יורם דנציגר / צילום: שלומי יוסף
בפסק דינו של שופט בית המשפט העליון, פרופ' אלכס שטיין, בעניין "ביבי כבישים נגד רכבת ישראל" נקבע, כי שעה שמדובר בחוזים שהצדדים להם דאגו לכלול במסגרתם, בצורה ברורה ומפורשת, את מכלול זכויותיהם וחובותיהם, ("חוזה סגור" שהינו "חוזה ממצה שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר", בלשונו של השופט שטיין) - ובפרט כאשר שני הצדדים היו מיוצגים על ידי עורכי דין במו"מ לקראת כריתת החוזה והם אלה שניסחו את החוזה - ככלל אין מקום להחלת שיטת הפרשנות התכליתית שנקבעה ב"הלכת אפרופים" ואושרה ב"הלכת "ארגון מגדלי ירקות". במקרה של "חוזה סגור", נקבע כי יש לתת ללשון החוזה משקל מכריע לצורך פרשנותו (זאת, למעט במקרים שבהם קיימת עמימות גלויה על פני הכתוב).
דברים אלו מתיישבים עם הגישה שאותה ביקשתי לקדם במהלך כהונתי כשופט בבית המשפט העליון, ויש בהם כדי לחזק את מעמד הבכורה שיש לתת ללשון החוזה ברבות מההתקשרויות החוזיות שמגיעות לבירור בבתי המשפט. זאת, תוך הצבת מגבלה על עריכת שינויים לחוזה המבוססים על ערכים חיצוניים לו, באמצעות פרשנות.
פסק דינו של השופט שטיין לא ביטל את הלכת אפרופים, אך הוא מגביל את היקף פרישתה של הלכה זו, ואולי מציב גבולות ראויים לגישה שלפיה "כל טקסט חוזי טעון פרשנות" (כדבריו של נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, השופט אהרון ברק, באחד מפסקי דינו, מ' ב').
פסק דינו של השופט שטיין הוא צעד חשוב לחיזוק מעמדה של לשון החוזה (מטרה שאותה ניסה המחוקק להשיג בתיקון מס' 2 לחוק החוזים, אשר לא חל על החוזה נשוא פסק הדין, שנכרת עובר לחקיקתו), ולהגברת הוודאות והיציבות במשפט המסחרי בכלל ובתחום דיני החוזים בפרט.
פרופ' יורם דנציגר, כיהן בעבר כשופט בבית המשפט העליון