Mee Too / איור: שירי אלגור
באוקטובר 2017 התפשט קמפיין רשת חדש שיצא נגד אלימות מינית והטרדות ותקיפות מיניות כאש בשדה קוצים. המרחב הווירטואלי התמלא בעוד ועוד עדויות, עוד ועוד סיפורים שנשאו עליהם את חותמת ההאשטאג MeToo#. גם אני הוטרדתי. גם אני הותקפתי מינית. גם אני לא מוכנה לשתוק עוד, שיתפו נשים באומץ בכל רחבי העולם. מיליוני קורבנות להטרדות ולתקיפות מיניות, נשים וגברים כאחד, שברו שתיקה שלעתים נמשכה עשורים. מיליוני הודעות. מיליוני עדויות. מיליוני האשטאגים.
במה שהוגדר בתחילה כ"ציד מכשפות" ובהאשמות על פרשנות מחמירה מדי לחיזור לגיטימי, נחשפו שמות מוכרים בהוליווד, בתעשיית המוזיקה, בפוליטיקה, אחד המוכרים שבהם הוא מפיק ובמאי הסרטים הארווי ויינשטיין, שבמהלך הקמפיין הואשם על-ידי למעלה מ-100 נשים בתקיפה מינית ובאונס. בימים אלו הוא מצפה לתחילת משפטו.
אולם התופעה אינה בלעדית לעולמות הרחוקים של התעשיות הנוצצות. חלק גדול מהעדויות חושף עד כמה מקובלת הייתה דווקא בחיי היומיום. במקומות שאליהם רובנו הולכים מדי יום, היכן שאנו מבלים נתח גדול משעות הערות שלנו, במשרד או במפעל. הערות רומזניות מצד מנהל בכיר, או ליטוף משתהה על הכתף שמותיר לעתים יותר סימני שאלה מעיקים ותחושת חוסר נוחות הולכת וגוברת מאשר מילים מפורשות. האם בשנתיים שחלפו חל שינוי בהיקף התופעה ובאופן ההתמודדות עמה דווקא במקומות האלו?
MeToo# כזרקור: נקודת מפנה על ציר הזמן
"הן עוצרות אותי בשירותים או ליד המעלית, לאחר הרצאה שהעברתי, ואומרות לי 'אין לך מושג מה באמת הולך פה. יש כאן שני מנהלים שמדברים בדיוק כפי שתיארת'".
לעו"ד יפעת בלפר, יועצת למניעת הטרדה מינית בארגונים, הפער שבין הרטוריקה של ההנהלה המחויבת לאפס סובלנות לבין המציאות בשטח, צורם. ואותו היא מגלה לא פעם דווקא בדרכה החוצה מהדרכה באחד ממקומות העבודה שהזמין אותה להרצות בפני העובדים.
"הארגונים כיום הם במקום של משפטיזציה. הם פועלים במטרה למנוע סיכון משפטי, אז מזמינים אותי פעם בשנה להדרכה", היא אומרת. "אבל הרבה מהעשייה נעשית רק בדיעבד, ומתייחסת למקרים הפרטניים שכבר קרו. הליך ארגוני משמעותי, שמנתח את הארגון ומבין היכן בדיוק הבעיות, קורה מעט מאוד".
קמפיין MeToo# פרץ לחיינו לפני שנתיים. לא הייתה לו שום השפעה?
"אני דווקא מסמנת את MeToo# כנקודה משמעותית בציר הזמן", מסבירה בלפר. "החוק למניעת הטרדה מינית עורר מודעות חברתית גדולה, בעיקר בקרב נשים, אבל מקומות העבודה פחות הגיבו לזה. לא הייתה כתובת ברורה של רגולטורים, בתי הדין לא פסקו קנסות רציניים.
"תנועת MeToo# היוותה נקודת מפנה, מפני שהיא שמה זרקור גדול על מקומות העבודה ועל יחסי הכוח השוררים בהם. זה התחיל בהארווי ויינשטיין, והמשיך הלאה לשאלה האם לפטר טאלנטים אחרים בתעשייה. למרות שהקמפיין עזר להרחיב את הדיון, מבעיה אישית לבעיה ארגונית, שוררת עדיין מידה רבה של אי ודאות. ארגונים רבים אומנם מבינים שהם לא יכולים יותר להתעלם מהטרדות מיניות שמתרחשות בין כותליהם, בעיקר כאשר דעת הקהל מצפה מהם לעשות משהו, אבל הם לא יודעים מה מצופה מהם בדיוק. ובדיוק מתוך הוואקום הזה הם מגיעים למקום המשפטי".
MeToo# שינוי מגמה: "היום הם ישר מבקשים רחמים"
מי שמתפרנסים מזה לא רע הם כמובן עורכי הדין לדיני עבודה, שופטים בדימוס שמתמנים כבוררים, ולעתים גם פליליסטים שנזעקים לסייע, בעיקר כשהתיק על סף פיצוץ או כפסע מחשיפה תקשורתית. באחד ממשרדי עורכי הדין המובילים בתחום מספרים: "אנחנו בתקופה של טירוף מערכות. מאז פרץ קמפיין MeToo# נרשמה עלייה של 300% בטיפול בנושאים האלו.
