דרור פויר/ צילום: יונתן בלום
א. אני עוצם את העיניים, נושם דרך האף ומפנה את תשומת הלב לנוכחות הלשון בחלל הפה, ככל הנראה החלל שכל אחד מאיתנו מכיר בצורה הכי אינטימית וקרובה שאפשר. אם העיניים הן החלונות של הנשמה, הפה הוא הלובי, איפה שהדברים קורים. הדברים הספציפיים האלה, אם שאלתם את עצמכם, קורים - אם אפשר לקרוא לזה ככה - בחוג מדיטציה, בדירת מרתף אי שם במרכז תל אביב. אני מרגיש את הידיים נחות על הירכיים. אני נותן למחשבות לרוץ, כאילו שהן צריכות את הרשות שלי, ואלה נוטשות את החלל הפנימי בלי לחשוב פעמיים. והנה הן כבר במרחק של 29 אלף שנות אור מכאן, טסות במהירות פנטסטית של כ-1,700 קילומטרים לשנייה (!) על גבו של כוכב בשם S5-HVS1 - הכוכב המהיר ביותר שתועד עד היום - שנע לבדו במסלול אל מחוץ לגלקסיית שביל החלב.
סיפורו העצוב והנוגע ללב של S5-HVS1 קצת נבלע ברעש האירועים הדחופים, אולם לדעתי הוא היה מהסיפורים היותר מעניינים של השבוע וראוי להקדיש לו תשומת לב מיוחדת - זו הייתה הפעם הראשונה שבה תועד כוכב שהתקרב לחור השחור הענק שבמרכז הגלקסיה שלנו *Sagittarius A שמו ומסתו היא פי 4 מיליון מהשמש שלנו. אבל במקום להיבלע בחור השחור ולהיעלם, כמצופה, נבעט S5-HVS1 החוצה על-ידי החור השחור בבעיטת גרביטציה אדירה, אדירה כל-כך עד ששיגרה אותו במהירות שלעיל אל מחוץ לשביל החלב. כן, קראתם נכון: חור שחור לא רק בולע כוכבים אלא גם פולט אותם, ברצותו. זה די הפוך מכל מה שידענו, ומאוד מסעיר. היה אסטרונום אחד, ג'ק הילס, שלפני שלושים שנה העריך שזה יכול לקרות, אבל כולם אמרו לו "בטח אחי" וצחקו עליו מאחורי הגב ועכשיו הוא צוחק אחרון, או ככה לפחות אני מדמיין שזה קרה וקורה תוך כדי שאני מרגיש את הלשון בתוך הפה שלי וחושב על S5-HVS1 חורך את השמיים הכהים של הגלקסיה המוכרת בדרכו אל התווך הבין-כוכבי, הכלום הגדול המשתרע בין הגלקסיות. זה מעלה לי זיכרון שאני לא מצליח לאחוז בו, ובו אני צופה בנוף ארצישראלי נע אחורה דרך חלון של כלי רכב. זו הנסיעה הראשונה שלי.
ב.אבל מה שהופך את סיפורו של S5-HVS1 לעצוב ונוגע ללב זו לא רק הבעיטה שגירשה אותו משביל החלב. הטרגדיה האמיתית שלו התרחשה קצת קודם. ל-S5-HVS1 היה אח תאום, כוכב כמוהו. יחד הם שכנו בקבוצת הכוכבים "עגור" והרכיבו מה שמכונה "מערכת כוכבים בינארית" - זוגיות שמימית בין שני גורמים הנמצאים בדינמיקה סיבובית תמידית סביב מרכז כובד משותף.
בואו נחנה לשנייה על המשפט האחרון, ניתן לו רגע: "שני גורמים הנמצאים בדינמיקה סיבובית תמידית סביב מרכז כובד משותף" - האין זו ההגדרה הקרירה והמרוחקת ביותר, ובו בזמן המדויקת ומלאת החמלה ביותר, לכל העניין הזה של האהבה והחיים, על כל המחשבות והתחושות והרגשות והתקוות והחרטות שממלאים כל שאיפה וכל נשיפה?
בקיצור, שני הגורמים השמימיים שלנו נעו להם באותה דינמיקה קסומה במשך מי יודע כמה מיליארדי שנים בקבוצת הכוכבים עגור, מקום שָׁלֵו בסך הכול - אם שביל החלב הוא ישראל, קבוצת הכוכבים עגור תהיה ליד צומת מסמיה. הכול היה יכול להימשך כך לנצח, אבל אז המסלול שלהם עבר קרוב מדי לחור השחור והמערכת הבינארית הקטנה שלנו נלכדה בכוח המשיכה האפל.
