יום ראשון השבוע, נתיבות. באנו לבדוק מה מצב הרוח בעיר הדרומית האהובה עליי, בימים שאחרי הסבב הקודם ולפני הסבב הבא מול ארגוני הטרור בעזה. מהתחממות להתחממות מקבלת נתיבות יותר ויותר טילים; בסיבוב האחרון נחתו שלושה טילים בעיר - אחד פגע פגיעה ישירה בבית (הכול נהרס, מלבד הקיר שעליו נתלו תמונות הרבנים והבאבות - שלא נפגע), אחד בסמוך לבית ספר ואחד ליד גן ילדים. השאר יורטו. לא היו נפגעים. בגוף.
אחת הסיבות העיקריות שבגללן נתיבות חוטפת יותר בכל סבב היא שהעיר פשוט הולכת וגדלה, מתפשטת לכיוון מערב ומתקרבת לעזה. תוך כחמש שנים גדלה אוכלוסיית העיר מ-30 לכמעט 40 אלף איש, והיד עוד נטויה - אלפי יחידות דיור הולכות ונבנות בעיר. השכונות החדשות אומנם נראות כמו כל השכונות החדשות שנבנות בישראל, שיבוטים כעורים של מודיעין - אבל לב העיר ("הישנה", כמו שקוראים לה) כולו אופי; עיר של רחובות, לא של קניונים, מספיק קטנה בשביל להיות אינטימית, אבל מספיק גדולה כדי לא להיות לוחצת. אנשיה, לפי הניסיון הפרטי שלי, חביבים להפליא ולוקאל-פטריוטים לעילא. פיניתי להם חדר בלב שלי.
אנחנו נוסעים בין כיכרות שנראות כאילו התחרו ביניהן על מי יוצב הפסל הכי משונה ומכוער - וכולן הגיעו למקום הראשון. ברחוב בעלי המלאכה במרכז העיר יש כיכר עם מזרקה בסגנון "פיצוץ בצינור" שמרטיבה את כל הרחוב, שלטי ענק מזמינים ל"הצגה המדהימה של כוכב הילדים מני ממטרה" שהופיע שם אתמול (רביעי) - איך אפשר לא לאהוב את נתיבות? היא העוטף של העוטף.
בפעם האחרונה הייתי פה לפני שנה, בתקופת השריפות, וכולם היו מדוכדכים למדי. גם הפעם אנשים לא עליזים במיוחד. כולם אותו דבר, רק קצת יותר שחוקים, שפופים, עייפים, רציניים, אפילו כועסים; על המדינה שלא עושה מספיק, על העירייה שהייתה הראשונה בכל האזור להודיע על חזרה ללימודים איך שהוכרזה הפסקת האש ביום חמישי שעבר (14.11).
זו, כידוע, החזיקה כשעתיים, עד האזעקה שהחרידה את התלמידים בבתי הספר. עמודי הפייסבוק וקבוצות הווטסאפ מלאים סרטונים שקשה לראות; ילדים מבוהלים, צועקים ובוכים, רצים למיגוניות ומקלטים. הורים מנסים להרגיע, ללא הצלחה. סרטונים של ילדים שמתחבאים מתחת למיטות ונשים מבוגרות צועקות באימה. זה נורא ואיום ויושב על הלב כמו משקולת של ארבע טונה.
מה לחזור? לאיזו שגרה?
אנחנו קופצים לבקר את יעל פסו, לפני שנה היינו אצלה בבית. אז היא כעסה, וגם היום היא כועסת. הסבב הזה לא בא לה טוב. בן זוגה שוקי בחודש מילואים, והכול נפל עליה. "ביום שלישי עוד נכנסנו ויצאנו מהממ"ד", היא מספרת, "אבל ברביעי לקחתי את הילדים ונסעתי לאמא שלי בבאר יעקב". רבים בנתיבות ובעוטף בכלל נהגו כמותה. את שיא העוזבים מחזיק קיבוץ נירים, עם כשליש מהתושבים שעזבו עד יעבור עוד סבב של זעם.
