עורך הדין, רואה החשבון ויועץ המס, ג'ק בלנגה / צילום: יונתן בלום
הבית
אני פוגשת את עו"ד, רו"ח ויועץ המס, ג'ק בלנגה, "בבית השני" שלו - העיר אילת. כחבר בשלוש לשכות מקצועיות - לשכת עוה"ד, לשכת רוה"ח ולשכת יועצי המס - הוא מבלה שבועות בעיר הדרומית בכנסים מקצועיים. הפעם מדובר בכנס של לשכת יועצי המס. בלנגה משתתף באחד הפאנלים, ומדבר בהתלהבות על מיסוי בינלאומי, ואני מחכה שיתפנה.
אנחנו מתמקמים בלאונג' בקומה ה-11 במלון הרודס, מול נוף ים, שותים קפה, מקשקשים עם בכירים מעולם המס שעושים הפסקה מהכנס המקצועי. האווירה קלילה. מצב הרוח מרומם.
הקלילות הזו לא מכינה אותי למה שקורה דקות אחרי שהתחלנו לדבר. חמש דקות אל תוך השיחה ואני מוצאת את עצמי בוכה. למה? אני מכירה את בלנגה שנים כמומחה למס, שמדבר בלהט על המקצוע שבו בחר, אבל את חייו האישיים והמסלול שעבר, לא היכרתי כלל.
כשהוא מספר לי על ילדותו, מבטו בורח לחלון והוא נראה מרוחק; כאילו חזר לרגע למקום שממנו הגיע. הדמעות מציפות את עיניי. המלון היוקרתי, ביתו המרווח של בלנגה בתל-אביב, והעמדה שאליה הגיע בחייו - כמומחה מיסוי מוביל בארץ החי ברווחה - רחוקים שנות אור מהבית שבו נולד וגדל בדמשק, ומסיפוריו כנער עני בישראל.
דמשק, סוריה
"נולדתי בדמשק, בירת סוריה, ב-1968. לאבי היה בית-חרושת ליודאיקה ולכריית נחושת; אמי לא עבדה. אמי התחתנה בגיל 13, ואני נולדתי כשהייתה בת 17. חיינו שם בגטו יהודי. שם הייתי 'חתיכת יהודי', ופה, אחרי שהגענו לישראל, הייתי הרבה זמן 'חתיכת ערבי'.
"בגטו היהודי, חיו היהודים בתוך עצמם והיה בסך-הכול בסדר, אבל היו גם הרבה פלסטינים שעברו לגור בבתים של היהודים שברחו מסוריה, דבר שעורר בעיות בגטו. כשמשפחה יהודית ברחה, נתנו לפליטים פלסטינים מישראל לגור שם. החיים היו בסדר, אבל היו תקופות מתחים ומלחמות מאוד-מאוד קשות. במלחמת יום הכיפורים היה קשה מאוד. כל פעם שישראל הרעידה את דמשק, היה אצלנו בלגן. מאוד סבלנו.
"בדרך-כלל השלטון העלאווי של אסד שמר על היהודים מפני המוסלמים, כי היינו נכס אסטרטגי. אבל עדיין היה פחד מתמיד. לא יכולנו לצאת מהגטו, היו לנו תעודות זהות שכתוב עליהן 'מוסאווי', בן דת משה, ואם יצאת מהשכונה, היית צריך להשאיר את בני המשפחה במקום או להפקיד כסף, כדי להבטיח שתחזור. בגטו היו מודיעין וגם בית-סוהר.
"היו יהודים-דתיים בגטו, אבל איש לא חבש כיפה. אין כיפות בסוריה, כי מי ששם כיפה, חוטף אבן בראש. לפעמים גם חטפנו אבנים בלי קשר לכיפות. פעם חטפתי אבן בראש, כי הפרעתי לילדים פלסטינים לשחק כדורגל. כך הם טענו. אז זרקו אבן ופתחו לי את הראש.
