היועמ"ש אביחי מנדלבליט ורה"מ בנימין נתניהו / צילום: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות"
היועץ המשפטי לממשלה (להלן היועמ"ש), אביחי מנדלבליט, יחליט בקרוב אם להגיש כתבי אישום בתיקי 2000 ו-4000 נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבשניהם ההאשמות נשענות על אותה טענה משפטית: סיקור אוהד לעובד ציבור הוא מתן בעל ערך ("מתת"), שיכול להביא לאישום בשוחד. לפי פרסומי היועץ, בתיק 2000 נתניהו חשוד בהפרת אמונים, על שלא שלל הצעה לסיקור אוהד; ובתיק 4000 הוא חשוד בשוחד, כי נטען שקיבל סיקור חיובי.
בחוות-הדעת שמסרנו ליועמ"ש בשימוע לראש הממשלה, טענו כי פרשנות זו כעבירת השוחד היא שגויה משפטית. הצגנו תוצאות מחקר שלנו, שהעלה כי אין בית משפט במדינה מודרנית-נאורה שהרשיע עובד ציבור בעבירת שוחד בגין קבלת סיקור חיובי. אם רשויות החוק יאמצו תאוריה-פרשנות משפטית זו בתיקי נתניהו, הן יוציאו את ישראל מהמדינות המתקדמות הדוגלות בחופש הביטוי והעיתונות.
לא סתם אין תקדים בעולם הדמוקרטי להרשעת מקבל סיקור חיובי כמקבל שוחד. בעולם הדמוקרטי מבינים שאסור להאשים ולהעניש פלילית מילים מחמיאות, גם אם נכתבו מבקשת עובדי ונבחרי ציבור. במדינה דמוקרטית נאורה המכבדת את חופש הביטוי, עיתונאים ובעלי גופי תקשורת לא נותנים עדות במשטרה ובבתי המשפט על המניעים שעמדו מאחורי סיקור חדשותי כלשהו, ולאנשי ציבור אין מה לחשוש ששיחות עם אנשי תקשורת יגררו חקירות בחשד לפלילים.
היעדר תקדים בעולם הדמוקרטי הוא עניין חשוב. אף שפרקליט המדינה, שי ניצן, אמר בעניין זה: "אז מה? רק בגלל שמדובר בראש הממשלה נדחה את התקדים לפעם אחרת? - יש פגם ביצירת עבירה פלילית חדשה והחלתה למפרע על נאשם, אפילו כשמדובר בראש הממשלה. לפי "עיקרון החוקיות", אין להחיל דיני עונשין רטרואקטיבית, אלא אם זה אושר מפורשות בחוק. אם רוצים לפגוע בחופש העיתונות הישראלי על-ידי יצירת עבירה חדשה, "סיקור חיובי כשוחד" - הדרך הלגיטימית היא חקיקת חוק בכנסת.
יחסי קח-ותן בין אנשי ציבור לתקשורת הם טיפוסיים לעיתונות חופשית בעולם הדמוקרטי. בחוות-הדעת התייחסנו לדוח מ-2012 שכתב שופט לשעבר בבית המשפט לערעורים בבריטניה, בריאן לבסון, המנתח את סוגיית יחסי הפוליטיקאים והתקשורת בבריטניה. הדוח הוא מחקר מעמיק על יחסים בין פוליטיקאים לתקשורת שנכתב בעולם הדמוקרטי.
לבסון סקר פרשיות היסטוריות של יחסי קח-ותן בין איל התקשורת רופרט מרדוק לראשי ממשלה בבריטניה, וקבע כי ביחסי עיתונות-פוליטיקאים "יש בהכרח מרכיב של 'סחר'", וכי "בין קובעי המדיניות לבין אלה הנהנים במישרין ממדיניותם... ביחסי פוליטיקה-תקשורת, הגבולות בין ענייני ממשל, מפלגה והפרט הם נזילים ומטושטשים".
לדברי לבסון, "יחסי פוליטיקאי-תקשורת נוטים להדדיות ממוקדת, שבה לכל צד יש משהו שהצד השני רוצה"; ופוליטיקאים מחפשים "רווח הניתן לכימות מהשקעתם ביחסים עם עיתונאים... במונחים של תמיכה פוליטית ומדינית, או האדרת מוניטין ופרופיל אישי".
לבסון, שהיה מודע לבעייתיות שביחסי קח-ותן אלה, הדגיש כי "התקשרות חופשית ברמה אישית בין העיתונות לפוליטיקאים חיונית לדמוקרטיה בריאה"; וכתב: "אם נכשלה ההגנה על האינטרס הציבורי ביחסים בין העיתונות לפוליטיקאים, אז הדמוקרטיה שלנו מספקת דרכים שבהן הפוליטיקאים יכולים לתת דין וחשבון על כך ישירות לציבור". ב-2,000 עמודי "דוח לבסון" אין אפילו רמז למחשבה שניתן להעמיד לדין איש ציבור או איש תקשורת בשל יחסי הסחר ביניהם.
