פרופ' אמיר ירון, נגיד בנק ישראל / צילום: איל יצהר, גלובס
הבט אחורה בסיפוק מה, הבט קדימה בדאגה. במשפט הפשטני הזה אפשר אולי לסכם את תמונת המצב של המשק נכון למועד ההחלטה של בנק ישראל השבוע שלא להוריד את שער הריבית. המשק הישראלי ממשיך לצמוח, בקצב שתואם פחות או יותר את הפוטנציאל שלו, אבל השיתוק הפוליטי והגירעון המתרחב מטילים צל גדול של חוסר ודאות במבט קדימה.
השיקולים האלו הובילו את בנק ישראל להחלטה המפתיעה שקיבל: לשים את הכלי של שינוי הריבית בצד, ולעשות מה שהנגיד אמיר ירון לא עשה עד היום - להתחיל ולקנות דולרים.
נתונים שמעידים: המשק לא במשבר
התמונה המורכבת הזו עולה גם מהנתונים הכלכליים שפורסמו בימים האחרונים. האבטלה במשק ירדה באוקטובר ל-3.6%. נכון, מספר המשרות במשק הצטמצם והגידול במשרות הפנויות נעצר. ונכון שאוקטובר היה חודש בעייתי בגלל שכמעט כולו נפל על תקופת חגים, ועדיין - משק ששיעור האבטלה בו יורד לשפל היסטורי איננו משק במשבר.
אומדני הצמיחה שפורסמו בשבוע שעבר מספרים את אותו סיפור: נכון, הצמיחה הגבוהה ברבעון השלישי מוסברת בגורם שולי כמו זינוק חריג במלאים. נכון, יבוא כלי הרכב עיוות את הנתונים. ועדיין, משק שצומח בקצב של 4.1%, או אפילו ב-3% (כשמורידים את יבוא כלי הרכב), איננו משק במשבר.
השקל החזק לוחץ כלפי מטה את האינפלציה ופוגע ברווחיות ענפים כמו יצוא הסחורות. ועדיין מדינה שהמטבע שלה מתחזק ב-9% בפחות משנה מול סל המטבעות, ובין הבודדים בעולם שהתחזקו מול הדולר - איננה מדינה במשבר.
היום פורסמו נתוני ההכנסות וההוצאות של משקי הבית. הפערים בהכנסות גדלו, אחרי שלוש שנים של צמצום ועדיין, ההכנסה של משפחה ישראלית גדלה בקצב מהיר יותר מקצב התייקרות ההוצאות. רמת החיים עולה, השכר ממשיך לטפס, הישראלים התחילו לטוס לחו"ל אפילו בנובמבר. נכון, יוקר המחיה בישראל הוא עדיין גבוה, אבל הבעיה חריפה פחות מכפי שהייתה בעבר.
המאבק בעליית מחירי הדירות היה אחד משני הדגלים שהניף שר האוצר משה כחלון. בשנים האחרונות העלייה התמתנה בצורה ניכרת והחשש הוא שהיא עומדת להתחדש ביתר שאת. קצב הבנייה אינו עומד בביקושים, וריבית המשכנתאות נמצאת בשפל ומעודדת לקיחת מימון. אם תופסק תוכנית "מחיר למשתכן" או אם המשקיעים יחזרו לשוק, נצפה בהתחדשות עליות המחירים.
הנתון המפתיע ביותר שהתפרסם נוגע לעלייה באי-השוויון. אחת ההצלחות הברורות של כחלון כשר אוצר הייתה בצמצום ממדי האי-שוויון. בתקופת כהונתו ירד מדד ג'יני במשך שלוש שנים ברציפות, וישראל שהגיעה לצמרת מדינות ה-OECD ברמת אי-השוויון שלה (אחרי הונג-קונג, מכסיקו וארה"ב) תפסה ב-2018 מקום טוב באמצע.
הנתונים החדשים שמתפרסמים מעידים על הרחבת פערים ועל התעשרות ניכרת של העשירון הגבוה, העשירי. אבל הנתונים מושפעים מאירוע חד-פעמי חריג מאוד שהתרחש ב-2018: מבצע של רשות המסים שאפשר לבעלי שליטה בחברות לשלם מס הכנסה מופחת על דיבידנדים שמשכו מהחברה. היקף המשיכות הכולל היה עצום והתקרב ל-100 מיליארד שקל - אם מביאים בחשבון שרק המס ששולם היה כמעט 20 מיליארד שקלים.