"כילד בדמשק אתה לא חושב על מה תהיה כשתגדל. אתה רק מחפש לצאת משם. אתה מבין שאין שם עתיד. המחשבה היחידה היא 'איך בורחים, איך מגיעים לישראל' בכל מחיר. הרבה אנשים שילמו מחיר יקר, גם בחייהם, בשביל להגיע לארץ. אנשים שברחו, נרצחו בגבול, נפגעו, הפכו לנכים. היה מקרה ב-1975 שהחזירו לגטו ארבע בחורות יהודיות חתוכות בתוך שקית. אני זוכר את הזוועה הזאת. כל הקהילה יצאה לרחובות להפגנות.
"היות שבנים הצליחו לברוח בקלות מסוריה, היחס בין הבנות לבנים בגטו היה לא-הגיוני - פי שלושה בנות מבנים. בתקופה ההיא בנות התחתנו בגיל צעיר, 14 בערך, ומי שהגיעה לגיל 24-25 נחשבה לזקנה. על הרקע הזה היו תופעות קשות ובעייתיות, שבנות היו מוכנות למסור את עצמן בשביל לברוח משם.
"חיינו כל הזמן בפחד ובידיעה שאנחנו לא יכולים לעשות כלום, ושאין עתיד. הסורים התעללו בנו. אם עברנו ליד המודיעין, יכולנו לחטוף סטירה, סתם, בלי סיבה. אני ואבי חטפנו סטירות כאלה. הפחד היה נורא".
הבריחה מדמשק
"ניסיון הבריחה הראשון של הוריי מדמשק היה ב-1970, אבל הם נתפסו בלבנון. ארבו לנו בביירות, והחזירו אותנו לבית-סוהר בדמשק. הייתי בן שנתיים וחצי, ושלחו אותי עם אמי למעצר. ישבנו שם תקופה, עד שהאמריקאים התערבו ושחררו אותנו. אבי נשפט לחמש שנות מאסר, ובהתערבות אמריקאית שחררו אותו אחרי שנה וחצי. בתקופה שאבי ישב בכלא, אמי עשתה הכול כדי לנסות לפרנס אותנו. תיקנה גרביים וקיבצה נדבות.
"10 שנים אחרי ניסיון הבריחה הראשון, ב-1980, ברחנו שוב מדמשק, הפעם דרך טורקיה. הייתי כבן 12 והיו לי כבר שתי אחיות. באמצעות מבריחים שקשורים גם לישראל, הוציאו אז משפחות מסוריה. תכנון הבריחה היה מאוד מסובך, והבריחה עצמה הייתה קשה ומסוכנת. אבי עבד כשנתיים בשביל לתת למבריחים מספיק כסף עבור ההברחה.
"היינו קבוצה של 18 איש שברחו יחד. המבצע לצאת מסוריה נמשך שלושה ימים, ואחר-כך עוד שבועיים בטורקיה. נסענו קרוב לגבול הטורקי, ואחר-כך הלכנו לילה שלם ברגל לגבול, וחצינו אותו. היו לנו אירועים מאוד קשים בדרך, שיכולנו למות כולנו. זה היה מסע לא פשוט בכלל. הייתה לנו תאונת דרכים בדרך, וילד שבכה כשהגענו לגבול, וכמעט הרגו אותו.
"בחצות הלילה המתנו לחילופי המשמרות בגבול, כדי לעבור בפרצה, ואז הילד הכי קטן בקבוצה, בן שנתיים וחצי, התחיל לבכות ולא הצליחו להרגיע אותו. הוא סיכן את כולם. שמו לו ידיים על הפה, והמבריחים התחילו לעשות קולות של צפרדעים, כדי לטשטש את הרעש. אמרו לנו 'או שתפתרו את זה או שאנחנו מתפרקים'. הילד לא נרגע. אז אביו אמר 'טוב, תהרגו את הילד'. אבל אמו אמרה 'אם תהרגו אותו, אני אצרח וכולכם תיתפסו'.