"אף אחד לא יתפלא אם בעתיד תיווצר פה התמחות שלמה רק סביב התחום הספציפי הזה. מדובר בתיקים מורכבים, כאשר כל צד מגובה בסוללת עורכי דין ובתוצאות בדיקות פוליגרף. הנילונים התחילו לתת פייט, משום שבאווירה הנוקשה שקיימת כיום הם מבינים שבעקבות תלונה כזו הם עלולים לאבד את מקום העבודה שלהם. ולא יעזור להם שמדובר בתלונה ראשונה נגדם, או שמישהי נזכרה להתלונן שנתיים אחרי, לקראת סיום עבודתה באותו המקום".
קיים הבדל בהתנהלות בין צווארון לבן לצווארון כחול?
"בצווארון לבן הנילונים מבינים מהר מאוד מהי המשמעות של תלונה כזו. פעם הם היו אומרים ‘סתם צחקתי'. היום הם ישר מבקשים רחמים.
"הרבה פעמים, במהלך הדיונים המשפטיים, הם מגיעים בליווי בת הזוג. זה נובע מכמה סיבות: זה מחזק אותם, ובד בבד מקטין את המתלוננת; זה מעביר את המסר שאם בת הזוג הרשמית סלחה, גם אנחנו נוכל לסלוח; ויש גם את הקטע הפרקטי. אם אתה לא מאוד אמיד, אתה לא יכול להוציא עשרות אלפי שקלים על ליווי משפטי בלי שהאישה תשים לב שמשהו קרה בחשבון הבנק. זה לא דבר שאפשר להסתיר".
עו"ד נחום פינברג שעומד בראש המשרד הגדול בארץ לייצוג מעסיקים מסביר את הפורמט: "פעם המעביד היה אומר ‘תלחצו ידיים ותעשו סולחה’, אבל היום אין דבר כזה. מספיק רק חשד להטרדה מינית, גם אם מילולית בלבד, כדי שיתקיים בירור. זה מגיע לכדי אבסורד, שאפילו כשהבחורה לא רוצה להתלונן, מהרגע שזה נודע למעסיק הוא חייב לקיים בירור משפטי".
בוא נודה על האמת. המוטיבציה שלו נובעת בעיקר מכסת"ח, לא משליחות חברתית.
"חד משמעית, הנורמה השתנתה הרבה בזכות הכסת"ח, אבל זה לא כזה נורא. זה בדיוק כמו שלא תדברי בסלולרי ללא דיבורית בזמן נהיגה, כדי שלא יתנו לך דוח. אם כתוצאה מזה אין תאונות, אז מה זה משנה איך זה התחיל?
"לפני עידן #MeToo היה לנו מקרה של הומו שהתלונן על גברים שצחקו עליו בחברת ההייטק שבה עבד. קראו לו לפגישה, נתנו לו כסף ושלחו אותו הביתה. היום זה לא היה עובר בצורה כזו. מהבחינה הזו, קמפיין #MeToo הצליח בצורה בלתי רגילה, קיצונית אפילו. השותפה שלי מקדישה חלק גדול מזמנה בהדרכות לכל הדרגים. כחלק מזה, לפני יציאות לנופשי חברה ולמסיבות אנחנו מזכירים שיש להימנע מאמירות לא ראויות ומהתנהגות לא הולמת".
וזה הופך אותך למשבית שמחות?
"לא. ואם נמשיך את דימוי הנהיגה, אני לא מבקש מאנשים שימכרו את האוטו כי הסיכון בכביש גדול מדי. אני כן אומר בצורה ברורה: 'בפינה יש משטרה, אתם רוצים להגיע אליה או לחזור הביתה בשלום?'".
MeToo# עידן חדש: פוחדים פחד מוות ממסיבות בריכה
החלק המסקרן ביותר בעידן הנוכחי הוא אותם השינויים בתרבות הארגונית שהזכיר פינברג. "אלו לא השינויים שיופיעו על שלט במטבחון בעבודה, וארגונים לא נוטים להצהיר עליהם רשמית", אומרת ד"ר שני קונה מהמחלקה לניהול המשאב האנושי במכללה האקדמית ספיר, פסיכולוגית ארגונית שחוקרת איך ארגונים מתמודדים עם הטרדה מינית. "אלה נהלים פנימיים, שהארגון מצפה שלא תשתפי אותם בפייסבוק או תדברי עליהם בעיתון".
מפני שלהערכתך, הוא מתבייש בהם?
"הוא לא מתבייש בהם, אבל הוא גם לא רוצה לנפנף בהם, כיוון שאלה נהלים חלקיים שמועדים לפורענות ולפרשנות. את תדברי עליהם עם חברים, אבל תביני לבד שזה לא מתאים להוציא אותם החוצה".
