בית סירה על תעלות המים/ צילום: shutterstock אי אס אי פי קריאיישן
לאחרונה יכלו הנהגים הממתינים בצמתים ובפקקים ברחבי הארץ לזכות בכמה דקות של אסקפיזם מנחם בעודם ממתינים לאור ירוק - שלטי חוצות של דקלי קוקוס וים כחול במחירים אטרקטיביים ובטיסה ישירה ליעדים אקזוטיים בדרום-הודו, ובראשם גואה וקוצ'ין. הקווים החדשים הפכו את שתי אלה ללהיט. לא רק משום שדרום-הודו הטרופית מתאימה מאוד לתיירות חורף, אלא גם ובעיקר מפני שמדינת קרלה (Kerala), שבה שוכנת קוצ'ין, נחשבת ל"הודו למתחילים", או "הודו לייט", ופונה גם לקהלים שלכאורה אינם הקהל הטבעי והמתבקש להודו.
אין בקרלה מראות עוני קשים ומייסרים כמו במדינות אחרות בתת-היבשת, ומבין המדינות המרכיבות את הפדרציה ההודית היא הכי משכילה והכי נקייה. ליברלית ופתוחה, עם מעמד ביניים יציב, מטבח שונה (וטעים) מהמטבח ההודי המוכר לנו ותרבות עשירה, והיא גם מולדת רפואת האיורוודה, שמציעה טיפולי ספא ייחודיים.
חיים על גדת המים
פירוש המילה "קרלה" במליאלאם (Malayalam), השפה המקומית, היא "ארץ עצי הקוקוס", וזה גם תיאור מדויק של הנוף, הזרוע עצי קוקוס שטובלים בסבך צומח שופע להתקנא. זו מדינה גדולה, 15 אלף קמ"ר של טבע פראי ירוק ומרהיב וכמויות מים אדירות - 3,000 מ"מ גשם בשנה. יש בה שונות נופית מפתיעה של חופים ארוכים, לצד יערות וג'ונגלים, הרים ונהרות וגם מפלים ואגמים - חגיגה של טבע ויופי.
אבל הלהיט בה"א הידיעה בקרלה הוא תעלות ה-Backwater. מקווי מים סכורים, שיצרו רשת עצומה של אגמים ולגונות, שביניהן נחרצו אינספור תעלות טבעיות ומלאכותיות. את סכרי החול שיצר הטבע החליף האדם בסכרים בנויים' כדי להפריד בין מי הים המלוחים למים המתוקים, שבהם נרקמה מערכת אקולוגית מיוחדת. התעלות שאורכן עומד על מאות קילומטרים, הפכו לנתיבי תחבורה, מסחר, ספורט ותיירות, ונחשבות לאחד מיעדי החובה.
כדי לחוות אותן כמו שצריך התמקמנו בכפר קומאראקום (Kumarakom) שעל גדת המים, וממנו יצאנו לשיט. התחלנו בתעלות שבשוליהן חיים המקומיים. לעיתים ברצועת יבשה צרה שמעברה השני שדות אורז מוצפים או מטעי בננות. המים משמשים לכל הצרכים - רחצה, כביסה, שתייה, בישול וניקיון. בדרכנו ראינו מקומי בנוהל שגרתי: יד אחת נופפה לנו לשלום ובשנייה רחץ את צלחת ארוחת הצהריים, שטף את פניו ולגם ממי הנהר - לא מחזה נדיר, באותה ניגודיות חדה בין אותנטיות לעליבות ויופי מול לכלוך שכה אופיינית להודו.
בלגונה הבאה, פרחי יקינטון צפו בהמוניהם וקורמורנים דאו וצללו לדוג במים. השקט והמרחבים מציעים חוויה מדיטטיבית וניתן לחוות אותה בסירה קטנה או גדולה, לבד או בקבוצה, כמה שעות או יום שלם עם ארוחת צהריים. מי שחפץ בחבילה מלאה יכול להתארח בבית סירה (House Boat) שמציע חדרי לינה, ארוחות וכמובן שיט. חלקם, Blue Jelly House Boat למשל, מציעים רמה של חמישה כוכבים.