"המזל היה שאבי הביא, לבקשת המבריחים, טיפות הרדמה, למקרה שהילדים יעשו רעש או יהיו עייפים. אז הוא אמר לאמו 'תביאי לי אותו, אני אקרא עליו תפילה, ואתן לו קצת חומר הרדמה, רק שיירדם'. אבי נתן לו לשתות מהבקבוק. זו הייתה סכנת חיים לילד, הוא יכול היה למות מהטיפות, אבל הוא "רק" נרדם ליומיים.
"ברגע שהכול נרגע, התחלנו לעבור את הגבול אחד אחד. היינו צריכים לעבור שתי גדרות בריצה; ואמרו לנו שאם באמצע יש יריות, אז אלו שכבר עברו - ממשיכים; ואלו שלא - חוזרים לדמשק. אנשים נורו שם כל הזמן. אנחנו עברנו בחיים, אבל אלה דברים שנשארים איתך כל החיים".
ישראל, תל אביב
"כשהגענו לישראל, חשבנו שהגענו למקום שבו קורים ניסים ונפלאות כל יום, שנחיה את החלום. מהר מאוד הבנו שלא קורים פה ניסים, ושאנחנו חיים בתוך סיוט. עד אחרי הצבא, כשהתחלתי ללמוד, החיים שלי היו סיוט. הקליטה בארץ הייתה קשה מאוד. לא הבנו את המנטליות ואת מה שקורה מסביב, ולא היה מי שיסביר לנו. היינו מאוד עניים ולא קיבלו אותנו בצורה טובה.
"שיכנו אותנו בתחילה ברחובות, ואחרי שנה עברנו לת"א. הבית בת"א היה יותר יפה ממה שהיה לנו בדמשק, אבל לעבור מדינה זה להתרסק! להימרח על הרצפה. הגענו בלי כלום. בלי בגדים, בלי נעליים, בלי כסף.
"היינו בודדים. התנתקנו מהמשפחה שלנו ומהמדינה שהכרנו, ואני מבית-הספר, מהחברים ומהמשפחה; וגם נשלחתי לפנימייה, לישיבה. היה מאוד קשה, במיוחד כשאתה לא מכיר כללי התנהגות בסיסיים, אפילו לא איך אוכלים ושותים. למשל, בסוריה המשפחה שותה ואוכלת מאותן כוס וצלחת. פה לכל אחד יש כוס שלו, מזלג שלו, סכין שלו, ולקח לי זמן להתרגל לזה. הייתי שונה - בלבוש, בצורת דיבור ובהתנהגות. צחקו עליי, ולפעמים אפילו לא ידעתי שצוחקים עליי.
"למדתי עברית בצורה אינטנסיבית כשהגעתי לארץ. בחצי השנה הראשונה בארץ הקדשתי את כל הלילות להשלים כיתות א' עד ז', וללמוד עברית. היה לי מורה מצרי שידע ערבית ועברית, ושישב איתי כל לילה. היום אני יודע עברית יותר טובה מצברים.
"מבחינה כלכלית היינו עניים מאוד. אבי ניסה שנתיים להתעסק ביודאיקה, ונכשל לחלוטין. אז סידרתי לו עבודה בישיבה שלמדתי בה כעובד תחזוקה. אמי עבדה בניקיון בעיריית ת"א ובבתים פרטיים. הוריי עבדו המון שעות בניקיונות, בבוקר, בערב וגם במוצ"ש.
"בבית-הספר היה לי מאוד קשה. מעבר לזה שכאן הייתי 'הערבי' בהתחלה, כשאתה לא מבין את כללי ההתנהגות, כשאין לך הורים משכילים, כשאיש לא מייצג אותך ואתה עושה הכול לבד בגיל צעיר - זה קשה. אני רשמתי את עצמי לבתי-הספר, העברתי את עצמי בין בתי-ספר, והחלטתי את כל ההחלטות שהורים מקבלים עבור ילדיהם. לא היו לי דברים בסיסיים. זה לא פשוט כשאין לך כסף לנסוע באוטובוס, ואין לך מחברת ומחשבון. אפילו תיק לא היה לי.