בשורה התחתונה: מצבו של האזרח הישראלי משתפר, גם אם מידת השיפור איננה שוויונית.
לנגיד יש תחמושת, השאלה מתי יירה
כל זה נכון כאמור לעבר. לגבי העתיד, המצב הרבה פחות ברור.
מכיוון הכלכלה הגלובלית נרשמה דווקא ירידה מסוימת במדד העצבנות. נכון שתחזיות הצמיחה העולמיות עודכנו בשבוע שעבר למטה, אבל החשש מקטסטרופה של ממש הולך ודועך. תרחישי האימים של ברקזיט פרוע או מלחמת סחר עולמית, איבדו בימים האחרונים קצת מומנטום. השמרנים מובילים בבטחה בסקרים בבריטניה, ובחירות 2020 לנשיאות ארה"ב הולכות ומתקרבות ומוציאות לדונלד טראמפ את החשק להתחיל מלחמות. והבנקים המרכזיים בעולם מאותתים שסיימו להוריד ריבית.
אבל דווקא כשנדמה שהתמונה הבינלאומית הולכת ומתבהרת, התמונה המקומית הולכת ומקדירה. כמה זמן יכול המשק להמשיך ולצמוח כאילו אין שיתוק פוליטי? עד מתי יימשך הנתק בין השיא בתיירות, השקל החזק, היצוא המשגשג וההסלמה הביטחונית?
אפשר להניח שהשאלות האלה מטרידות את נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון. השווקים ציפו ממנו להוריד ריבית, בעיקר כי האינפלציה בישראל הולכת ונחלשת, וירון כבר אמר בעבר שהבנק יוריד ריבית אם יתרשם שהירידה בקצב האינפלציה איננה זמנית.
מאז שדיבר, האינפלציה המשיכה לרדת ומרכיבי הליבה שלה - אלו שאינם מושפעים מ"רעשי רקע" כמו תנודות בשווקים העולמיים וגורמים אקסוגניים אחרים - ירדו לקצב של 0.5%, הרבה מתחת לרף התחתון שביעד המחירים של בנק ישראל.
לראשונה זה שנים הצטרפו רוב האנליסטים לדעה שהפעם זה יקרה, לראשונה מאז 2015. ירון קיבל אצלם תדמית של נגיד "יוני" במדיניות הריבית שלו ו"ניצי" מבחינת התערבות בשוק המט"ח. אבל ירון הפתיע פעמיים: גם לא הוריד את הריבית וגם רכש מט"ח.
רכישת המט"ח נעשתה מחוסר ברירה, אחרת השקל היה ממשיך במסעו צפונה והאינפלציה הייתה יורדת עוד. כבר יומיים שבנק ישראל נמצא בשווקים. הספקולנטים והמשקיעים בוחנים את נחישותו ובודקים את יכולותיו. זהו מבחן לא קטן לנגיד שמקפיד לשמור על "עמימות קונסטרוקטיבית", ולא לסמן קו אדום ברור שמעליו לא ייתן לשקל לעלות.
מה שמטריד את ירון הוא בעיקר השיתוק הפוליטי. הגירעון התקציבי מחייב טיפול שורש כואב, שהיה אמור להתחיל בינואר וידחה עד להודעה חדשה.
בתרחיש של בחירות במארס 2020, יאושר תקציב חדש רק בסביבות ספטמבר-אוקטובר. זה במקרה הטוב, שבניסיון השלישי יתקבלו סופסוף תוצאות מכריעות ותוקם ממשלה יציבה ואחראית.
דחיית הטיפול בגירעון תחריף את השוק, ובינתיים המדינה תתנהל לפי תקציב המשכי. התקציב הזה אולי טוב לריסון ההוצאות, אך הוא צפוי לפגוע בצמיחה. הממשלה היא מנוע הפעילות הגדול במשק והחל מ-1 בינואר היא תעבוד בחצי כוח. לא יהיה כסף להתקשרויות חדשות, מכרזים יוקפאו והדחפורים יעצרו מלכת. גלי ההדף של ההאטה יורגשו בכל פינה. האבטלה תגדל, כמעט בוודאות. האינפלציה עשויה להתמתן עוד יותר.
ירון מבין שהוא חייב לשמור בידיו תחמושת לחודשים הבאים. במחסנית של נשק הריבית יש כדורים בודדים לפני שהריבית תרד למחוזות שליליים מסוכנים. האקדח של ירון עוד יירה, אבל רק במערכה הרביעית או החמישית.