הרי תה וגבעות של תבלינים
ברצועת החוף כדאי להתוודע למבחר אתרים, החל ממוררי (Murari) שמדרום לקוצ'ין ועד קובאלאם (Kovalam) או פובר (Poovar) שבדרום. בחרנו מקום טוב באמצע, בוורקלה (Varkala), השוכנת בלוקיישן מיוחד על מצוק גבוה החולש על החוף. שלא בעונה, הים סוער ומסוכן. בעונה זה גן עדן. בחוף המרכזי בוורקלה מתמקמים מדי יום כוהני דת שמקיימים טקסי זיכרון. אנשים שאיבדו בן משפחה מתיישבים לטקס אישי בעמדה שבחוף, והכוהן מברך, מזה מים ומדליק קטורת בטקס מרתק.
על שפת המצוק טיילת נהדרת גדושה בתי קפה ומסעדות, חנויות בדים, שטיחים, בגדים, מזכרות ועוד, וגם אתרי נופש ברמות שונות ומרכזי איורוודה שמציעים שלל טיפולים מסורתיים. שורשי רפואת האיורוודה ההודית נטועים בקרלה של לפני כ-5,000 שנה. היא מבוססת על שלוש "דושות" (אנרגיות האוויר, האש והמים) וחמשת האלמנטים (אוויר, מים, רוח, אש ואדמה) שנמצאים בכל אדם ברמות שונות, וכשכל אלה מאוזנים - האדם בריא. רופא איורוודי מאבחן באמצעות התבוננות, מגע ותשאול, שנועדו לברר כיצד לאזן את המטופל בעזרת תרופות צמחיות, תזונה, תרגול יוגה או עיסויים. איורוודה היא תרפיה ארוכת טווח שמטפלת באדם מהשורש ולכן נמשכת גם כמה חודשים. יש בתי חולים על טהרת האיורוודה, בתי חולים מערביים וכמה משולבים.
היעד הבא היה מונר (Munar), עיירה קטנה במרומי הרי הגהט (Ghats) הגבוהים, שמגיעים לרום של 2,690 מטרים. אם יש מקום שאפשר להגדירו כגן עדן, אז מונר נמצאת בעיניי הכי קרוב להגדרה הזו. יש בה מאות גבעות של ג'ונגלים פראיים עם ריזורטים יפהפיים ובתי מלון במיקום אסטרטגי על צלע הר הפונה אל נוף דרמטי, כמו למשל Fragrance Nature שבו התאכסנו. מונר ידועה במזג אוויר קריר, אידיאלי לגידולי תה, ואלפי דונמים של מטעים ציוריים דמויי פרקטלים מכסים את הגבעות ויוצרים נוף יפהפה.
סביב גידולי התה התפתחה תעשייה שלמה - מפעלי תה, כפרי מגורים לקוטפות, מסחר וחנויות. במפעל Lockhart שהקימו הבריטים ב-1857 ונחשב לוותיק בהודו, מציעים סיורים שונים, ובהם ה- Tea Trail - חוויה נדירה של קטיף תה. לשם כך קיבלנו כיסוי לנעליים וסל גב עם רצועה שצריך למקם על קדמת הראש לאחיזה, ובהיעדר ניסיון, כל תנועת ראש קלה הוציאה אותו משיווי משקל.
לשטח הגענו בג'יפ, כלי התחבורה האולטימטיבי לדרכים הרעועות בהרים. מטעי התה מטופלים בתשומת לב. השיחים הוותיקים, שמרביתם חצו את גיל מאה, נגזמים אחת לחמש שנים וכעבור שלושה חודשים הם מוכנים לקטיף, כך שיש תחלופה בין החלקות. בשלב הראשון קוטמים את הניצנים הצעירים המשמשים לתה לבן - היקר ביותר, אחר כך את העלעלים הרכים לתה ירוק ורק בסוף את העלים הבוגרים לתה השחור הפשוט והזול.
היה קשה לעזוב את מונר, וכשגלשנו לכיוון תקדי (Thekkady) חצינו אזור גבעות שמתמחה בתבלינים ומכונה "גבעות ההל" (Cardemon Hills). קרלה היא מדינת התבלינים של הודו. זה ניכר בצמחייה האקזוטית שנפוצה באזור: עצי קוקוס, וקקאו, מורינגה ומנגו, שיחי בננה, פפאיה וקפה, צמחי הל וזנגוויל, פלפל וקארי - חגיגה של צבעים וניחוחות.
כך התפתחו גנים בוטניים לרוב, שמציעים הצצה לעולם מרתק. ביקרנו ב-Spice farm Kumaly וראינו שורש כורכום, אשכול פלפל, אגוז קקאו, קליפת קינמון, שרביט זרעי הל ותרמיל וניל משכר. הסיורים הללו מאלפים ומסתיימים - איך לא - בחנות תבלינים, לרוב לא זולה.