"קשה מאוד להשתנות ולהבין מה הבעיה בך, אם אין מי שאומר 'לך תתקן את זה'. אף אחד לא אמר לי מה אני עושה לא בסדר, שגורם לילדים מסביב לצחוק עליי, אז המשכתי לעשות מה שהייתי רגיל. התלבשתי שונה ועשיתי דברים שהיכרתי, וכולם המשיכו לצחוק עליי במשך ארבע שנים. מספיק שאדם אחד היה אומר לי 'תעשה אחרת', וזה היה חוסך לי הרבה כאב. לאט-לאט התחברתי לאנשים שהיה אכפת להם ממני, והם עזרו לי להתאקלם.
"אחרי ארבע שנים בישיבה נרשמתי לתיכון אורט סינגלובסקי. למדתי אוטומציה ובקרת מחשבים, והייתי מהמצטיינים. המחברת שלי הפכה להיות 'ספר הלימוד'. המרצה לקח אותה ממני, והעביר לתלמידים אחרים. הייתי בהלם מזה.
קונדיטור או חשמלאי
"בצבא חשבתי שלאחר השחרור אפתח קונדיטוריה, כי אני אוהב לבשל ולאפות, או שאהיה חשמלאי או משהו אחר בתחום הטכנולוגי. לבסוף, כשהשתחררתי בגיל 21, החלטתי ללכת ללמוד חשמל. נרשמתי לקורס חשמלאי מוסמך, והייתי בו רק שיעור אחד. הבנתי מיד שזה לא בשבילי. המרצה לימד מתמטיקה, והסברתי לו שהוא הולך בדרך הלא נכונה, הארוכה, לפתרון התרגיל. אז יצאתי משם, והלכתי לענת, אשתי, שהייתה אז חברה שלי (אנחנו חברים מכיתה ט', מאז שהייתה בת 15 ואני בן 17), ואמרתי לה שאם אני צריך ללמד את המרצה, זה לא רציני, וחשמל אני לא לומד!.
"ואז אבי סיפר לי על מישהו שהיה איתי בישיבה, שלומד ייעוץ מס. פתאום ראינו פרסומים לקורסים של ייעוץ מס בעיתונים, ואמרתי 'יאללה אני הולך ללמוד'. בהמשך, היה קשה להיכנס לעבודה בתחום, אז עבדתי שנה בחינם במשרד רואה-חשבון. אפילו שילמתי כדי לעבוד. הייתי מביא להם כמה מאות שקלים פה ושם, קונה להם ארוחות צהריים. כך נחשפתי למקצוע ראיית החשבון, והחלטתי שאני לומד גם אותו.
"מהר מאוד בתחילת הדרך, כשנחשפתי לעולם המס, החלטתי שאני הולך ללמוד את כל המסים של מדינת ישראל מקום המדינה, ושאהיה מספר 1 בייעוץ מס. במהלך הקורס של ייעוץ המס, אמרו לי שיש מישהו בשם מנחם כהן שמוציא ספרים במסים ומלמד ייעוץ מס, ושאם אלך אליו, אחוזי ההצלחה שלי יעלו פי ארבעה. אז הלכתי אליו, למדתי בשני קורסים במקביל, והצעתי לו שאעבוד אצלו חינם - וכך היה. למדתי את כל סודות המסים.
"לא היה לי כסף בכלל באותה תקופה. חייתי מכלום. גרתי אצל ההורים, ולא היה לי דבר משלי. כשלמדתי חשבונאות, עבדתי במשרד בשכר של 4,000 שקל, והחלטתי שאני רוצה לעבור למשרד רואי החשבון
סומך-חייקין. כי אחרי משרד כזה, כבר יקבלו אותי בכל מקום בשוק. הבנתי שאם אכנס לשם, כל הדלתות ייפתחו בפניי.
