מחאת יוצאי אתיופיה / צילום: שלומי גבאי
חג הסיגד שיצוין השבוע יאיר את הישגיה הגדולים של קהילת יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית בתחומים רבים, ביניהם תחום החינוך. בשנים האחרונות חלו תהליכים חיוביים וחשובים בתחום, הבאים לביטוי בשיפור הישגי תלמידים יוצאי אתיופיה בבתי הספר, מעורבות הולכת וגדלה במכינות ובהשתלבות באקדמיה. לצד הישגים אלו, נדרשים בני העדה האתיופית להתמודד עם קשיים בדרכם להצלחה אישית ומקצועית, במערכת החינוכית ומחוצה לה.
לפי נתוני משרד החינוך, במאי 2017 נמדד פער של 23% בשיעור הזכאים לבגרות בקרב תלמידים בני העדה האתיופית לעומת שאר תלמידי ישראל. יתרה מכך, רק שליש מבני העדה שקיבלו תעודת בגרות החזיקו בתעודת בגרות "איכותית", כזאת שמאפשרת לתלמיד להתקבל לאחר מכן ללימודים על-תיכוניים. תלמיד שמגיע לשערי האקדמיה עם תעודת בגרות הכוללת ציונים נמוכים במקצועות מפתח, יתקשה להתקבל למוסד האקדמי ותעודת הבגרות שלו עשויה להפוך לחסרת ערך.
הפער בין התלמידים יוצאי העדה האתיופית לתלמידים אחרים נובע ממספר גורמים. ראשית, על אף שרוב התלמידים בני העדה הם ילידי הארץ, ישראלים כמו כל חבריהם, רבים מהמורים מתייחסים אליהם כאל קבוצה - "האתיופים" ולא כאינדיבידואלים. יש מורים שמתקשים לבטא את שמות התלמידים, ורבים מהם מדווחים על תחושה של השתייכות לקבוצת מיעוט בבית ספרם. הדבר יוצר בקרב תלמידים אלו תחושות תסכול וניכור, הפוגעות במוטיבציה ללמידה.
גורם נוסף הוא ציפיות נמוכות הנובעות מתפיסות סטראוטיפיות - מלכתחילה אנשי סגל רבים אינם מצפים להישגים גבוהים מתלמידים בני העדה, וגם לא מעודדים אותם לשפר את ציוניהם. התחושה האינטואיטיבית בקרב אנשי חינוך מסוימים היא, שגם כך סיכוייהם של התלמידים בני העדה להצטיין בלימודיהם נמוכים, ולכן אין טעם להשקיע בנושא.
וגורם אחר, חשוב ביותר, קשור בנושא המשמעתי - תלמידים בני העדה מוענשים ביתר קלות על עבירות משמעת בבית ספרם. תלמיד יוצא אתיופיה שהפגין התנהגות שאינה הולמת, צפוי פעמים רבות לסנקציות חמורות יותר מאלה שצפויות לתלמידים אחרים, דבר היוצר "מעגל כולא חרדה" - התלמיד יחוש כעס בשל העונש החמור, ויגיב בעבירת משמעת חמורה יותר מזו שביצע במקור. בכך הוא נידון לשרשרת של ענישות שתפגע ביכולתו להצליח בלימודיו וליהנות משהותו בבית הספר. הקלות במתן עונשים נובעת בין היתר ממעורבות נמוכה יחסית של חלק מהורי התלמידים בני העדה. רבים מהם נאלצים לעבוד שעות ארוכות יותר מהורים אחרים ומתקשים בהבנת עברית, ולכן ממעטים בשיח עם המורים. בוואקום הזה שנוצר בממשק שבין התלמיד לאנשי הסגל קל יותר להעניש תלמידים בחומרה יתרה.
הנזק שיוצרים הפערים האלה בתקופת התיכון עלול ללוות את בני העדה האתיופית לכל אורך דרכם - בצבא, דרך האקדמיה ועד לחיים המקצועיים. ולא פחות חמור, הפערים גורמים לתחושות טינה ומרמור שאת השלכותיהן רואים ברחובותינו פעמים רבות.
ההסתכלות על השקעה חינוכית אינה יכולה להיות ראייה כלכלית בלבד. משאבים לבדם אינם יכולים לפתור בעיות שניזונות מסטיגמות חברתיות ולעתים מגזענות בוטה. פתרון בעיות שכאלה מצריך יצירת דיאלוג בריא יותר בין אנשי החינוך לקהילת יוצאי אתיופיה, ניפוץ מיתוסים חברתיים (שיאפשר לתלמידים לנפץ תקרות זכוכית), והבנה גדולה יותר של ההשלכות החמורות שיש לבעיות האלה על תפיסתם של בני העדה את החברה שסביבם - החברה שהם אמורים להיות חלק ממנה אך מרגישים מודרים ממנה.
הכותבת היא מרצה במסלולי קידום נוער וחינוך בלתי פורמלי במכללה האקדמית בית ברל