מהפך היסטורי: שוויון מעמדי
בתקדי נמצאת אחת השמורות המיוחדות, Periyar tiger reserve, שבה חיים שני שבטים מקומיים שתושביהם מובילים בנבכיה טיולים רגליים מרתקים. הטיול דורש נעליים סגורות, אז רכשנו מגפי גומי שהתגלו כהשקעה מושכלת של 20 שקל. קיבלנו גרב בד ארוך למנוע חדירת עלוקות שחיות בקרקע ויצאנו.
שטח השמורה עצום ויש בה המון חיות בר, לכן רק מדריך מיומן יכול להוביל קבוצות. הסיור נע בשולי השמורה, אז ראינו רק עדר איילים קטן. את פילי הפרא והטיגריסים יראו בני המזל מהשיט באגם השמורה, שאליו מגיעים מכניסה אחרת. הסיור נמשך כשעתיים. שוטטנו בחלקות היער, מניסים מעל הנעליים עלוקות דביקות שטיפסו אם רק עמדנו במקום, אבל השקט התהומי היה ממכר ויופי היער בלתי נתפס.
לצד יפי הטבע, יש לקרלה גם יופי אנושי מרשים. ההודים ככלל הם אנשים חייכנים ומסבירי פנים, אך בקרלה זה מתלווה גם להשכלה גבוהה (96% יודעי קרוא וכתוב, האחוז הגבוה ביותר בהודו) עם חשיפה גבוהה לתקשורת ועיתונים במבחר שפות. גם גידול האוכלוסין בקרלה הוא הנמוך ביותר בהודו.
מאחורי ההצלחה הזו עומדת בין היתר המפלגה הקומוניסטית המקומית, שחתרה לשוויון מעמדי ותרמה למהפך היסטורי שביטל את הקסטות והמעמדות והביא לשוויון חינוכי ואף מגדרי ברמה מסוימת. כל אלה הצמיחו בקרלה מעמד ביניים יציב.
כאן רואים את האדם לפני הדת, ולכן יש יותר נישואים בין-דתיים וניפוץ מסורות מפלות.
בעבר, נדרשה אישה לעבור לבית משפחת בעלה, אבל היום יש לא מעט גברים שמתגוררים אצל משפחת נשותיהם. בזכות אלה ועוד מחזיקה קרלה בשיא ההודי של מדד הפיתוח האנושי (HDI, Human Development Index) שנמצא בשימוש האו"ם - שמשקלל תוחלת חיים, השכלה והכנסה. גם המציאות הפוליטית מעניינת, שכן בקרלה מתמודדות שתי מפלגות גדולות, אך אף אחת מהן לא שולטת יותר מקדנציה אחת. לשיטתם, כך מונעים שחיתות.
גם בפן התרבותי שונה קרלה מאחיותיה לתת-היבשת ויש לה עושר תרבותי ואמנותי ייחודי רק לה. אחד הביקורים המרגשים ביותר שחווינו היה בכפר צ'רוטוריטי (Cherotorithy), שבו ריכוז אמנים נדיר. אחת האמנויות הייחודיות לקרלה היא מחול הקתקאלי (Katakaly) המבוצע בידי צמד גברים, אחד מהם מחופש לאישה. הסיפור מורכב, אך הריקוד עדין ומלא חן, מאופיין בתנועות קטנות להפליא, עם משמעות לתנועות הפנים, לגלגול עיניים ולכיווץ השפתיים כך שכל הפנים מדברות. גם התלבושת מרהיבה וכוללת שכבות של בד, תכשיטים ואביזרים.
בצ'רוטוריטי נמצא אחד מבתי הספר החשובים ללימוד קתקאלי ומגיעים אליו תלמידים מרחבי המדינה שחיים בתנאי פנימייה ומתמחים בשלל סוגי מחול, בשירה ובתיפוף ולראשונה הוא נפתח למבקרים לסיורים מודרכים מיוחדים שחולפים בין הכיתות בשעות הלימוד.