"ביום שלישי", אומרת פסו, "זה עוד היה אחרת מסבבים קודמים. לומר לילדים 'אנחנו תוקפים בעזה' נותן סוג של תחושת שליטה, זה משנה הכול, גם לי וגם לילדים. אנחנו לא 'סתם' ברווז במטווח, אנחנו שולטים בסיטואציה, אבל מהר מאוד הכול השתנה. ביום חמישי אמרו לילדים שחוזרים לשגרה - ואז נורו טילים לבית הספר. מה הילדים קיבלו מזה? שההורים משקרים להם. הילדים לא רצו לחזור הביתה, אבל כמובן שחזרנו. עכשיו הם לא מסכימים לחזור לבד מבית ספר, גם לא באוטובוס - צריך לאסוף אותם. בגלל זה אני מתעצבנת כשאומרים 'לחזור לשגרה' - מה זה לחזור? לחזור לאן, לאיזו שגרה? אין שגרה, לא הייתה פה שגרה כבר שנים".
"אף אחד לא סופר את המחירים הנפשיים שאנחנו משלמים", היא אומרת. "האמירה 'אין נפגעים' מנותקת מהמציאות. אף אחד לא מת, זה נכון, אבל כולם מתים מבפנים. כל הילדים פגועים נפשית. עוד עשר שנים יתגייס פה דור של חיילים מוכי חרדה. מה שאתם לא רואים ולא מבינים במרכז זה שמסבב לסבב הכול הולך ונהיה גרוע יותר. אתה בא הנה ואין לי טענות אליך, אבל זר לא יבין זאת".
נסי להסביר.
"הבנאדם מחפש את הסדר בחוסר הסדר, מנסה לבנות לו שגרה. לדוגמה, 'החמאס תמיד יורים בלילה' - והנה, הוא יורה גם בבוקר. 'החמאס מפחד לירות על בית ספר' - והנה, ירה על בית ספר. אי אפשר להתרגל לכלום. זה שוחק. הכול הולך ומקצין. רמת החרדה לא מתאפסת בין פעם לפעם - היא רק מתאספת, מצטברת. הילדים מפחדים להתקלח לבד, אפילו לסגור את דלת השירותים הם לא מסכימים. זה חוסר תפקוד שכהורה, קשה מאוד להכיל אותו. גם אני קופצת מכל אופנוע שעובר. אנשים מיואשים - התחושה הכי קשה היא שלא שומעים אותך, שלא רואים אותך, שמורחים אותך. 'שקט ייענה בשקט'? מה זה אומר בכלל?".
מה עם הפתרון הכי פשוט?
"הגדולה כל הזמן רוצה לעזוב, אבל קשה. אנחנו אוהבים את העיר, היא מרכז החיים שלנו, העבודה, הכול. עזיבה היא מחיר כבד לשלם. וחוץ מזה", אומרת פסו אחרי רגע ארוך, "זה לא רק אני - זו המדינה. מה, שכולם יעזבו? זו הציפייה מאיתנו, לברוח? ומה עם האשקלונים? והבאר שבעים? האשדודים? שכולם יברחו?".
אני לא ממליץ על זה, גם אני לא ברחתי מתל אביב בתקופות קשות. אבל אם הייתי מרגיש שהמדינה מפקירה אותי, לא יודע כמה מחויבות הייתה לי להישאר ולספוג טילים בשם איזו הכלה לא ברורה וסבבים שלא נגמרים אף פעם.
"אני יודעת שיש הרבה מתלבטים, בעיקר החדשים שהגיעו (פסו ומשפחתה שבע שנים בעיר) בשנות השקט אחרי צוק איתן. הם מבוהלים. אבל אנחנו זה כבר הצפרדע שהתבשלה לאט. השיירה עוברת, אבל הכלבים מזמן הפסיקו לנבוח ואנחנו הפסקנו להאמין למדינה. חוסר אמון עמוק, זה מטריף. התסכול עולה על גדותיו".