"שמיים, בקשו רחמים עליי!", שורר חיים נחמן ביאליק, אבל בשמיים אין רחמים - כוחו העצום של החור השחור פירק את המערכת וקרע את שני הכוכבים זה מזה. כתוצאה מהקרע הצורב של הפרידה הכפויה, נמשך האחד, אפילו שם לא הענקנו לו, נבלע ונעלם אל תוך החור השחור, ואילו S5-HVS1 שלנו נבעט כאמור אל מחוץ לגלקסיה, אל הרִיק הגדול של הבדידות - המגפה החברתית של האלף השלישי. S5-HVS1 בהחלט ראוי להיות נער הפוסטר שלה. כי אין בדידות כמו זו השוררת בתווך הבין-כוכבי.
יש לי תאומים, וההדמיות באתרי האינטרנט שמראות את שני הכוכבים שלנו נעקרים זה מזרועות זה, כל אחד אל קץ אחר, עושות אותי עצוב, או בשפת המדיטציה שלי: אני חש את העצב נכנס. הנה הוא עומד באמצע של הלובי של הנשמה. אני מרגיש אותו, יש לו טעם מתכתי ומרקם של חור בשן. אני חושב על הזוגיות, אני חושב על עצמי, כל אחד מאיתנו הוא חלק ממערכת בינארית כזו או אחרת, לא? אנחנו מזדהים עם S5-HVS1, הוא כמונו בדיוק - מי לא אהב, מי לא איבד? אנחנו עשויים מאותם חומרים ומצייתים לאותם החוקים.
ג. וכל הזמן הזה הלשון בחלל הפה, האוויר יוצא ונכנס ומחשבות לאין מספר מתאבכות ומתפזרות כמו כבשים במורד הר בפורטוגל ופרננדו פסואה כותב עליהן שיר. אני מרגיש את כפות הידיים מונחות על הברכיים גם מהצד של היד וגם מהצד של הברך. אני חושב שככה נובטת החמלה.
אני פותח עיניים. כמה זמן עבר? השעון על הקיר מראה שעברו שבע דקות; הכוכב גמא בזמן הזה מרחק של כ-714,000 קילומטרים, ואני אולי יושב באותו כיסא, אבל איפה לא הייתי? את כל היקום חציתי, מתעלם מגבולות המרחב והזמן. המדריך אומר שכל הקטע זה להיות בכאן ובעכשיו. בהתחלה אני חושב שהוא לא מבין שום דבר וזה מרגיז אותי, אבל אני לא אומר כלום למרות שלקחת דבר חופשי ופרוע כמו מחשבה ולהגביל אותה לכאן ולעכשיו, חדר סתמי בשעה מקרית, נראה לי בזבוז.
האירוע הטרגי והמרהיב של חור שחור מנתק כוכבים זה מזה, את הראשון בולע ואת השני מתיז רחוק, נצפה רק לאחרונה, אבל התרחש לפני 5 מיליון שנה במרחק של כ-30 שנות אור מכאן. על כדור הארץ, האדם בדיוק נפרד מהשימפנזה, והאזור שאנחנו חיים עליו ורבים עליו ובו היה חם קצת יותר מהיום ומוצף במים. 5 מיליון שנה שהכוכב טס במהירות של 6 מיליון קמ"ש. מתי הוא ייצא משביל החלב? במהירות הזו, זה ייקח לו עוד 100 מיליון שנה. מהרגע שיצא את גבולות הגלקסיה, ינדוד לבדו בכלום. יעברו עוד כמה מיליוני שנים עד שיכלה את כל האנרגיה התרמו-גרעינית שלו ויסיים את חייו כננס לבן. זה נצח נצחים בריבוע.
ד. אז מה מדברים איתי על הכאן והעכשיו? אל מול הגודל האינסופי הזה, המרחבים הבלתי נתפסים של זמן ומרחק, אני מודה שבהתחלה קשה לי קצת להתרשם מהכאן והעכשיו, בטח מהכאן והעכשיו של המדיטציה. מה כבר יש להם להציע? מכל הסוגים של הכאן והעכשיו שאפשר לדמיין, זה הכולל ישיבה בעיניים עצומות בחדר סתמי הוא ללא ספק מהפחות מושכים להישאר בהם.
אבל אם אני כבר כאן וזה עכשיו, אז למה לא. אני עוצם עיניים, נושם לאט דרך האף, מרגיש את הברך, מבין את הלשון וצופה במחשבות ובזיכרונות שלי נעים דרך המרחב והזמן בדינמיקה סיבובית תמידית סביב מרכז כובד משותף. ואז אני פוקח עיניים, והכאן והעכשיו נראים קצת יותר בסדר.