מעבר לכך, פתחו כמה אמנים בכפר את בתיהם לסיורים מיוחדים. אחד מהם הוא אוריקרישנאן קוטקאוויל (Urikrishnan Kotkavil) האמן האחרון שמייצר את האלמנטים העיטוריים לריקוד הקתקאלי. סבו החל את המלאכה לפני 65 שנה ואביו המשיך בה. קוטקאוויל מבין שבלעדיו לא יהיה עתיד לריקוד המסורתי. לכן, אף שלוקח לו חודש לייצר סט אחד בעבודת גילוף עץ ידנית, הוא לא מוותר. בעתיד הוא מקווה שיוכל להכשיר כמה צעירים שיהיו מוכנים להמשיך ולשמר את המלאכה.
ביקרנו גם בבית קרלני אופייני בן 400, שעדיין נשמר על-ידי המשפחה המורחבת, בבית קדרים משפחתי שבו מייצרים קערות חומר על אובניים בשיטה מקומית. לכל אחד יש חלק בתהליך. הבן בונה, האב חותם את הבסיס הבת ממרקת ועוד.
גם משפחת פולבאר המקומית משמרת אמנות קרלנית בת 2,000 שנה של תיאטרון צלליות. את בובות התיאטרון הייחודיות הם מייצרים מעור איילים ומאחורי הפרגוד יוצרים אור וצל באמצעות פמוטי שמן שמדמים אווירת מקדש, שהוא התפאורה לסיפור. כל בני המשפחה נוטלים חלק באמנות, מההורים ועד הבנים והדודים. בכל מופע יכולים להשתתף עד 16 אנשים. במשך השנה הם מופיעים במקדשים ובכפרים שונים ויוצרים גם סיפורים ובובות לפי דרישה, כך שלא פלא שעד כה צברו למעלה מ-600 דגמים.
אפשר לטייל בקרלה במשך שבועות ולהתרשם שהיא נקייה באופן יחסי. אחת הסיבות לכך היא שבהודו כולה, החוק אוסר על שימוש בשקיות פלסטיק (הלוואי עלינו), כך שהן אינן מתגוללות ברחובות. גם לעשן, אגב, אסור בציבור. חוק תיירותי הגייני נוסף קובע שכל מסעדה או מלון מחויבים לפתוח את השירותים שלהם לנוסעים ולמטיילים. החיסרון היחיד, הנכון להודו כולה, נוגע לזמני הנסיעות הארוכים שנובעים הן מהמרחקים אך בעיקר בשל איכות הכבישים הירודה והעומס הגדול שרובץ עליהם. אבל הסבלנות משתלמת, כי קרלה היא חוויה רב-חושית של טעם ריח, צלילים, מראות, רגשות עזים והנאות מכשפות.
מידע מעשי
טיסות: לאחרונה נפתחו כאמור קווים חדשים של טיסות ישירות מישראל ליעדים בדרום הודו, בהם גם קרלה. ארקיע החלה לאחרונה בטיסות ישירות לקוצ'ין, אל על טסה למומבאי ואפשר גם עם אייר-אינדיה דרך דלהי, שלא להזכיר שפע של טיסות דרך אירופה כך שההיצע גדול מאוד. המחירים מתחילים מ-250 דולר לכיוון.
עונה: אפשר לטייל בקרלה רוב ימות השנה. העונה היבשה מתחילה באוקטובר והשיא נע בין נובמבר למרץ. באפריל-מאי מתחיל להיות חם מאוד.
טיפ לחיסכון: בהודו יש מס תיירות גבוה למדי, שנע בין 18%-28%, תלוי בסכום הסופי, וניתן לראות את התוספת בכל אתרי ההזמנות והיא אינה מבוטלת. רוב התיירים לא יודעים שכאשר מזמינים חבילת טיול מסוכנות מקומית, המס צונח ל-5% בלבד - פער משמעותי. זו הסיבה שתיאמנו את הטיול באמצעות סוכנות התיירות Spiceland Holidays. החברה רוכשת כמות חדרים גדולה בבתי מלון מובילים וערבה למחיר הנמוך ביותר עבור הצרכן.
התוצאה היא מחירים כמעט ללא תחרות. אומנם לא כל בתי המלון לוקחים חלק בעסקה, אבל ההיצע רחב ואיכותי דיו, ויחד עם הוזלת המס - מתקבלת חבילת טיול משתלמת במיוחד. כשהשווינו את המחירים ששילמנו עבור בתי מלון וחבילות תיור (נהג + רכב) לאלה שהופיעו באתר בוקינג, למשל, מצאנו שמחירי החברה זולים בכ-50%-25%. נהגים עצמאים שהציעו את שירותיהם בשטח ביקשו סכום כמעט כפול.