מהם בכל זאת הנהלים הנפוצים בעידן ה-MeToo#? פגישות עבודה בין גבר לאישה יתנהלו בעוד הדלת פתוחה לרווחה. שיחות אישיות, נזיפות או שיחות חתך שגרתיות יתבצעו בנוכחות נציגה ממחלקת משאבי אנוש שיושבת בצד. לעובדת שמגיעה לפגישה עם הבוס לא תמיד יסבירו מה תפקידה של הנציגה העלומה, אבל הרעיון הוא למנוע ניצול הזדמנויות ולזות שפתיים על-ידי שני הצדדים.
מנהלים שמשתתפים בסדנאות במעבירה בלפר מספרים כי "אני מקיים פגישות רק עם דלת פתוחה, לא לוקח עובדות שלי טרמפ, ואם זה קורה, אני עושה שיחת טלפון לאשתי בדיבורית, במשך כל הנסיעה, כדי שלכולם יהיה ברור מה המצב. או שאני שם את הסלולרי על הקלטה במשך כל הנסיעה, כדי שתהיה לי הוכחה שלא עשיתי כלום".
למען הסר ספק, מציינת בלפר כי "אלה לא בהכרח אנשים שחושבים שהיד קלה על ההדק בהגשת התלונה, אלא אנשים שחוששים שיפרשו אותם לא נכון".
בהייטק התופעה הזו מורגשת במיוחד. "הרבה הייטקיסטים ממילא מתויגים כמאותגרים חברתית", מספרת מנהלת משאבי אנוש בחברת הייטק. "הם לא יודעים לפרש סיטואציות חברתיות בכל מיני מצבים. וכחלק מזה, הם לא תמיד מבינים מה מותר ומה אסור באקלים החדש. גברים מבוגרים בכלל נזהרים. הם מבינים ששינו את חוקי המשחק ולא סומכים על הפרשנות שלהם את המצב, אז הם אומרים - אני לא מחמיא יותר בכלל, כדי לא להסתבך".
עו"ד נעמה שבתאי בכר, מומחית בייצוג מעסיקים, ראשת מחלקת דיני עבודה במשרד בכר שבתאי עורכי דין, מאמינה שהאיפוק הזה לא יחזיק מעמד זמן רב. "המטוטלת שהייתה פעם בצד המתירני הגיעה היום לקיצוניות השנייה, ואני מאמינה שמתישהו היא תמצא את מקומה באמצע. זה לא מתאים ל-DNA של הישראלים לשמור על כזה ריחוק".
איפה אפשר לראות את הקיצוניות הזו?
"בהייטק, למשל, אנשים עובדים עד שעות מאוחרות, והיה מקובל להציע לעובדות טרמפ הביתה או להקפיץ אותן לתחנת האוטובוס. בעקבות הקמפיין הורידו הנחיה למנהלים שאין דבר כזה יותר. אם אתה כל-כך דואג לעובדות שלך, תממן להן מונית.
"בעיניי, לא להציע טרמפ ולא לומר מילה טובה על הגוונים שעשית בשיער, זה מלאכותי. גם מפגשים המתנהלים בדלת פתוחה או בנוכחות גורם נוסף הם תוצרי לוואי של אותו פחד. כשהנחת היסוד היא שכל מפגש אינטימי מהווה קרקע פורייה להטרדה מינית, אנשים נכנסים לזהירות יתר.
"יותר לגיטימית בעיניי היא הרגישות שמגלים בכל הנוגע לשליחת תמונות ובדיחות שרצות בווטסאפ. נתקלתי בעובד ששלח בדיחה גסה בווטסאפ הקבוצתי. המנהל ביקש לא לשלוח בדיחות כאלה יותר, ובמילים אחרות: נמתח כאן גבול בבקשה הזו של 'בוא נעצור את זה כאן'".
"הרבה ארגונים דורשים כיום מהעובדים לפגוש לקוחות רק בשעות הפעילות של המשרד, וגם אז, לא בבית קפה ולא בבית", מוסיפה קונה. "בקיצור, לא להיקלע למקומות שבהם הגבולות מטושטשים. אנחנו בתקופה ששורר בה הרבה בלבול, אצל כולם".
הבלבול הזה גובר בימי כיף או נופשי חברה שכוללים ים, בריכה ובגדי ים. ובל נשכח את המסיבות שכוללות אלכוהול. "הלוואי שהייתי יכולה להגיד לחברה לוותר על הנופש השנתי, כי שם הדברים האלה קורים", אומרת יועצת משפטית שמלווה מקומות עבודה. "השילוב של אלכוהול ובגדי ים הוא מסוכן. אבל אני מבינה שפעילויות הגיבוש האלה חשובות למעסיקים, בעיקר כשקיימת השוואה לסופי שבוע שמארגנות הפירמות המתחרות".
מנהלת בחברה בינלאומית מציינת ש"בשנתיים האחרונות נמנענו מאירועי בריכה. בעיקר בגלל שאין אצלנו כמעט נשים, וזה הרגיש קצת צורם. אני לא יודעת לומר לך בוודאות אם זה בהשפעת קמפיין MeToo#, אבל ייתכן שבאופן לא מודע זה תרם להחלטה.