"כשסיימתי את לימודי ראיית חשבון, התחלתי ללמוד משפטים. אבל עצרתי לתקופה, כי לא היה לי כסף ללימודים. לא היה לי כסף אפילו לקנות טיטולים. ענת ואני ישנו שנים על מזרן על הרצפה, כי לא היה לנו כסף למיטה. קנינו בית במשכנתא של 100%, שהארון וזכוכיות החלונות היו שבורים במשך שנים. אמרנו 'נשרוד את התקופה'.
"הרווחה הכלכלית הגיעה הרבה יותר מאוחר, כשהפכתי לשותף במשרד רוה"ח פאהן-קנה. בהמשך, חזרתי ללימודי משפטים (ענת ואני למדנו יחד), ופתחתי משרד משלי. בתחילת הדרך, המשרד היה בבגאז' של האוטו, בארגזים. לא היה לי חדר. עשיתי הכול מהרכב או מהבית. לא היה לי כסף לכלום. אבל קבוצת מאיר, שהיו הלקוח הראשון שלי, ואני איתם עד היום כבר 25 שנה, נתנה לי את כל התמיכה בהתחלה; וזה נתן לי את האפשרות לפתוח משרד ולהתקדם".
הידרדרות מיתוגית
"מקצוע ראיית חשבון מחזיק את כל הכלכלה של המדינה - בורסה, דוחות, תקציב המדינה. אם אתה לא רואה-חשבון, אתה לא שם. אבל המקצוע הידרדר מיתוגית. יחסי הציבור שלו גרועים, ולכן אנשים לא מבינים עד כמה הוא חשוב. מתייחסים לרו"ח כמישהו שמוציא דוחות, ולפעמים גם רואי-החשבון לוקחים את עצמם ככאלה, כי הם אומרים 'אם זה מה שהשוק צריך, אני אוציא דוחות'. וזה גורם נזק לרואי-החשבון ומזיק גם לעסקים.
"היום לא משלמים מספיק לרואי-החשבון, ובגלל שלא משלמים מספיק, הם הפכו להיות טכנאים. צריך לעשות מהפכה בתחום, שאנשים יבינו את הערך של רואה-החשבון, ושישלמו שכר ראוי עבור שירותיו. יש בעיה של מיתוג ואיכות, וכשהמדינה מורידה את המחיר של רואה-החשבון כל-כך למטה, זה משפיע על כל המערכת".
מחאת השולמנים
"העצמאים הם החוליה הכי חלשה במשק. אין מי שמגן עליהם. הרבה עסקים נפתחים ונסגרים. בישראל עדיף להיות שכיר שמרוויח 10,000 שקל, ולא עצמאי שמרוויח 30 אלף שקל. אם מחשבים את החופשות, התנאים וכמות השעות שהעצמאי צריך לעבוד, ואת העובדה שהוא צריך להיות 'האחראי' להכול, מבינים שהוא היה מרוויח פי שלושה כשכיר, וגם עובד פחות קשה.
"אנשים לא מבינים את זה. הם פותחים עסק, מוכרים מיץ תפוזים או פיצה; וכשאני שואל אותם על השעות שלהם, מתברר שהם בעסק כל יום משש בבוקר עד חצות, ובשישי ובמוצ"ש. שאלתי אחד מהעצמאים - 'אתה נמצא כל יום שתי משמרות וחצי בעסק, אז מה אתה כל-כך שמח שאתה מרוויח 20 אלף שקל?'. ואם יש לו בעסק שכיר אחד או שניים, עם מה שהוא צריך להפריש להם, הוא בכלל בקטסטרופה. העצמאים שהיו מגיעים אליי, היו בוכים על התשלומים שעליהם לשלם לעובדים שלהם.
"יחד עם זאת, אני לא מקבל את רוב הדרישות של העצמאים ב'מחאת השולמנים' (עמוד פייסבוק בשם "אני שולמן", שבו עצמאים מפרסמים מדי יום מאות פוסטים אישיים על מאבקם היומיומי להישרדות, א' ל"ו). הם לא אמורים לקבל מהמדינה דמי אבטלה ודמי מחלה. זה יהיה תשלום לא מוצדק על חשבון הציבור.