על הקיר תלוי ציור של בית המקדש ובסלון שורר בלגן נעים של בית. "אני לא אדם צמא דם", אומרת פסו, "אבל אם מפירים הפסקת אש, אז כן - אני רוצה שיכאב, מאוד. לא שיהרגו משפחה, אבל שיעשו משהו". הילדים, היא אומרת, "כל הזמן שואלים למה ישראל לא הורגת יותר, הם רוצים להרוג", היא אומרת, "ואנחנו צריכים לעשות להם שיחות מוסר, להסביר שגם בעזה יש אנשים טובים שרוצים לחיות. אבל מה לעשות, כוח עובד. זה אולי הדבר היחיד שעובד פה.
"אני לא חושבת שבנט יצליח לשנות משהו, אבל מקווה שלפחות ישאל את השאלות הנכונות, שיתריס. טיפ לבנט - תַּקְשֵׁר איתנו. שמישהו ידבר איתנו, שלא נקבל את ההנחיות מחמאס. אלה החיים שלנו, אתה מבין? אנחנו מאמינים יותר לאויב מאשר לצבא שלנו".
עייפות החומר
אחת מאותן מיואשות היא אמונה רווח שהגיעה לעיר עם משפחתה לפני כשנתיים. "זה המצב הביטחוני, אבל לא רק. זה אופי של מקום. באנו ממבשרת ציון, ולא ממש מצאתי את מקומי. יש פה תרבות וקהילה מגובשת שאין במקומות אחרים, אבל שמע - זו עיירה. לפעמים אני נוסעת לירושלים רק בשביל לנשום אוויר. הגענו בשקט שאחרי צוק איתן, אבל כבר יותר משנה שאין שקט - בטח לא שקט נפשי. הכול באי וודאות, קשה לי ככה. בינתיים הקהילה מפצה".
רווח, כמו רבים, כועסת על העירייה שהחזירה את הילדים ללמוד בחמישי שעבר ומתוסכלת עמוקות מהמצב. "תמיד שמעתי את תושבי הדרום טוענים שמזלזלים בהם - אבל רק עכשיו אני חווה את זה על בשרי ומבינה את התחושה. אומרים לך, טוב - זה רק בלון. טוב, זו רק שריפה. טוב, רק טיל אחד ואף אחד לא מת. איך אפשר ככה? ראש הממשלה עשה הרבה טוב, אבל יש עייפות החומר. אולי צריך להתעורר.
"זו חרדה שנמשכת ונמשכת. ביום הראשון (שלישי) עוד סחבתי ברוגע ובשליטה, שיחקתי עם הילדים, עשינו כל מני הפעלות - אבל למחרת כבר נשברתי. זה מה שקשה: כל החיים משתבשים ב'סבב', ואז כלום לא נגמר, או נגמר בכלום. וכל הזמן את בחרדות, סוחבת איתך את הטראומה והתסכול מהסבב הקודם אל הסבב הזה ומהסבב הזה אל הסבב הבא - נוצרת שריטה בתוך הנפש. הילדים מקבלים טראומות, ברור, אבל צריך לטפל גם בנו, ההורים - כמה כוח כבר יכול להיות לאמא? כמה?".
אין לי תשובה טובה לתת לרווח. אנחנו מסתובבים במרכז ומדברים עם אנשים, הם כועסים. לא על החמאס, על ישראל. יש גם כאלה שאומרים שהאחדות בעם בתקופות האלה עושה להם טוב, הם מרגישים את האהבה והדאגה, את העיתונאים שמתעניינים ואת האמנים שבאים לשיר במקלטים - גם אם לי זה נראה לפעמים כמו קידום למטרות יח"צ. הממשלה אולי לא מי יודע מה שמה עליהם, אבל הישראלים, לתחושת תושבי נתיבות, אוהבים אותם ועומדים לצידם. יש כאלה שאף מתארים את הימים שחלפו כ"ימים יפים".
