יותר מכול, סרטו החדש של מרטין סקורסזה, "האירי", זיקק לנו במדויק את השינוי הקריטי שעובר עולם הסרטים כעת: את האירוע הקולנועי הגדול ביותר של 2019 יראו רוב הצופים לראשונה בטלוויזיה. זאת, מכיוון שסרטו השאפתני ביותר של אחד מגדולי במאי הקולנוע בכל הזמנים, הצליח לבוא לעולם רק בזכות ענקית הסטרימינג נטפליקס, היחידה שהסכימה לממן את ההפקה המסובכת הזאת - שהתעכבה רבות בגלל האיפור הדיגיטלי שנועד להצעיר את השחקנים ולאפשר לגלם דמויות על פני כמה עשורים טובים - וגם אישרה לו לפרוס את אפוס הפשע שלו על פני לא פחות משלוש שעות וחצי.
למרבה השמחה, ממש כמו "רומא" לפניו, "האירי" יקבל סיבוב עולמי בבתי הקולנוע כחלק מהמרדף אחרי האוסקר, וכך נוכל לקבל הזדמנות לצפות בו על המסך הגדול, כפי שראוי לו.
זאת בטח הייתה דילמה לא פשוטה לסקורסזה, אדם שאהבת הקולנוע בתצורתו הקלאסית זורמת בעורקיו, והמעבר שלו אל נטפליקס הוא עוד מהלך בהתעצבות המחודשת של התפיסה הקולנועית שלנו.
אך גם אם מפשיטים מ"האירי" את הקונטקסט האקטואלי, מדובר ביצירה מפעימה, גדולה מהחיים, כזו שתהדהד לשנים שיבואו. מה שנראה בהתחלה כמו עוד סיפור מאפיה מבית היוצר של "החבר'ה הטובים", "קזינו" ו"השתולים", מתגלה כמסה על שורשיה של אמריקה המודרנית, שינוי יחסי הכוח בחברה, ובעיקר מבט מרסק לב על הזִקנה ועל מה שנותר מאחורינו כאשר העולם ממשיך הלאה. קשה לחשוב על סרט רגשי יותר של סקורסזה, שכנראה היה צריך להגיע לגיל 77 כדי להגיע לעומקים הללו.
הפעם הבמאי של "נהג מונית" ו"השור הזועם" שב לשתף פעולה עם שניים מהשחקנים המזוהים ביותר עמו, רוברט דה נירו וג'ו פשי, שניהם מפתיעים כאן עם שיא חדש בקריירה שלהם, בסיפור על האנשים שמאחורי עלייתו ונפילתו של מנהיג ארגון נהגי המשאיות של ארה"ב ג'ימי הופה (אל פאצ'ינו, גם הוא ענק פה), שנעלם ב-1975 ועקבותיו טרם נמצאו. השילוב של הסיפור והשחקנים, הופך את "האירי" ליותר מסרט מצטיין; זהו סיכום של 50 שנות קולנוע אמריקאי, מ"הסנדק", דרך "צייד הצבאים", "פני צלקת", "הבלתי משוחדים", "ספרות זולה", "המקור" ועד "ארץ קשוחה".
כמובן שהחולשות של סקורסזה נותרות בעיניהן. הנשים בסרט הזה רלוונטיות פחות מהתפאורה, הסרט נגוע בהומופוביה, למצוא דמות שחורה שיש לה יותר מחמש שניות מסך לא תצליחו גם באיומי אקדח, וכל זה על פני 210 דקות ברצף. אבל בדקות האחרונות של הסרט, העוצמה הרגשית מטשטשת את כל הפגמים כמו האיפור הדיגיטלי שהצעיר את דה נירו ב-40 שנה.
אנחנו אומנם מאחלים לסקורסזה, דה נירו, פשי ופאצ'ינו עוד קריירה ארוכה ועמוסה, אבל אם יתברר שזוהי שירת הברבור שלהם, זה לא היה יכול להיות בטון מושלם יותר.