"אנחנו כן עושים מסיבות עם אלכוהול. אני לא רוצה לחשוב על כמות הקיטורים שאספוג אם לא אתן להם לשתות. מה שכן, יש שעת סגירה של האירוע. כשהוא מסתיים, נגיד בחצות, אנחנו מודיעים רשמית שמי שנשאר אחרי מתבקש להתנהג בהתאם. אנשים כבר מבינים את רמת הטולרנטיות שלנו. אין כמובן הגבלה על קוד לבוש, אבל מצופה מהם לא לספר בדיחות או לשלוח תמונות מביכות בווטסאפ, ובכלל להימנע מהחפצה".
"דווקא הנופשים פחות מדאיגים אותי", מציגה קונה את הצד האחר של המטבע. "השגרה, על הטרדות החולין שבה, מטרידה אותי הרבה יותר. הסיטואציות הבנאליות הן הבעיה. הלקוח שאומר למוכרת בחנות בגדים 'לחברה שלי יש ציצים כמו שלך, מה מידת החזייה שלך? אני רוצה לקנות לה חולצה'. לארגון שיגיד לי 'אין נופש ואין מסיבות, מרוצה?', אענה שלא, כי מה הוא עשה? טיפל ביומיים מתוך 365 ימים בשנה".
MeToo# ההתקוממות: חיזור רומנטי OUT, חשש לשיימינג IN
כשתנועת MeToo# פרצה לתודעה לפני שנתיים, היה מערכון אחד של "ארץ נהדרת" שהיכה גלים. במהלך פרזנטציה שאותה מנסה שני כהן להעביר, היא נקטעת פעם אחר פעם על-ידי הגברים שמולה, ששואלים באגרסיביות הולכת וגוברת מה מותר להגיד לה בעידן הנוכחי.
במציאות, גברים לא מרשים לעצמם להתריס כך. "ההתקוממויות הן מתחת לשולחן, עם החברים", מספרת קונה. "עובד לא יגיד לך בפנים 'מה זה, אסור כבר לדבר עם בחורה' או 'הרגתם לנו את הרומנטיקה'. כשתציגי לו נוהל, הוא יהנהן ויאמר 'בטח, אין בעיה', כי הוא מפחד שאם יתקומם, הוא יסומן מיד כמטריד פוטנציאלי.
"הממונות למניעת הטרדה מינית שרואיינו למחקר שערכתי עם ראשת המחלקה ד"ר רונית נדיב, אמרו לנו שגם הנשים מתקשות להבחין בין חיזור להטרדה. רובן מפרשות את זה כך שאם הוא נשוי, זו בטוח הטרדה, ואם הוא רווק, זה חיזור רומנטי. אבל זה יכול להיות גם להיפך. ויש כאן דילמה נוספת: אם פעם ביום הוא מביא לך קפה, זה נחשב נחמד. ואם שלוש פעמים - אז הוא מחזר או מטריד".
ומה התשובה?
"אם את אומרת לא והוא ממשיך, אז זו כנראה הטרדה".
ומי שאומרת לא כדי לשחק אותה hard to get?
"אז היא גם לא תלך להתלונן. MeToo# הכניס מודעות, שזה מצוין. אבל לא קל לארגונים להטמיע נורמות חדשות. ובשלב הנוכחי, המודעות יוצרת אצלם בעיקר פחד".
ממה הם מפחדים?
"ארגונים פחות מוטרדים מהסבל של העובדת המוטרדת, ויותר מונעים מהחשש שידברו עליהם בפייסבוק או בתקשורת. שיאשימו אותם בהשתקת תלונה. אז מוציאים נהלים של אפס סובלנות, ואז אם את מתלוננת שמישהו הסתכל עלייך - פוטרים את העניין בכך שמעבירים אותו מחלקה. הארגון מעדיף להתייחס אל המטריד כאל תפוח רקוב ולהוציא הודעה לעיתונות שהוא פוטר, ולא להבין שזו בעיה ארגונית. ארגונים חזקים ברטוריקה, אבל בפרקטיקה הם מבוהלים, מבועתים, ולא יודעים באמת מה לעשות. החשש הגדול הוא להיתבע ולאבד לקוחות בגלל שיימינג".
בלפר מחזקת את הדברים. "ארגונים מתייחסים יותר ברצינות לפנייה של לקוחות בגין הטרדה מינית מאשר לפנייה מצד עובדות. סיכוי גדול יותר שהלקוח יוציא את הסיפור החוצה ויפגע במוניטין של הארגון, מאשר עובדת שזקוקה לפרנסה. הטריגר לפעולה של הארגון הוא פחד. הוא לא חושב איך הפעולות שהוא נוקט למניעת הטרדה מינית יחזקו את הארגון מבפנים, אלא פועל מחשש לסיכון תדמיתי".
קיימים הבדלים בין מה שקורה בהייטק לבין מה שהולך במפעל ייצור?
