פרופסור עמי מויאל / צילום: איל יצהר
אני: זורם עם הזדמנויות בחיים, מסתכל קדימה ויודע שכל תוכנית היא בסיס לשינויים. מצד אחד מקצועי, רציני, שואף למאה, אסטרטג ותהליכי, אבל חשוב לי לעשות דברים בשביל הנפש, חברים, משפחה, ילדים.
משפחה: לפני שלושה חודשים טסתי למרוקו לראשונה בחיי לפגישות עסקים ונסעתי למוגדור, לחפש את הבית שבו נולדה אמא. ישבתי ברחוב הקטן שבו היא גרה. דיברתי איתה בשיחת וידיאו והיא בכתה מהתרגשות. היא באה ממשפחה אמידה של סוחרי תה. סבתא, שהייתה החברה הכי טובה שלי, הייתה נוסעת פעמיים בשנה לצרפת לקנות בגדים. כשהמצב במרוקו החמיר, הם התחילו לשלוח את הילדים לארץ לבד ובסוף לקחו את אמא, שהייתה הכי צעירה, והגיעו לאשדוד. אבא התייתם מהוריו בגיל 13 והוא ואחיו פוזרו בין קרובי משפחה. הוא היה פעיל בתנועות ציוניות ובגיל 17 עלה לארץ, לאשדוד. הוא ואמא הכירו במרוקו, אבל הקשר התחדש כשחבר הביא אותו לאכול ארוחת ערב אצל סבא וסבתא, והם התחתנו. הוא היה איש טכני בחברת חשמל ואמא יצאה לעבודה רק כששלושתנו גדלנו והייתה רכזת חברתית בהסתדרות באשדוד.
ילדות: מדהימה. אמא טיפלה בנו מבוקר עד ערב, ארוחות צהריים חמות, מנוחה חובה בין שתיים לארבע. לא היינו ברחוב כי היינו בחוגים. ניגנתי על חליל צד, שיחקתי כדורסל ופינג-פונג והייתי בשומר הצעיר. עשיתי בגרות מדעית עם התמקדות באלקטרוניקה והיה לי ברור מוקדם מאוד שאהיה מהנדס אלקטרוניקה, כי כנראה הייתי צריך להגשים את החלום של אבא, שקיבל מלגת לימודים להנדסה בג'נבה וויתר עליה כדי להעפיל לארץ.
אקדמיה 1: יום אחרי השחרור משירות בנ.מ התחלתי ללמוד הנדסת חשמל ומחשבים בבן-גוריון כי הפן החברתי היה חשוב לי. סיימתי תואר ראשון ותואר שני ועשיתי דוקטורט.
רונית: אשתי, למדה ניצוח מקהלות בבאר שבע כשהייתי בדוקטורט. מורה למוזיקה ורכזת פעילות חברתית בתיכון. יש לנו ארבעה ילדים ואנחנו גרים באשדוד.
זיהוי דיבור: את הדוקטורט עשיתי ב"זיהוי דיבור", יכולת של מחשב, רובוט, מכשיר סלולר, לזהות דיבור אנושי, כמו "סירי" או ב"ווייז". בעתיד, התקשורת עם מכשירים תיעשה בדיבור, עם המכונית האוטונומית או מערכת ההפעלה בבית החכם. הייתי מחלוצי התחום, והתקבלתי לפוסט-דוקטורט בקנדה כשהמטרה הייתה לחזור ולהיות איש סגל בבן-גוריון, אבל אז שני חברים הציעו שאצטרף אליהם ל-NSC. באתי כמהנדס פיתוח, ואחר כך מוניתי לראש צוות, סמנכ"ל פיתוח עסקי ומנכ"ל. אחרי 15 שנים בחברה, בגיל 45, החלטתי לעשות שינוי ולצאת לדרך אחרת.
פעילות פוליטית: במהלך הדוקטורט, קרן אייסף הצמידה עוזרים פרלמנטרים נוספים לח"כים מהלובי החברתי, ויומיים בשבוע נסעתי לכנסת והייתי עם ח"כ שמעון שטרית. אחרי שנה הבנתי שזה לא בשבילי. אחרי שנים רצתי למועצת העיר אשדוד מטעם העבודה ולא נבחרתי.
אקדמיה 2: עשיתי סיבוב בין האוניברסיטאות והמכללות והתחברתי לאפקה. במשך שנה הייתי מרצה אנונימי, קראתי המון והייתי בטוח שאחזור להייטק, בעיקר בגלל פערי השכר המטורפים, ובמקביל נתתי ייעוץ לחברות. ואז הציעו לי להיות ראש המחלקה להנדסת חשמל ובמשך ארבע שנים הטמעתי בה את הסגנון הניהולי שלי וכשפרש הנשיא הקודם, מוניתי במקומו.
מכללת אפקה: מכללה ציבורית שמתמקדת בהנדסה, עם שכר לימוד אוניברסיטאי, 3,100 סטודנטים ו-700 אנשי סגל. הסטודנטים הם מילניאלס, מולטי טאסקינג, גדלו על טכנולוגיה ולכן לומדים אחרת. האקדמיה נמצאת בתווך ואם לא תדע להשתנות, היא לא תהיה יותר רלוונטית. אני רוצה לחנך אחרת את המהנדסים של העתיד, לשנות את הפדגוגיה, כי מרצה לא יכול יותר לדבר שלוש שעות ברציפות. במקום הרצאה פרונטלית יש אצלנו עבודה בקבוצות, כמו יום עבודה בהייטק, לימודים באנגלית, יכולת להציג פרויקטים. אני אומר למרצים "עופו עם החלומות שלכם". למשל, מרצה רצה ללמד על רכב? שכרנו מתחם עם מכוניות.
פנאי: מוזיקה, והרבה. אוהב די.ג'ייאים גדולים. לא מזמן הצטרפתי לילדים להופעה של די.ג'יי אמילי לאנס.
תפיסת עתיד: רוצה לעסוק בחינוך בתפקידים משמעותיים יותר, ברמה ארצית, אבל בשנים הקרובות אני באפקה, כי יש לי עוד הרבה מאוד מה לעשות.