אלימות במשפחה / צילום: שאטרסטוק
שלוש נשים נרצחו בשבועות האחרונים על-ידי בני זוגן, בביתן. רצח נשים הוא הקצה הקטלני של אלימות מתמשכת, ואכן במקרי הרצח האחרונים נחשפה כרוניקה של התעללות - פיזית, מינית, כלכלית, מילולית ונפשית - שקדמה לרצח, והולכת ומתגלה גם במערכות היחסים הקודמות של הרוצח.
על-פי נתוני משטרת ישראל, בכל אחת מהשנים 2016-2017. נפתחו כ-12 אלף תיקים על אלימות במשפחה נגד נשים. תיקים אלו הם כנראה רק קצה הקרחון, שכן ההערכה היא שעשרות אלפי נשים נפגעות אלימות, כלל לא מתלוננות. בכל אחת מהשנים הללו כ-9,000 מהתיקים שנפתחו בגין אלימות במשפחה - נסגרו, כמעט כולם (87%) בגין "חוסר ראיות".
על-פי נתוני משרד הרווחה, ב-2018 שהו במקלטים לנשים מוכות 682 נשים ו-1,011 ילדיהן. מנגד, רק 95 גברים שהוגדרו ברמת מסוכנות גבוהה ביותר, טופלו במרכזי יום ובהוסטלים, 17 מתוכם שהו בהם שהות מלאה. נתונים אלו מדגימים את אוזלת היד ודלות המשאבים המושקעים בטיפול ובשיקום גברים אלימים. היצע המסגרות הדל מאפשר טיפול רק בעשרות גברים בשנה. בנוסף, אין טיפול מחייב לגברים אלימים למעט אלו המצויים בהליך פלילי שהופנו לשירותי מבחן.
קיים מיעוט של פניות למחלקות לשירותים חברתיים לטיפול בגברים אלימים שלא בהליך פלילי, וקושי לגייס את הגברים לטיפול: הם אינם פונים בעצמם ולרוב נדרש אירוע כגון תלונה במשטרה, אובדן שליטה או הסלמה, כדי שיפנו לטיפול. המלצותיהן של ועדות שונות להקים מסגרות נוספות לטיפול בגברים אלימים, שהן ממש מעטות, טרם יושמו.
למרות המחאה והדיון הציבורי הער, עדיין לא מיושמת בישראל מדיניות מקיפה וכוללת למניעת אלימות במשפחה, וטרם הוקצה במלואו התקציב ל"תוכנית לאומית למאבק באלימות נגד נשים". תוכנית שאושרה על-ידי הממשלה ביולי 2017.
במחקר שערכנו ב"מרכז אדוה", ביקשנו להבין את היקף ההשקעה הציבורית בטיפול באלימות נגד נשים, מול הצרכים הקיימים. המשימה התבררה כלא פשוטה כלל. התקציבים מבוזרים באגפים שונים במשרדים ממשלתיים שונים, ואין גוף אחד שיכול לספק מענה על שינויים בתקציבים ופערים בביצוע. בעיה נוספת, ביזור הטיפול בין גורמים רבים מקשה על קבלת הטיפול ועל מיצוי הזכויות של הנפגעות.
כן קיימים חסמים ארגוניים וחוקיים המונעים העברת מידע בין הגורמים הרלוונטיים, ואין גורם מתאם ומתכלל ברמת הרשויות המקומיות וברמה הארצית. כך למשל, קיים קושי בזיהוי ובאיתור הפרות של צווי הגנה - בשל קשיים בהעברת מידע בין הנהלת בתי המשפט ובין המשטרה; היעדר תיאום בין הכלים השונים שפותחו במשטרה, במשרד הרווחה ובמשרד הבריאות להערכת מסוכנות, מקשה על גיבוש תמונת מצב של רמת המסוכנות של הפוגע ועל התאמת הטיפול ועוד.
המחקר העלה גם מימון חסר לשירותים רבים בקהילה ובמוסדות. כך למשל, על אף התרחבות המענים בקהילה וגידול ניכר במספר המרכזים למניעת אלימות במשפחה ברשויות המקומיות, עדיין אין תקציב לפריסה ארצית. תת-התקצוב, תעריפים לא מעודכנים ושיטת התקצוב, דוחקים בעמותות שמפעילות מקלטים ושירותים להישען על פילנתרופיה, ולהשקיע ללא הרף בגיוס משאבים נוספים. תת-התקצוב לצד הפרטת שירותים למניעה, סיוע ותמיכה בנפגעות אלימות, גוררים חוסר בשירותים חיוניים והיעדר מענה למכלול הצרכים של נשים וילדים/ות נפגעי אלימות. בנוסף, היעדר תקצוב מביא למחסור בכוח-אדם מקצועי ומיומן, מטיל עומס על העובדות הקיימות ומאלץ את העמותות להישען על עובדות לא מיומנות ומתנדבות.
דוח מרכז אדוה הצביע על הצורך בגישה מערכתית - הקמת רשות או גוף מתכלל, תוך קביעת מנגנונים לתיאום ולשיתוף-פעולה בין כלל הגורמים העוסקים בחינוך, במניעה, בהגנה ובשיקום, בתחום האלימות נגד נשים, ואחרים, במשפחה. אימוץ גישה כזו והקצאה מיידית של המשאבים הנדרשים לה, יהוו מימוש של חובות המדינה ואחריותה לביטחון תושבותיה ותושביה.
הכותבת היא חוקרת במרכז אדוה, מחברת הדוח תקצוב המאבק למיגור אלימות נגד נשים - היעדר שקיפות וביצוע חסר