"זה קורה בכל מקום. גם בקרב העמותות הכי משפחתיות ותומכות. התורם הידוע בנדיבותו, או המתנדב שכל-כך משקיע ולא נעים להעיר לו - גם אלו עלולים להתגלות כמטרידים. בהייטק זה מאוד נוכח, אבל מקבל שמות אחרים של הווי, פתיחות ויצירתיות. הם משחקים על זה שהם גיקים חמודים והיפסטרים בארגון לא כבד וביורוקרטי, אבל אפשר לומר שההייטק הישראלי הכי נרדם בשמירה. אני מוציאה מהכלל את הארגונים שקשורים לחברות אמריקאיות, כיוון שהן לוקחות את עניין ה-#MeToo מאוד ברצינות".
MeToo# בין דורי: "דור שלם של נשים שלא מוכן לשתוק"
יש כמובן גם הבדלים בין דוריים. צעירות שגדלו על קמפיין ה-MeToo# מרגישות יותר בנוח להתלונן. "גדל פה דור שלם של נשים שדורש צדק ולא מוכן לשתוק", אומרת משפטנית שעוסקת בבירור התלונות. "הן מאוד מודעות ליחס המגיע להן. על דברים שנשים מהדור שלי בשנות הארבעים פלוס היו סותמות את הפה, ואולי אפילו מקבלות כמחמאה, הן מתלוננות.
"מה שמעניין הוא שהרבה פעמים הן מסתפקות בכך שיקבלו הכרה על הפגיעה שחוו, ושהיא כמובן תיפסק, אבל הן ממש לא מונעות מנקמנות. לרוב הן מבקשות 'אל תשלחו את המטריד הביתה. רק רצינו שתדעו'".
אופן הטיפול בתלונה כזו ישתנה אם מדובר בבוס או בבוסית?
"אין הבדל משמעותי. גברים יפגינו יותר טולרנטיות, אבל זו סובלנות שנובעת מפחד מכך שיאשימו אותם בבונדינג גברי, או חוסר רגישות. נשים יגידו, טוב, זו לא בדיוק הטרדה מינית, וירשו לעצמן לערער יותר על אמינות הבחורה". בלפר מספרת כי "גם היום יש מנהלות, ובכלל בכירות בארגון, שיגידו שזה שטויות. אבל זה הדור הישן".
שבתאי בכר מרחיבה: "עובדים ותיקים, גם נשים, שבויים בכללי ההתנהגות שהם מכירים, וקשה להם יותר עם השינויים של השנים האחרונות. פגשתי נשים בנות 55 שכעסו עליי בטענה שבגלל ההדרכה שהעברתי לעובדים לא יחמיאו להן יותר בעבודה. אחת מהן אמרה בפירוש ‘אני קמה בבוקר, בוחרת את השמלה הכי יפה בארון, מסתרקת, שמה אודם - כולם מחמיאים לי ואני מרוצה. מי את שתגידי להם לא לעשות את זה יותר?’. זו שיחה שקרתה במפעל של עובדי ייצור, אבל שמעתי קולות כאלה גם בחברת הייטק תל-אביבית.
"גם גברים מבוגרים לא תמיד מבינים מה קרה פה. לאחד כזה, דמות מפתח במקום העבודה, יוחסו כמה אירועים של הטרדה מינית. התרשמנו שהוא באמת לא מבין שזה לא מקובל, והצענו לו סדנה טיפולית במימון המעסיק. הוא סירב ללכת, ולא היה מנוס מלפטר אותו".
יועצת בתחום השיווק מספרת: "אותם אנשים שנהגו להתייחס בכבוד לנשים, ואם החמיאו עשו זאת בצורה נעימה, נהיו מבוהלים מאז ה-MeToo# והתחילו לחשוב על כל מילה, בעוד שהאנשים שהטרידו לפני ה-MeToo# נשארו בדיוק אותו הדבר.
"נכנסתי לא מזמן לישיבה עם עשרים איש, והמנהל הבכיר אמר ליד כולם 'איזה כוסית, איזה רגליים'. הסתכלתי מסביב, לאף אחד זה לא היה נראה לא במקום באותו רגע. נעצתי בו מבט, והוא הבין שהוא הגזים, אבל הייתי מצפה שעוד מישהו בחדר ירים מבט או יאמר משהו, וזה לא קרה. אחר כך אחד הנוכחים אמר לי 'הוא קצת הגזים'".
את יכולה לאפיין את מי שמרשים לעצמם לדבר כך?
"גברים עם ביטחון עצמי שנמצאים בתפקידי מפתח. אני עובדת הרבה בחו"ל, וגם שם זה קיים, רק בלי החוצפה הישראלית. הם ינעצו מבטים או ילחשו לי באוזן. רואים את זה הרבה בחברות הייטק. הן משדרות חופש, אבל זה לא חופש. זה ניצול. גם שם אישה שנראית טוב עדיין לא ממוסגרת כאשת מקצוע אלא ככוסית".