אנחנו עוברים ליד ציון הקבר הענק של הרב יורם אברגיל, שהלך לעולמו לפני ארבע שנים וחודש והיה אהוב מאוד על תושבי העיר - בזכותו הפכה נתיבות לבירת היורמים של ישראל: כשני שלישים מכלל היורמים בישראל חיים בה. הבדיחה אומרת שאם תצעק "יורם" ברחוב - 15 ילדים יסתובבו. חשבתי לנסות, אבל לא רציתי להבהיל אף אחד. אגב, מעט לפני מותו מסרטן בגיל 58, התנבא הרב אברגיל כי "... עוד חודש-חודשיים (אף) אחד לא יישאר, יהיה דֶבֶר בעם, מכה מכה, ה' בעצמו יבוא, לא על-ידי שליחים...". נו מילא, אי אפשר לפגוע בול כל הזמן.
בירת המקומונים של ישראל
בקפה גרג אני פוגש את רם חכמון, עורך "המגזין", אחד המקומונים של נתיבות, ככל הנראה בירת המקומונים של ישראל - לא פחות מעשרה שבועונים יוצאים בה בקביעות - עובדה המעידה יותר מכול על החיוּת והחיוניות של נתיבות. ואלה שמותיהם: המגזין, צהוב, עליתון, השבוע בדרום ודין וחשבון מיועדים לציבור הכללי, וגם לציבור החרדי חמישה עיתונים משלו: שופר, מקומי דתי, קהילה, סוגרים שבוע ובמקום הנכון. למרות הריבוי המבורך של כלי התקשורת - מהרבה בחינות אין חופש עיתונאי מלא בנתיבות, עיר שכבר שלושים שנה שולט בה יחיאל זוהר ביד רמה, ודרך התקציבים והפרסומים גם בשלל המקומונים. צריך לקחת צד, ועדיף את הצד המנצח.
עד שחכמון יסיים שיחת טלפון, אני מעלעל ב"המגזין" שסיסמתו: "כל מה שמעניין. נקודה", וקורא כתבה על "סטודיו 180" של האחים סאלי ומטר סיגרון שעליה חתום אושר סיגרון: "הסטודיו ידוע בהיותו חדשני עם המכשירים החדישים ביותר. בנוסף, עיצובו מהמם, וכמובן שהמאמנים ניחנו ביחס מדהים, ביצירתיות, ייחודיות ואכפתיות".
לפני 11 שנים הגיע חכמון, יליד קדימה, ללמוד בישיבת ההסדר ו"התאהבתי בעיר. היום זה הבית, מכל הבחינות". הגיליון האחרון שיצא (מס' 483) זה גיליון ה-100 בעריכת חכמון. על השער: "מלחמה!". הוא בדיוק קנה דירה באחת השכונות החדשות של העיר - דירת 4 חדרים ב-990 אלף שקל - אבל שמחתו לא שלמה. "אני מחובר מאוד לשכונה הוותיקה". בשכונות הישנות הקימו חכמון וחבריו מרכזי למידה, חנויות יד שנייה ומיזמים חברתיים שונים. "אבל האישה רוצה ממ"ד ויש תינוק בבית", אומר חכמון, 29 ("אני כבר חטיאר", הוא אומר לי, החצוף).
אנחנו משוחחים על שערוריית הממ"דים - כ-40% מתושבי נתיבות חיים ללא ממ"ד, הרבה מאוד ביחס ליישובים אחרים בעוטף, במיוחד שדרות. שדרות ונתיבות נראות לי כמו אחיות שרק לפעמים מסתדרות. בשדרות, אומר לי נתיבותי ותיק שלא הזדהה, אוהבים לבכות. אני לתומי חשבתי שזה בגלל העובדה ששדרות יותר מופגזת, אבל לחכמון יש הסבר שלא יכולתי לחשוב עליו: "זה ההבדל בין פרסים למרוקאים".