"אנחנו לא צריכים לקבל מצב שבו מישהו עכשיו לוקח הימור, פותח מסעדה בכסף של אביו, ואומר לעצמו שאם הוא נכשל, אז המדינה תחזיק אותו עוד חצי שנה. אני לא בטוח שזה צריך ללכת לכיוון הזה, כי הרבה אנשים שלא למדו כלום ולא יודעים כלום על עסקים, פותחים עסקים. הם לא עברו הכשרה, ופותחים עסק ולוקחים סיכונים. כך שיש סיכוי של 90% שהם ייכשלו, כי אין להם מושג בניהול עסק.
"אנשים לא מבינים לאן הם נכנסים. הם לא מבינים לא את הסכמי השכירות, לא את משמעות החתימה, ולא את המשמעות של הלוואה מהבנק. הם לא מבינים דברים בסיסיים בהתנהלות העסקית. וברגע שאתה משחק במשחק שסביר להניח שתפסיד בו, בעיקר את הכסף של ההורים, המדינה לא אמורה להיות שותפה להימור שלך.
"אני מכיר את הדרישות של העסקים במסגרת 'מחאת השולמנים', ויש לי קשר מצוין עם חבריי הקבוצה. מה שבאמת צריך אלה הכשרות לעצמאים. המדינה או לשכות מקצועיות, צריכות להכשיר יותר את העצמאים. שכאשר עצמאי פותח עסק ובא לרו"ח או ליועץ מס, צריך להעביר לו הדרכה, שיהיה לו מנטור. יש היום הרבה תוכניות בטלוויזיה על מסעדות כושלות; ואז בא יועץ מבחוץ ומדריך אותם - רק אז הם מבינים מה זה עסק. צריך הכשרה לניהול עסק, וליווי. הבעיה היא שאנשים רוצים לקצר דרך. אין קיצורי דרך".
נטל המס בישראל
"נטל המס בישראל גבוה מאוד לציבור מאוד מסוים, שמגיע למס מאוד גבוה מהכנסה מאוד נמוכה. צריך להשאיר לאנשים יותר נטו ביד. הנטל הגבוה הזה הוא על האוכלוסייה שעובדת הכי קשה, מעמד הביניים פלוס ומינוס. האוכלוסיות החלשות והמוחלשות לא משלמות מסים, כי הן לא מגיעות לסף המס. הן מחוץ למשחק. העשירונים השישי עד עשירי סובלים קשות מנטל המס, בשעה שחצי מהמדינה חיה ב'לה-לה לנד', חלקם לא משלמים מסים וחלקם משלמים שיעורים נמוכים.
"דווקא אלה שמרוויחים מאות מיליונים, המס שלהם מאוד נמוך, 20%-25%, כי הם משקיעים בחו"ל ומשאירים את הכסף בחו"ל, אז הם לא משלמים מסים. ככל שרמת העושר עולה, גם עולות רמת תכנוני המס והיכולת שלך לחסוך במס. ככל שאדם יותר עשיר ומסודר, הוא משלם פחות מסים.
"בשורה התחתונה, נטל המס על העצמאים והשכירים גבוה מאוד, ושכבת הביניים משלמת מחצית מהכנסתה כמסים, ועוד מפרישה לחסכונות לפנסיה. כך שבמקרים רבים הנטו הוא כ-40% מהברוטו. חייבים לבחון דרכים להורדת נטל המס באופן מהותי על השכבות היצרניות במשק, ולהעלאתו בצורה מאוזנת על הון והכנסות פסיביות בארץ ובחו"ל, המיוצרות ללא יגיעה אישית. הכנסות ששיעורי המס עליהן, כולל ביטוח לאומי, נמוכים מהותית ביחס להכנסות מעסק ומעבודה.
