דעה: כשמקצים כסף לבריאות – יש לראות מערכת ריאלית ולא אידיאלית
האם כאשר עוסקים בתכנון חברתי עלינו לראות לנגד עינינו חברה אידיאלית, ולתהות כיצד להובילה לאוטופיה? כנגד המסורת הזו, הציע הפילוסוף האירופי (התמחה בפילוסופיה של המדע) קרל פופר לחשוב איך לשפר את החברה, איך למנוע את הנזקים והעוולות הגדולים ביותר?
תורת הכלכלה עוסקת בין היתר גם במחסור: כיצד להתמודד עם כך שרוצים הרבה יותר ממה שיש? למרות זאת, תורת הכלכלה ממשיכה במסורת האוטופיסטית. היא רואה לנגד עיניה פרטים שהם רציונליים, בעלי יכולת חישוב בלתי מוגבלת, ועד שנות ה-50 - גם בלי בעיות מידע שמכשילות אותם. כלכלנים דוגמת חתן פרס נובל, פרידירך האייק, התנגדו לתכנון! בטענות שתכנון יוביל לעריצות, וכי למתכנן החברתי אין המידע הנדרש כדי לתכנן.
מי שעומד בקוטב הנגדי להאייק הם המרקסיסטים. מרקס האשים את הסוציאל-דמוקרטים שהם חושבים איך לתקן את האפקטים של השיטה - מנגנון המחירים של השוק - במקום איך להחליף את השיטה. בתווך ניצבים כלכלנים סוציאל-דמוקרטים. למשל קנת׳ אירו, שסבר שדווקא בגלל פערי המידע בשוק הבריאות, פערי המידע בין החולה לבין הרופא או לחברת הביטוח הרפואית, נדרשת התערבות המדינה, קרי, נדרש תכנון מרכזי.
תלמידו האקרלוף, שבעניין זה אף התעלה על רבו, הראה כי בגלל פערי המידע, כשאדם רוכש ביטוח בריאות הוא עלול לאותת שהוא מועד למחלות, מה שיגרום לחברת הביטוח לא לרצות לבטח אותו, ולהכשיל את השוק. זהו טעם חזק בשיח הכלכלי לתמיכה בהסדרת שוק הבריאות על-ידי המדינה באמצעות מס בריאות או חוק שיחייב רכישת ביטוח חובה.
ד"ר אורי כץ טוען במאמרו שפורסם ב"גלובס" (האם מערכת הבריאות באמת זקוקה לתוספת תקציב? 18.11.19), כי הבעיה איננה בכך שלמערכת הבריאות אין כסף, אלא שהיא בזבזנית. נניח שד"ר כץ צודק. השאלה היא - האם כאשר אנחנו מקצים כסף למערכת הבריאות, אנחנו צריכים לשאול לכמה כסף זקוקה מערכת בריאות אידיאלית, או לכמה כסף זקוקה מערכת בריאות ריאלית?
ד"ר כץ טוען במסקנתו: "יש להתנות תוספות תקציביות למערכת הבריאות בביצוע רפורמות אמיתיות לייעול המערכת ולשיפור השירותים לציבור. אחרת, הציבור ישלם ביוקר ולא יקבל כמעט כלום בתמורה". ד"ר כץ, שבא ממסורת אינטלקטואלית המתנגדת לתכנון בידי המדינה, סבור שהמדינה תוכל להיטיב להתערב, כשהיא כן תציב דרישות שיגרמו לבתי החולים לפעול באופן יעיל יותר, מאשר במקרה שבו תינתן למנהליו יד חופשית לנהל אותו. ייתכן שד"ר כץ צודק, אבל הבעיה היא שד"ר כץ נוקט מילים מקסימליסטיות כמו "רפורמות אמיתיות".
ה"אנטי-תכנוניסט" מציב כאן יעד שלא ברור כי בתי החולים יכולים לעמוד בו; ואם ד"ר כץ טועה, המחיר של אימוץ המלצתו עלול להיות אסטרונומי: הכשלת פתרון הבעיה הבוערת - הצלת מערכת הבריאות. כך שעדיף שהמדינה תציב לבתי החולים דרישות מינימליות כתנאי לתוספת התקציב החיונית, מאשר דרישות מקסימליות. אסור שהדרישות יכשילו את ההעברה הזריזה של התוספת החיונית, בפרט שהדבר לא מונע את האופציה של הצבת דרישות נוספות בהמשך, תמורת תקציב נוסף.
במסורת היהודית יש כלל יפה: קודם כול למנוע את הפיקוח נפש הקרוב (המיידי). את הכלל הזה אפשר להסביר כך: קשה מאוד לדעת מה יוביל למה, ואיפה נטעה; כך שקודם כול נפתור את הבעיה שגורמת לאובדן חיים מיידי, ושאנו יודעים איך לפתור.
הכותב הוא עמית באקדמיה ע"ש פולונסקי שבמכון ון ליר