MeToo# הטרדה מינית משנית: מה מרגיש הצופה מהצד
המוטרדת שתשתוק היא מי שנמצאת במצב רגיש יותר כלכלית. חד הורית למשל, גרושה או עובדת קבלן. במקרים האלה, הסביבה, שקיבלה חיזוקים מגל ה-MeToo# מגלה שהיא לא יכולה לשאת את העוול ומתלוננת על המטריד במקומן. "אני מזהה תופעה חדשה שבמסגרתה גברים מתלוננים על מה שקורה סביבם", מדווחת ממונה על מניעת הטרדה מינית בהייטק. "אין להם עדיין את החוש לעצור את זה בזמן אמת, ולומר למטריד שזה לא לעניין, אבל הם מדווחים על זה בדיעבד. לא מדובר בהטרדות בוטות של שליחת ידיים או קשירת ההעלאה בשכר בדרישה לטובות הנאה, אלא בבדיחות והערות שאינן במקום. הם עושים את זה במבוכה גדולה, אומרים 'נקלענו לסיטואציה שלא נראית לנו לעניין - ואנחנו לא יודעים מה לעשות'".
התופעה הזו, בפרט כשהיא מתרחשת בקרב נשים, מכונה אצל פרופ’ ליאת קוליק, חוקרת יחסי מגדר בעבודה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, הטרדה מינית משנית. "זו תופעה שלא נחקרה הרבה, ומהמעט שנחקר עולה כי הרווחה הנפשית של מי שצופה מהצד בהטרדה מינית נפגעת כמעט כמו רווחתו הנפשית של הקורבן", מסבירה קוליק. "זה קורה כי הצפייה מהצד מעוררת ראשית כל תחושת הזדהות עם הקורבן, חוסר ביטחון כי מחר זה עלול לקרות גם לי, ורגשי אשם על כך שלא עשיתי מספיק".
"אירוע כזה אכן פוגע בכל הארגון, לא רק במי שהוטרדה, אלא גם בעובדות שראו או שמעו מה קרה, ומפחדות על עצמן", מוסיפה קונה. "המקרים המורכבים והקשים להוכחה הם אלו שבהם המטריד הוא דווקא הבחור החמוד והרגיש של הארגון, ואף אחד לא רוצה לצאת נגדו. או כשזה החתיך שכולן נושאות אליו עיניים. ואז תמיד יישמעו קולות מסביב, שאין מצב שהחתיך יטריד, ועוד כזו מכוערת, ושתגיד תודה שהוא בכלל מסתכל עליה. זו כמובן בורות עצומה. הטרדה מינית לא קשורה לאסתטיקה אלא לכוח".
MeToo# עידן שנגמר: תחי המהפכה, אבל מי משלם את המחיר
ונניח שמתברר שהתלונה נכונה? זה המצב ב-97% מהמקרים, לדברי יו"ר הרשות למעמד האישה אוה מדז’יבוז, שעמדה בראש ועדה לגיבוש תוכנית לאומית למאבק בהטרדות המיניות. עוד היא מציינת כי המטריד אולי יצטרך לגמגם בנוגע לנסיבות עזיבתו את מקום העבודה האחרון שלו, אבל גם למתלוננת צפויים חיים לא קלים בשוק העבודה.
עו"ד הלה נויבך, היועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, קובעת כי "נשים עדיין משלמות את המחיר על תלונה שהגישו. הטרדות מיניות מתרחשות על רקע יחסי כוח לא בריאים הקיימים בארגונים, מה שהולך יד ביד עם שחיתות ארגונית כוללת. לכן, נשים שהתלוננו מוצאות עצמן בהמשך מפוטרות או לא מקודמות. לא מעט פעמים לא נעים להן להמשיך לעבוד שם, כאשר הן כבר מתויגות כבעייתיות, וגם מקום העבודה הבא לא נלהב לקבל אותן עם תיוג כזה. כמובן שזה מסוג הדברים שקשה מאוד להוכיח, מה שנקרא 'אפליה שקופה'".
הבכיר המטריד יתבקש ללכת הביתה על רקע התנהלות לא הולמת. לעתים פשוט ירמזו לו להגיש התפטרות "עקב תחושת מיצוי". ייתכן שיסגרו עמו מועד פרישה שבפועל יקרה חודשים לאחר מכן, כדי לטשטש את הקשר לתלונה.
"בעידן ה-MeToo# מספיק שיש ספק, והוא לרעת המתלונן", אומר עו"ד ערן גולן, מומחה לדיני עבודה. "יכול להיות שהליך משפטי מסודר היה קובע בסופו של דבר שלא הייתה הטרדה, או שהייתה ברף הנמוך יחסית. אבל אנשים שפוטרו מרגישים שבאווירה הציבורית שיש היום, הם באים מתוך עמדת נחיתות של 'לך תוכיח'".
"המיגור הכי אפקטיבי מתרחש כשהמתלוננת תובעת את הנילון והוא נאלץ לשלם מכיסו", מוסיפה עורכת דין מהתחום. "זה הנבוט הכי גדול שהם יכולים לקבל, כדי שלא יטרידו שוב".