"יש בחוק גם הטבות מס לאוכלוסיות שלא צריכות לקבל אותן, ויש הקלות ופטורים שצריך לבחון אותם מחדש. צריך גם להגביר את גביית המס. יש עדיין מקומות שאין בהם גביית מס מספיקה, במגזרים הערבי והחרדי. יש אוכלוסיות שלא מדווחות עדיין בכלל, ויש שרשות המסים לא מתעסקת איתן, כמו הבדואים, הערבים בערים מסוימות, החרדים במקומות מסוימים, שהם לא במערכת. אם נגבה מס מכולם, אפשר יהיה להוריד את הנטל מאלה שסובלים הכי הרבה".
סדר יום אופייני
"אין לי סדר יום אופייני. אני עו"ד, רו"ח ויועץ מס, שמתעסק בעיקר בתכנון אסטרטגיה בתחום המס. רוב הלקוחות שלי הם עשרות משרדי רואי חשבון. אני מתעסק רוב היום במסים ובפעילות ציבורית, התנדבותית, וגם בעזרה לאנשים.
"אני קם בשש וחצי-שבע בבוקר, ומתפלל. מאז ומתמיד התפללתי בבוקר. גדלתי במשפחה דתית. אני הולך לעבודה, עונה לשאלות, מקיים פגישות, ייעוצים, דיונים ברשות המסים, ולפעמים בבתי משפט".
פנאי
"אני מאוד משתדל לא לקבוע, רק במקרה חירום, פגישות עבודה אחרי השעה חמש. אני מקפיד שיהיה לי גם זמן לדברים אחרים, שהם לא עבודה. כשאני חוזר הביתה, אני הולך לחדר כושר, הולך על הטיילת לאורך הים (אנחנו גרים ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב), הולך לקניות, למסעדות, לבילויים עם חברים, וגם עושה טיולים מיוחדים בעולם".
אתה מפצה את עצמך על כל מה שלא היה לך בילדות?
"אני מנסה להשלים את החוסר ולחיות טוב. למשל, עשיתי שני 'טיולים לבנים' - טיולים של החברה הגיאוגרפית שאתה לא יודע לאן אתה נוסע. אתה נרשם לטיול, אומרים לך מה המחיר, ומה להביא. בפעם הראשונה הגענו לבורמה, ובשנייה למונגוליה. רוב הזמן אני מתעסק בטיול הבא".
קריירה חלופית
"אם לא הייתי בתחום המסים הייתי שף או איש מודיעין. אני מבשל הרבה, ומאוד אוהב את זה. למדתי ב'בישולים' שנה, 600 שעות לימוד, ויש לי תעודת שף. זה תחביב רציני שלי. לפעמים אני חושב שזה תחביב יותר רציני מהמסים. אני לא עושה ארוחות פשוטות. תמיד מורכבות ומסובכות".
"להיות איש מודיעין זה מעין חלום ישן שלי, אבל אולי בעצם הייתי נהיה פסיכיאטר. בעבודה שלי רוב הזמן אני גם ככה פסיכיאטר או פסיכולוג. 80%-90% מהזמן הם פסיכולוגיה, 10% מסים. אני מטפל במשפחות, בילדים, בשותפים, וכל הזמן בכלכלה התנהגותית. אני עוצר אנשים לפני שהם מאבדים את כל מה שהם עשו 20, 30 ו-40 שנה".
"אני מתגעגע לרחובות דמשק"
מה מכעיס אותך?
"תגובות מטופשות. תגובה ראשונה בלי מחשבה".
מה עלול לשבור את רוחך?
"אין דבר כזה".
למי אתה מתגעגע?
"זה חייב להיות למישהו? אני מתגעגע לרחובות דמשק".
באיזו אמונה טפלה אתה מאמין?
"אין לי אמונות טפלות. אני מאמין בקבלה ובאלוהים".
מיהו גיבור ילדותך?
"אין לי גיבורי ילדות. הייתי צריך להמציא את עצמי. לא היה לי מודל לחיקוי. הבריחה מסוריה והאומץ שלנו להוציא משם משפחה וילדים בדרך שיצאנו, זה סוג של גבורה של הוריי, שלי ושל האחרים שיצאו משם. זה לא פשוט, ומוביל לכך שאין לך גיבורים".