אני מבקש מחכמון שיסביר לי מה הכוונה, מי הפרסי, מי המרוקאי, מה המשל ומה הנמשל. בסוף מתברר שראש עיריית שדרות, דוידי, פרסי ואילו יחיאל זוהר, ראש עיריית נתיבות, מרוקאי. "המרוקאי לא יבקש, לא יתחנן או יבכה. יש לו כבוד", אומר חכמון, "הפרסי - זה סיפור אחר".
מחיי היומיום שלי נעלם השיח העדתי מזמן - או מקסימום הצטמצם לאשכנזים ומזרחים - אבל בנתיבות הוא חזק מאוד, ומפורט מאוד. "בנתיבות", אמר לי יחזקאל יגנה, חבר מרכז ליכוד, ראש סניף הליכוד בשדות נגב, משורר חובב ואיש שיחה מרתק, "יש 70% אחוז מרוקאים, 30% טוניסאים - וכל השאר אשכנזים". כמעט כל מי שדיברתי איתו טרח להכניס אבחנה עדתית דקה לשיחה. "בשבילכם", אמרה לי מישהי, "כל הספרדים אותו דבר - כולם מרוקאים. אבל יש גם אלג'יראים, תימנים, טוניסאים, עיראקים, מצרים, סורים ועוד".
"נתיבות זו עיר ליכוד", אומר חכמון, "תמיד הייתה, למרות שבבחירות האחרונות עברה ש"ס לראשונה את הליכוד בכמה מאות קולות, פה - ביבי זה אלוהים. גם אם כל הזמן בוכים ומתלוננים - בבחירות מגיעים לקלפי ושמים ליכוד בראש מורם".
ואיך אתה?
"אני רוויזיוניסט".
יופי לך, אבל התכוונתי מבחינת המצב.
"זה מעלה שאלות בזוגיות. האישה רוצה לעבור לשכונה חדשה - אני רוצה להישאר. האישה והתינוק נסעו למודיעין איך שהכול התחיל ואני נשארתי. הרבה מאלה שיכולים, עוזבים. אין לי שום ביקורת על מי שבוחר לנסוע. זה אולי יישמע ילדותי, אבל אני לא מוכן לתת 'להם' את הניצחון הזה. מה גם שלעזוב פעם בחודש זה לדעתי ביזיון".
גם חכמון שופע סיפורים על ילדים עם טראומה, "פגועי נפש, לכל דבר ועניין", אבל אני מרגיש שדיברנו מספיק על הילדים הקטנים - מה עם הנערות והנערים המתבגרים והבוגרים? איך הם? אני שואל את חכמון על תופעות לוואי מסוג אלכוהול, סמים, אלימות או ניתוק חברתי, מהסוג שראינו אצל בני נוער מפוני גוש קטיף. "אני לא מכיר תופעות כאלה של נוער מנותק. מה שכן", מוסיף חכמון, "יש לזה ביטוי בקלפי: עלייה של עוצמה לישראל. בנתיבות הם עברו את אחוז החסימה".
שאלתי כל מי שפגשתי וכולם ענו לי את אותה תשובה, אבל אני לא מאמין - או שהם מדחיקים או שהם משקרים. לא יכול להיות שהילדים הקטנים חרדתיים, מגמגמים, בוכים, מרטיבים במיטה, לא מצליחים להירדם ולא מסכימים להיות לבד - וכל התופעות האלה נעלמות באורח פלא כשהם מגיעים לבגרות.
או שמישהו לא רואה, או שמישהו לא מספר - אבל הדבר הזה יתפוצץ מתישהו. לדעתי, זה מה שמסביר את הזמירות החדשות ששמעתי הפעם בעיר: כולם התחילו פתאום לדבר על דור החיילים הבא שייצא מהעיר; דרך נקייה לתאר נוער עם בעיות רציניות ביותר. "הילדים האלה", אומרים לי פה שוב ושוב, "לא יוכלו להתגייס לקרבי. אלה ילדים שחיים על כדורים וטיפולים, ילדים שכל רעש קל מקפיץ אותם - אתה חושב שהם יכולים לעמוד במטווח?". "זו נכות לכל דבר ועניין", אומר אחר. לא ראיתי כמעט נערות ונערים ברחובות ואלה ששאלתי אותם התחמקו.
