ברשות התחרות קיבלו את ההודעה על סלילת הדרך להשתלטות של בנק מזרחי טפחות על בנק אגוד בהלם מוחלט. זה תפס אותם לא מוכנים. למה? כי נדיר שדבר כזה קורה.
מלכתחילה, עצם הגשת הערעור לבית הדין לתחרות על ידי אחד הצדדים לבקשת מיזוג שנדחתה, היא מהלך בלתי צפוי, שלא היו מורגלים אליו ברשות התחרות. ערעורים כאלה על החלטות של הממונה על ההגבלים שלא לאשר מיזוגים הם דבר נדיר בפני עצמם. ברוב המקרים חברות המבקשות להתמזג ומסורבות על ידי הממונה לא טורחות להגיש ערעור על ההחלטה, משום שעד סיום ההליך אובד או נפגע הטעם הכלכלי למיזוג. אז על מה יש להילחם? בחודשים שחולפים הערך נשחק ונשחק, עד שבמקרים רבים לא נותר על מה להילחם. התוצאה של השיקול הזה היא שרוב המקרים המגיעים אל בית הדין לתחרות הם ערעורים של צדדים שלישיים על החלטות לאשר מיזוגים, ולא ערעורים של הצדדים על אי האישור.
בשלב הבא, אם כבר מוגש ערעור כזה, נדיר עוד יותר שבית הדין לתחרות מקבל את עמדת החברות המבקשות להתמזג, כנגד עמדת רשות התחרות.
אבל זה קרה. הצדדים למיזוג הגישו ערעור לבית הדין לתחרות - ואז הוטלה פצצת 4 טון על רשות התחרות. עמדתה נדחתה. המיזוג אושר.
ההחלטה של בית הדין לתחרות לא משאירה מקום לספק. הוא לא מקבל את עמדת הרשות. נקודה. הוא לא הלך מסביב בהחלטתו ולא ניסה ללכת בין העמדות של הצדדים. בית הדין לתחרות דחה באופן ברור את עמדת הרשות לתחרות לפיה בנק איגוד היא "מחולל תחרות" ייחודי באמצעות ה"חשבון ההפוך" - אותו חשבון שהשיק איגוד המעניק ריבית על הפלוס (בניגוד לריבית על המינוס).
כשבנק אגוד השיק את המבצע ללקוחות חדשים תחת השם "חשבון הפוך" - ואמר להם: "כל שעליכם לעשות הוא להעביר משכורת מעל 7,000 שקל, לפתוח חשבון הפוך וליהנות מתנאים הוגנים במיוחד - מקבלים 3% ריבית על הפלוס ומגוון פיקדונות; לא משלמים ריבית על המינוס; פטור מעמלות עו"ש (עמלת פקיד ועמלת ערוץ ישיר)" - רבים בשוק הבנקאות, ובעיקר ברשות התחרות, קיוו שהחשבון הזה יהווה מפנה בתחרות בשוק הבנקאות. התקווה הייתה שהוא יהווה מחולל תחרות.
זו הייתה אחת הסיבות המרכזיות לכך שהממונה דחתה את המיזוג, בטענה כי אם מוציאים את בנק איגוד מהשוק מבטלים "מחולל תחרות" משמעותי ומחזקים את הריכוזיות של הבנקים הגדולים. בשוק הבנקאות קיימים כיום כמה מתחרים בולטים - לאומי, פועלים, דיסקונט, הבינ"ל, מזרחי ואגוד - אך הרשות סברה שאיגוד מציע ערך ייחודי ביחס לאחרים, בזכות אותו "חשבון הפוך", ולכן הוא מחולל תחרות עבור משקי הבית.
בית הדין לא קיבל את הנימוק הזה כטעם מספק להתנגדות למיזוג. מעבר לכך, בית הדין אמר אמירות אפילו משמעותיות יותר על התפיסה של רשות התחרות את התחרות בשוק הקמעונאות הבנקאית, ולמעשה קבע שהרשות לא קוראת את השוק נכון, כאשר קבע בין היתר, כי "הגדרת השוק לפיה התבסס הניתוח של מ"מ הממונה מעוררת קשיים מהותיים ואינה יכולה לעמוד. בחינת המעברים בין הבנקים, אשר היוותה נדבך מרכזי בהתנגדות למיזוג, מעוררת גם היא קשיים". בית הדין הוסיף כי בהתחשב במאפייניו של בנק איגוד, דרכי פעילותו והקשיים העומדים בפניו, ובהיעדר אינדיקציה משמעותית בדבר ההשפעה של הבנק על השחקנים האחרים בשוק, אין בסיס לקביעה של רשות התחרות כי גריעתו של הבנק צפויה לפגוע באופן משמעותי בתחרות.
האמירה הזאת נחרצת, ברורה ומשמעותה: עמדת רשות התחרות נדחית במלואה.
מנחת פיוס
הסעיף הקטן שבית הדין היה מוכן "לתת" לרשות התחרות כמעין מנחת פיוס הייתה הקביעה שיש יסוד לחשש מפני פגיעה בתחרות בכל הנוגע לאשראי בתחום היהלומים. אבל שם לא הייתה המחלוקת הגדולה והאמתית. החשש הזה יוסר בקלות.
בית הדין סיים את דבריו במחמאות לרשות על מקצועיותה ומומחיותה, ובאמירה כי מדובר ברשות שיש לתת משקל לדעתה, אך הבהיר כי אין בכך כדי לטשטש את הקשיים הנובעים מעמדה, שאינם קשיים "הנוגעים להיבטים שוליים בהחלטת מ"מ הממונה, כי בנדבכים מרכזיים של החלטה זו".
נדמה כי האמירות הנחרצות הללו של בית הדין מכוונות למקום אחד: לערעור העתידי. באמצעות אמירות אלה מנסה בית הדין לסגור בצורה הרמטית את כל הפירצות שעלולות לתת לרשות התחרות פתח להפיכת ההחלטה בערעור.
הגם שברשות התחרות עדיין לא הודיעו רשמית כי יגישו ערעור, אין ספק שהוא יגיע. הם לא יוכלו לחיות עם ההחלטה שניתנה מבלי לתת פייט.
את ההחלטה המהפכנית של בית הדין לתחרות אפשר לקרוא בשתי דרכים: הראשונה - בית הדין מגלה שפיות תחרותית ומבין שהדרך להיאבק מול המונופול הבנקאי של הבנקים הגדולים היא לאפשר קיומו של שחקן שלישי חזק, ולא שניים-שלושה נוספים חלשים; והשנייה - כעמדת הרשות - בית הדין עומד לפגוע נואשות בתחרות, החלשה ממילא, בשוק הבנקאות.
השאלה הזאת תגיע בקרוב לפתחו של בית המשפט העליון בערעור שיוגש.