וכשהם מגיעים לראיונות עבודה, איך הם מסבירים למה עזבו את המקום הקודם?
"שהם ניהלו מערכת יחסים, ומקום העבודה הנוקשה לא קיבל זאת", מסביר גולן. "מוצאים סיבה".
לעתים, המעסיק הטרי יעודכן בנסיבות פרישתו של האדם ששכר זה עתה לעבודה רק באמצעות מייל אנונימי. בלפר מציינת כי "לפי החוק, אסור לארגון להסגיר כי האדם שפיטר הטריד מינית. אני גם לא חושבת שצריך לרוץ לפטר. לפעמים הבן אדם למד את הלקח וזה לגמרי מספיק. במקרה שהמעסיק נשאל מה קרה, מדובר בבעיה. אנשים נוטים לעגל פינות. לגמגם על התנהגות לא ראויה".
אז מה בעצם השתנה בשנתיים האחרונות, מאז הציף קמפיין MeToo# את המודעות העולמית, טלטל תעשיות שלמות וגרם למספר עצום של נשים (וגברים) לחשוף בפרהסיה, בעיקר על גבי הרשתות החברתיות, הטרדות ותקיפות מיניות שעברו, לעתים תוך ציון שמות הפוגעים? תלונות על הטרדות מיניות עדיין מוגשות. הדרכות למניעתן במקומות עבודה עדיין מתבצעות. נשים שנפגעו עדיין מתלחשות בחדרי שירותים, או ליד המעלית.
לדברי נויבך, "אומנם בשנתיים האחרונות חלה עלייה בפניות למרכזים סביב הטרדות מיניות בעבודה. ניתן להניח שמכיוון שגברה המודעות לנושא, נעשו יותר הכשרות. אבל", היא מסייגת, "חשוב להדגיש כי עלייה בפניות ובתלונות לא מעידה על כך שהבעיה נפתרה".
וקונה, בפרץ אופטימיות, מוסיפה: "עברו רק שנתיים. המהפכה עדיין בתחילתה. אני בטוחה שכשיצוין עשור לפריצת ה-MeToo#, נסתכל על הכתבה הזו ולא נאמין שכך היה פה. תוכל להיכתב כתבה אחרת לגמרי".
הקוד הוולונטרי למניעת הטרדה: מעטים הרימו את הכפפה. ומה קורה בפועלים?
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בשיתוף מכון התקנים פיתח קוד וולונטרי למניעת הטרדה מינית במקומות העבודה, שהושק מעט לפני פריצתה של תנועת ה-MeToo#. באופן מפתיע, מעטים הארגונים שהרימו את הכפפה והצטרפו לתהליך שמתרגם את החוק להנחיות ברורות וישימות יותר, מה שמזכה את הארגון בסופו של דבר בתעודה של מכון התקנים. מדוע לא נרשמה היענות גבוהה יותר? ראשית, זה עולה כסף. שנית, יעמוד לך עוד רגולטור על הראש. והסיבה השלישית היא שזה מציף מקרים שהתרחשו בארגון בעבר והודחקו.
מנכ"ל האיגוד אורית סוליציאנו מסבירה: "מנהלים חוששים שזה יעלה אצלם את מספר התלונות, כיוון שבד בבד עם המודעות הגוברת, עולה גם גרף התלונות. הם שוכחים שאחרי שהמסרים מוטמעים מתרחשת ירידה במספרן, והארגון כולו מרוויח.
"זה קריטי במיוחד אצל ארגונים שנמצאים בסיכון יתר להטרדות מיניות, ארגונים עם פערים גדולים ביחסי הכוחות וששעות העבודה בהם לא שגרתיות.
"גם מערכות ברנז’איות כמו משרדי עורכי דין ומשרדי פרסום הן בעייתיות. את לא שומעת כמעט על תלונות שמוגשות בהם, כי לכי תמצאי אחר כך עבודה, עם כל הקליקות שיש שם".
מי שבכל זאת הרים את הכפפה ועבר תהליך של אימוץ הקוד הוא בנק הפועלים, שמזוהה עם שתי פרשות גדולות של הטרדה מינית בקרב בכירי הבנק. המפורסמת מביניהן נוגעת למנכ"ל הבנק לשעבר ציון קינן. העובדת שקינן, לפי החשד, הטריד לפני שלוש שנים, סירבה להתלונן במשטרה ולכן לא נפתחה נגדו חקירה פלילית. אבל קינן, וגם הבנק כארגון, לא יצאו טוב מבחינה ציבורית.