מי מעורר בך השראה?
"בשנים האחרונות דן אריאלי. המקצוע של כלכלה התנהגותית והמהפכה שהוא יוצר, לא הופנמו עד הסוף. זאת תהיה המהפכה הגדולה הבאה. גם פרופ' דניאל כהנמן, הפסיכולוג שזכה בפרס נובל, מעורר בי השראה".
לו היית יכול להיוולד מחדש, מי היית רוצה להיוולד?
"אני עצמי. אני לא מצטער על מה שעברתי. הגעתי לאן שהגעתי בזכות המסלול שעשיתי".
מהי החולשה הכי גדולה שלך?
"אני נותן אמון מלא באנשים והזדמנות מלאה לכולם ללא יוצא מן הכלל, וזה יוצר פגיעה לפעמים, כי יש אנשים שלא צריך לתת בהם אמון".
מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך?
"כשאני מבשל ארוחה טעימה, וכשאני מצליח לשכנע את רשות המסים, והם מסכימים איתי".
מתי בכית בפעם האחרונה?
"לפני יומיים כשראיתי תוכנית בטלוויזיה. זה קורה לעיתים קרובות. אני יכול לבכות מדברים מרגשים בכתבות בחדשות".
בעבור מה תסכן את חייך?
"בעבור אשתי והילדות שלי בלבד".
על מה לא תסלח?
"על בגידה או על שקר בכוונה תחילה".
מה חסר לך בחיים?
"הרבה דברים. הייתי מאוד רוצה שהסביבה הקרובה לי תהיה באותו מצב כלכלי ומעמד כמוני. נוצרו ביני לבין שאר המשפחה והחברים שלי פערים מאוד גדולים, וזה מעציב אותי. קשה לי עם זה שאחרים נשארים מאחוריי".
מהו המאכל האהוב עליך?
"ההעדפה שלי היא כנאפה".
כיצד היית רוצה למות?
"תוך כדי שינה".
עו"ד, רו"ח ויועץ המס ג'ק בלנגה
אישי: ג'ק בלנגה (51), נולד בדמשק, עלה לישראל ב-1980, ומתגורר בת"א. נשוי לעו"ד ענת בלנגה, המתמחה בדיני משפחה, ואב לקורל, נויה ולתמר
השכלה: רואה-חשבון, עורך דין, יועץ מס מוסמך, ומוסמך למינהל עסקים (MBA)
מקצועי: שותף-מנהל במשרד עוה"ד ג. בלנגה איתני, העוסק בדיני מסים בתחומי המיסוי הישראלי והבינלאומי, מיסוי מקרקעין, מע"מ ועוד, ובחברת "ג. בלנגה יועצים"; לשעבר, שותף-מנהל מחלקת מסים במשרד רו"ח פאהן-קנה; התמחה במשרד רו"ח סומך-חייקין ובמשרד עוה"ד מ. דרוקר
פעילות ציבורית: חבר מועצת רו"ח וחבר בוועד המרכזי של לשכת רוה"ח; לשעבר, סגן-נשיא הלשכה ויו"ר ועדת המסים; לשעבר, חבר מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו; ולשעבר חבר מועצת לשכת עוה"ד
הבחירות לנשיאות הלשכה: ב-2018 התמודד בבחירות לנשיאות לשכת רוה"ח, והפסיד לנשיאת הלשכה הנוכחית, רו"ח איריס שטרק
ספרים ומאמרים: מחבר ספר "המדריך לתכנוני מס"; שני ספרים (עם מחברים נוספים) בנושא מיזוגים ופיצולים ומיסוי מוסדות ציבור ומלכ"רים
עוד משהו: הקים קבוצות דיון והתייעצויות מקצועיות בווטסאפ, בהן חברים אלפי רואי חשבון; שף מקצועי; ואוהב את השירים "כנפי רוח" ו"הללויה" של לאונרד כהן