מפתיע שבין המתנגדים לראש הממשלה ישנם המכחישים את החדשנות ההרסנית שב"תאוריית סיקור חיובי כשוחד". נביא שתי טענות כוזבות.
אחת מתייחסת למשפט הישראלי. ב-1994 אישר בית המשפט העליון את הרשעת ראש העיר רמת גן לשעבר, אורי עמית, בקבלת שוחד של 5,000 דולר. לבקשת עמית, הועבר צ'ק השוחד למוציא-לאור של מקומון ידידותי שנקלע לקשיים פיננסיים. לטענת התומכים בתאוריית סיקור חיובי כשוחד, כגון העיתונאי שחר גינוסר, יש לראות במקרה זה הכרה משפטית בתאוריה זו. אבל קביעת בית המשפט העליון בפרשיה זאת היא הפוכה - נקבע במפורש כי הכסף, ולא דבר אחר, היה השוחד האסור.
הטענה השנייה מתייחסת לעסקאות תקשורת-פוליטיקאים המתוארות ב"דוח לבסון". בין הסוגיות שבדוח נדונו יחסי ראש הממשלה לשעבר טוני בלייר למוציא-לאור רופרט מרדוק, שהניבו סיקור אוהד שעזר לבלייר לנצח בבחירות ב-1997 וב-2001, וחקיקת חוק שנועד לאפשר למרדוק לרכוש את תחנת הטלוויזיה ערוץ 5. המשפטנים הבריטים מכנים את ההסדר שהעביר בלייר כ"סעיף מרדוק".
בעניין זה אמר השופט לבסון כי לא מצא ראיה ישירה על הסכם מפורש בין השניים, "ואיש לא יכול היה לצפות לראיות כאלה ברצינות. מערכות יחסים עוצמתיות אלה הן עדינות ומתוחכמות, המידה שבה האינטרסים חופפים או מצטלבים זה בזה היא מסובכת, והדיאלוג מתוחכם ביותר".
על סמך אמירות כאלה של לבסון, ניסו כמה עיתונאים, בהם גינוסר, לטעון כי אין בתולדות בריטניה עסקאות של סחר בין עיתונאים לפוליטיקאים, או לפחות שאין ראיה לסחר זה בדוח לבסון. ברם, לבסון קבע אחרת, וכתב במפורש על "חילופי השפעות... שעוררו שאלות לגיטימיות"; ושאין יחסי בכירים פוליטיים ומו"לים ללא "סחר". לבסון ציין כי "אפילו בין שרי הממשלה התעורר חשד שהתקיים הסדר כאמור" בין מרדוק לבלייר.
מה שחשוב אינו אם היו לשופט לבסון ראיות חותכות לעסקאות של תן-וקח. ללבסון היו כוחות חקירה מוגבלים (כמקובל בוועדות חקירה). כן חשוב - אם לבסון ראה בחשדות עניין לחקירה פלילית שיש להעביר לרשויות המוסמכות לחקור - והתשובה לכך היא שלילית. לבסון ידע שהדין הבריטי לא מאפשר להפעיל את החוק הפלילי על עסקאות תקשורת-פוליטיקאים בנושא סיקור חדשותי. אילו חשד בפלילים, לבסון היה מפנה את עניין העסקאות למשטרה. הוא נמנע מכך משום שהבין שאין לכך יסוד בדין האנגלי, וגם את הנזק החמור שחקירה כזו תגרום לתקשורת ולעקרונות הדמוקרטיה. לכן, הצעד שהמליץ עליו היה שינויי חקיקה, שנדחה בפרלמנט האנגלי.
ראוי שהיועמ"ש יאמץ את שיטת לבסון, המדגישה שקיפות ופיקוח עצמי של העיתונות והימנעות מתביעות פליליות. העמדה לדין של נבחר ציבור בגין עבירה שנולדה לאחר תחילת החקירה נגדו, תפגע קשות בשלטון החוק ובמעמד ישראל בדמוקרטיות העולם. החקירות הפליליות נגד נתניהו הכניסו את רשויות אכיפת החוק ללב העניינים הפוליטיים. המשך ההליך הפלילי יחמיר את הנזק.
פרופ' אבי בל, פרופ' אלן דרשוביץ, עו"ד נתן לוין, עו"ד ריצ'ארד היידמן ועו"ד יוסף טיפוגרף הם מומחים למשפט שחיברו חוות-דעת ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בעניין תיקי נתניהו וההשלכות על הדמוקרטיה הישראלית. את חוות-דעת הם הציגו בפני היועמ"ש ובכירי הפרקליטות בעת השימוע של ראש הממשלה בנימין נתניהו בתיק 4000.
*** חזקת החפות: יודגש כי גם לאחר המלצת המשטרה/הגשת כתב אישום, ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא בגדר חשוד, מכחיש את המיוחס לו, לא הורשע בביצוע עבירה, ועומדת לו חזקת החפות.