עידית סלוין, הממונה על מניעת הטרדה מינית בבנק בשש השנים האחרונות, משתמשת באותה רטוריקה שהוזכרה בכתבה: אפס סובלנות, כבוד האדם וטיפול יסודי ומחמיר, עם דיווח שמגיע "עד למנכ"ל וליו"ר". כשאני מזכירה לה שבמקרה שלהם, היו"ר דאז יאיר סרוסי נאלץ להתפטר עקב תפקודו בפרשה, כך ששרשרת הדיווח שהם מתהדרים בה לא בהכרח הוכיחה את עצמה, מתערבת הדוברת בשיחה. זה רק מראה עד כמה הרגישות עדיין גדולה, וממונות על הטרדה מינית אומנם משדרות שיש להן יד חופשית, אבל בפועל מתבטאות תחת פיקוח צמוד של נציגי הנהלת הבנק.
"ב-2018 הטמענו את הקוד הוולונטרי של מכון התקנים", מסבירה סלוין. "ואם אני קובעת שהייתה הטרדה, ועדה של ארבעה חברי הנהלה מחליטה על הסנקציות. בכל שנה אנחנו גם מעבירים הכשרה משמעותית".
והעובד הממוצע קונה את זה, לאור העובדה שאצלכם הדג הסריח מהראש?
"אני שומעת את הלחשושים האלה כשאני מדריכה מנהלים בארגון. הבנק עבר טלטלה, אי אפשר להכחיש, אבל יש לזה גם צד חיובי. העיסוק בנושא העמיק. אנחנו הארגון הראשון בסדר גודל כמו שלנו שהטמיע את הקוד הוולונטרי".
הרשי לי להיות צינית ולומר שזה נשמע כמו עצה שנתן לכם יועץ לניהול משברים.
"הבנק עבר טראומה שבעקבותיה הוא משקיע מאמץ. אני לא רואה בזה פסול. בשנתיים האחרונות אני עושה סקרים אצל העובדים ואצל פורשי הבנק, שכבר לא מפחדים להגיד את האמת. הסקרים מראים שאנחנו מצליחים - אנשים יודעים לאן לפנות כשיש בעיה, מספרים שהם חשים ביטחון לדווח, ויודעים שזה לא יטואטא מתחת לשטיח. לראיה, כשהתחלתי את התפקיד לפני שש שנים היו לי עשר תלונות בשנה. בשנתיים האחרונות הגיעו 35, מקטנות ועד חמורות".
ספרי לי על התלונות שמגיעות אלייך.
"יש לקוחות שמדברים לא יפה לנציגי המענה הטלפוני ומתנשפים על הקו. אנחנו מבקשים ממנהל הסניף שיפנה אליהם, יסביר שזה לא חוקי, ויזהיר שאם זה יקרה שוב הוא ינתק אותם מהשירות. ברוב המקרים הלקוח מתנצל וזה נפסק.
"היו מקרים שסגרנו חשבונות של לקוחות בגלל התנהגות כזו. אנחנו לא ששים לעשות את זה, אבל הגענו למצבים כאלה, גם כשהיה מדובר בלקוח משמעותי עם מיליונים בחשבון".
את נותנת דוגמאות שמאותתות ללקוחות להיזהר, אבל לא מספרת על מקרים שבהם עובדים שלכם הם אלו שהטרידו.
"מדובר במקרים מאוד קלים. הדברים שחוזרים על עצמם הם מקרים בתחום האפור המבלבל, מחמאה שהיא לא במקום או בדיחה גסה. המקרים הקשים הם באמת נדירים".
מנכ"ל חברת האלקטרוניקה EIM איציק סמואל, שהכניס גם הוא את הקוד הוולונטרי לחברה, מדבר בכנות על התהליך שעברו. "יש לנו כ-170 עובדים בטווח גילאים רחב, וחווינו שפה לא יפה, פניות לא מנומסות, ואפילו הטרדה מינית אחת או שתיים. הגענו למסקנה שצריך לייצר מצב של תקנון. מנהלת כוח-האדם הציעה שנצטרף לקוד הוולונטרי. הסכמתי בשמחה".
היו עובדים שהתנגדו למהלך הזה?
"היו כאלה שהסתכלו בעין עקומה. למשל, בן אדם בן 50 שמלמדים אותו פתאום איך להתנהג. אבל זה קיבל גיבוי מלא שלי. אני בן 64 ובאתי להרצאות".
אילו נהלים שיניתם?
"מנהל לא יקיים שיחה אישית עם עובדת בלי שנציג כוח-אדם יישב איתם בחדר. פנייה לא יפה של גבר לגבר, כמו ‘איזה שמן אתה’, גם תטופל. השיח השתנה לגמרי".
מה נחשב אצלך מקרה קשה?
"מקרה שהיה לפני שנים. עובד לא צעיר שהתיישב על כיסא של אחת העובדות, וכשהיא ביקשה שיפנה לה את המקום, אמר לה 'בואי שבי עליי'. בעקבות הסיפור הזה הוא הלך הביתה, אחרי הרבה מאוד שנים פה. אמרתי לה שמצדי היא גם יכולה להגיש תלונה במשטרה, אבל הספיק לה שהוא לא עבד פה יותר. אני מאמין שהרבה זה עניין של חינוך. אני לא מתכוון לשנות את העולם, אבל את החברה שלי כן".