדי-המשנה, כמו קלות ההתחברות לחשמל (מקום 86 בעולם), קלות אכיפת חוזים (מקום 85), וקלות רישום נכס (מקום 75) - מדדים שמשפיעים רבות על עסקים, אנחנו גרועים גם ביחס ללא מעט מדינות מתפתחות. נוסף למדדים קיים גם הסבל המתמשך, שלא כולו ניתן לכימות, שחווה העצמאי הממוצע בהתנהלותו הסיזיפית מול הרשויות, ובאי-יכולתו ליהנות כראוי מפרי ידיו כשהוא מצליח, בשל המיסוי הכבד.
רובנו תולים תקווה במחאה הזו. לא מדובר באוכלוסייה מדושנת שיכולה להקים אוהלים לחודשים, אלא ביזמים שעסוקים בהישרדות יום-יומית, וחושבים תמיד איך לחדש ולשפר שירות או מוצר. אנשים שלוקחים את העבודה הביתה או שהעבודה משמשת כבית; אנשים שהחליטו לקחת את גורלם בידיהם לטוב ולרע, ולא להיות סמוכים על שולחן אחרים.
מדובר בכדור שלג שכבר צובר נפח ותאוצה. אך בקרוב הוא יצטרך לבחור בין שני מסלולים נפרדים שיביאו אותו ליעדים שונים. המסלול הראשון משותף להרבה מחאות חברתיות, שהמסר שמאפיינן הוא: "מדינה יקרה, כל חיי אני עושה כך וכך, אנא תדאגי לי ולצרכיי כשקשה לי". אני משלם המון מסים וביטוח לאומי - אנא תחזירי לי בזמנים קשים, עזרי לי לכסות הלוואות, העניקי הטבות, השתתפי בפנסיה שלי. זו גם הייתה רוח המחאה החברתית ב-2011, שבמקומות הבודדים שבהם "הצליחה", כמו בתחומי הדיור והחינוך, הביאה קטסטרופות כלכליות. ישנו חשש שגם המחאה הזו תפנה לכיוון הזה, לא בגלל אידיאולוגיה סוציאליסטית, אלא בגלל בוסריות בתחומי המדיניות הכלכלית ואינטואיציות חברתיות בעייתיות.
אבל כדור השלג יכול לפנות גם למקום אחר, שתלוי לאן ידחפו אותו מארגני המחאה. המסר של מחאה כזו צריך להיות דומה לסלוגן של מפלגת "הציונים הכלליים" משנות ה-50, שנאבקה בחוקי הצנע של מפא"י: "תנו לחיות בארץ הזאת". ובהתאמה להיום: מדינתי, איננו צריכים ממך הרבה עזרה, רק שתפסיקי להפריע לנו ותצמצמי את נטל המיסוי והביורוקרטיה שאת משיתה עלינו. אפשרי לנו להקים עסק ולקבל רישיונות בקלות, תוך קבלת אחריות על תוצאות מעשינו. תני לנו לייבא ולייצא בלי מכסים ולייצר בלי מכסות, צמצמי את הארנונה העצומה, אפשרי לנו לגבות חובות ביעילות ובמהירות, וזכרי: אנחנו מגש הכסף של הכלכלה. בלי יוזמה עצמאית, אין מי שיממן את מדינת הרווחה.
למה אני עדיין אופטימי שהמחאה תפנה לכיוון האחרון ולא לראשון, הבכייני? כי עצמאים כשמם כן הם: מאמינים ביכולתם להצליח, ורוצים לעשות זאת באופן חופשי ככל הניתן, עם מינימום מגבלות; אלה אנשים שהמאפיין של רובם הוא המוכנות להיכשל שבע פעמים ולהצליח בפעם השמינית; רק תנו להם להצליח וליהנות מההצלחה כשזו תגיע. מדובר באנשים שמפוקסים על מטרה ומוכנים להקריב וללמוד הרבה, כדי להגיע אליה. נקווה שמובילי המחאה יאספו מומחים תומכי שוק חופשי ועסקים, שיהפכו את התסכולים להצעות פרודוקטיביות, ולא לתביעת פטרונות מהמדינה.
הכותב הוא חוקר בפורום קהלת, ועובד בעסק משפחתי של יבוא ושיווק מוצרי נייר ואמנות