40% בלי ממ"ד
אני מתקשר לבני כהן, דובר העירייה.
מה זה העניין הזה ש־40% מתושבי נתיבות - ודווקא המבוגרים - נטולי ממ"ד?
"זו בעיה אקוטית", אומר כהן, "והיא מתבטאת בכל האזור שלא מוגדר כ'עוטף עזה'. מדיניות הממשלה היא שהמדינה אחראית על מרחבים מוגנים, ממד"ים, בתוך עוטף עזה - 7 ק"מ מהרצועה. אנחנו 7.5 ק"מ. זה אבסורד. בטח בקצב הזה של התפתחות העיר שמקרבת אותנו לרצועה. להחלטה הזו יש משמעות כספית אדירה. מבחינת התושבים, נתיבות היא כמו כל עוטף עזה, למעט שדרות, ובכל הסבבים האחרונים אנחנו חוטפים יותר ויותר".
יש מרחבים מוגנים בחוץ, אבל בנתיבות יש לך סך הכול 30 שניות להגיע אליהם, לא ריאלי אם אתה מבוגר שיושב בבית.
"ראש העיר נלחם הרבה זמן לקדם פתרון. ירון זליכה הכין הצעה לפתרון בעיית המיגון, שלפיה המדינה תיתן הלוואה מסובסדת לכל תושב בשכונות הוותיקות בריבית נמוכה, עם מימון של העירייה. האזרח יממן שליש. זה כבר סביר.
אנחנו נטפל בקשישים ובחריגים. הבעיה שאין עם מי לדבר עכשיו - אין ממשלה, אין כלום".
אני חוזר לבקר את ידידי רוי יפרח, שגם אותו פגשתי לפני שנה באולפן שלו. יפרח, ההיפי היחיד בנתיבות, נראה כמעט אותו דבר. במהלך הזמן שבו שהה רחוק ממני ארך זקנו בכמה סנטימטרים ונולדה לו עוד ילדה. "אין חדש תחת השמש", הוא אומר, "הכול אותו דבר, רק קצת יותר גרוע - צוברים זיכרונות וכאבים וחששות.
"הפחד וחוסר הביטחון שולטים בילדים", הוא אומר. "לפני כמה זמן יצאנו לחופשה משפחתית באילת. לפני הנסיעה הילד שאל אם נוסעים כי יש אזעקות - הכול כבר משויך אצלו לחמאס, למלחמה. בסוף החופשה הוא אמר שהוא רוצה לגור באילת. למה, שאלתי, בגלל הים? כי אין פה אזעקות, אמר הילד".
מה ענית לו?
"שיש לנו ממ"ד ואת הקדוש ברוך הוא".
גם ליפרח כואבת במיוחד העובדה שביום חמישי שלח את הילדים לבתי הספר ואמר להם שיש הפסקת אש. "זה שאתה יוצא שקרן מול הילד. זה הכי קשה".
המבוגרים לא מאמינים למדינה והצעירים לא מאמינים למבוגרים - מעגל סגור של חוסר אונים.
"כן. וכזה שחייב להישבר".
אני שואל את יפרח על בני הנוער. כבעל אולפן וחדר חזרות הוא בטוח נתקל בלהקות צעירות. "לפני כמה חודשים עבדנו פה על פרויקט של שירים מקוריים ללהקות מקומיות - וכל השירים היו על מוות ופוליטיקה. זה היה מבאס לאללה. בני 16 אמורים לכתוב שירים על סקס, על אהבה, על כיף - לא על הממשלה. הם דרוכים, עצורים, כשהם אמורים רק להשתטות - זה לא חיים. גדל פה דור אחר. לא דור פחדן, אבל בהחלט דור מפוחד".
יחד עם כל זה, אומר יפרח, הרי שיש גם דברים שהשתנו לטובה - כמו האיתנות והעמידות של הציבור. "בפעמים קודמות היו הרבה יותר שברחו, הפעם נשארו בעיר. יותר נכון - מי שנולד בעיר, נשאר". גם את העובדה שנתיבות הייתה העיר הראשונה בדרום שהסירה את מצב החירום הוא לא רואה כפזיזות אלא כחוזקה, "אנחנו לא כמו שדרות. גם הילדים רצו לחזור כבר לבית הספר - קשה להיות נעול כל היום עם ההורים שלך בתוך סיר לחץ".
הטראומות יפרצו החוצה
מהמרפסת של טל סיגרון ברחוב נרקיס במערב העיר רואים את הרכבת, שכונה חדשה שנבנית בנתיבות - ומאחוריה את עזה. סיגרון, 30, היה בצוות הדוברות של מפלגת "כולנו" והוא אחד מהצעירים הבולטים והמוכרים בעיר. "יש לי בן דוד, ילד בן 10 שחי על כדורים נגד חרדות. מגיל 3 הוא מגמגם. בסבב האחרון שהיה, הוא נכנס מתחת למיטה עם אוזניות ולא הסכים לצאת. נורא לראות אותו ככה. וזו לא המלחמה היחידה שהוא צריך לעבור, כן? יש מלחמה גדולה יותר - נגד הביורוקרטיה. לך תשיג עכשיו מימון לטיפולים". הוא דווקא ידע לספר על נערות בנות 15 שמרטיבות במיטה ובחורים מגודלים שקופצים בבהלה מכל צפצוף אופנוע.
"גם הזקנים סובלים. סבתא שלי, למשל, מבוגרת מדי בשביל לרוץ לממ"ד, היא נשארת לשבת, 'מה שיהיה יהיה', היא אומרת לי. זה כואב אבל האמת", הוא אומר, "גם אני ככה. לא קם, אין לי עצבים. אני לא גאה בזה, אבל זה המצב. אנשים פה מתים לאט. אני מעדיף שתירה לי בראש, רק אל תיתן לי לחיות כמו מסכן ועל כדורים כל היום. זה הדבר הכי מדכא.
"בתל אביב לא מבינים מה זה. עצמאים נחנקים פה בכל פעם שיש סבב. אני מכיר בעלי עסקים שאפילו כבר לא מגישים תביעות מרוב שהם לא מאמינים למדינה. זה גומר פה על העסקים. כולם מפסידים, אבל לעזתים אין מה להפסיד - תן להם משהו להפסיד, וכולנו נרוויח. אני לא מאמין שאין שום דבר אמיתי שאפשר לעשות".
גם יחזקאל יגנה, יו"ר הליכוד בשדות נגב, מזהיר: "המדינה לא נותנת את דעתה, אבל יום אחד כל הטראומות האלה יפרצו החוצה". ארבעים שנה הוא בנתיבות, רומז לאמירתו המפורסמת של נתניהו: בלי החרדים נתיבות הייתה באשכול 7, עכשיו אנחנו 3. "מה אתה חושב", אומר יגנה, "שבתור ליכודניק אני לא כועס? ועוד איך כועס. לא רק על הביטחון, גם על מצב התעסוקה והחינוך וסוגיית הבדואים - על הרבה דברים יש לכעוס, אבל כשמגיעים לקלפי יש לנו השקפת עולם לאומית, ליברלית. אנחנו לא יודעים את כל השיקולים של נתניהו", אומר יגנה, "יש לו סיבות שלו - עניינים גיאופוליטיים וכיוצא בזה".
אתה לא פוחד?
"המבוגרים יותר אופטימיים ופחות פוחדים. עברנו מלחמות ומבצעים וסבבים ומה לא - אנחנו יכולים להכיל את זה".
להכיל זה נהדר, אבל בלי ממ"דים זה כבר מסוכן. למה הם לא צועקים, מפגינים?
"אותנו חינכו אותנו שהמדינה מעל הכול וצריך להגיד תודה על מה שיש".
