איילת שקד / צילום: מארק ניומן, לע"מ
המשק הישראלי הפסיק לצמוח. אמנם אנחנו מתקדמים ומשתפרים מעט כל שנה מבחינה כלכלית, אבל המיקום שלנו ביחס לשאר המדינות המתקדמות נשאר כשהיה. לא נעים להודות, אבל האמת היא שאנחנו דורכים במקום כבר הרבה מאוד זמן. זו אמת מאוד עצובה, אבל זו האמת.
לא מדובר בבעיה חדשה. הבעיה הזאת קיימת זה כשלושה עשורים, אך בזכות הגלובליזציה אנחנו מרגישים אותה יותר בימים אלה. מודעים אליה יותר. אנחנו מודדים את עצמנו ביחס למדינות אחרות; אנחנו מטיילים בעולם ורואים שאצלנו זה אחרת. אנחנו מגלים פעם אחר פעם שאנחנו לא באותה רמת חיים. כשמשווים בין שני עובדי הייטק או בין שני רופאים, בעלי אותם כישורים והשכלה, אנחנו מגלים שרמת החיים של העובד בישראל נמוכה יותר. וזה לא שאנחנו פחות מוצלחים.
המדד העיקרי שמצביע על כך הוא מדד "התוצר המקומי הגולמי" לנפש (התמ"ג), שהוא מדד משמעותי בקביעת רמת החיים. אמנם בשנת 2018 ישראל צמחה, אבל ב-1.3% בלבד. במקביל, צמח מדד זה ב-2.2% בארצות-הברית, וב-1.7% בממוצע במדינות ה-OECD. כלומר, יש שיפור מסוים, אך לא יחסית למדינות המפותחות. כך שלמעשה, אנחנו נסוגים אחורה.
השאלה היא כמובן: למה? הרי שיעורי האבטלה נמוכים, יש לנו הייטק איכותי והון אנושי מעולה; אנחנו חדשניים, אנחנו משכילים - אז מה הבעיה? מדוע אנחנו מתקשים להגיע לרמת החיים של המדינות המתקדמות? התשובה היא חד-משמעית: פריון עבודה נמוך.
הנזק בא לידי ביטוי במיוחד במקומות שבהם אין תחרות
הפריון לעובד בישראל גדל בשנים 2018-1995 ב-28%, לעומת גידול ממוצע של 31% במדינות ה-OECD ושל 41% בארצות הברית. הנסיגה היחסית שלנו לעומת מדינות אחרות היא תוצר של כללי העסקה קשיחים במיוחד במשק. חוקי העבודה בישראל מקשים על ביצוע רפורמות והסדרים שעשויים להעלות את רמת הפריון של העובדים. לכל הצעה לייעול ולשינוי, מצמידה ההסתדרות תג מחיר גבוה. או שתשלמו, או שההסתדרות תתנגד. כך ההסתדרות מיירטת כמעט כל הצעה כזו, ומכאן מתחילות הבעיות.
הכוח של ההסתדרות הוא פראי; החקיקה שמסדירה את פעולת ההסתדרות היא קיצונית ויוצאת דופן בהשוואה לעולם, בכוח הלא-פרופורציונלי שהיא מקבלת לעומת הכוח שמקבלים שאר השחקנים במשק. היא שהביאה לריכוז הכוח אצל ארגון עובדים גדול אחד. הכוח המופרז הזה מונע התייעלות במשק, ומוביל להיעדר גמישות תעסוקתית, לעודף ניכר של כוח-אדם, במקומות רבים, ולתשלומי שכר עודפים.
הנזק שגורמת ההסתדרות בא לידי ביטוי במיוחד במקומות שבהם אין תחרות. בשווקים תחרותיים, כמו שוק ההייטק, העובדים מבינים שעיצומים ישיתו על החברה עלויות שיפגעו בתחרות של החברה מול חברות אחרות. הם יודעים שהפגיעה הזו עלולה להוביל לקריסת החברה ולפגיעה בהם עצמם. לכן, בשווקים תחרותיים ועדי העובדים נושאים באחריות הולמת לתוצאות של השביתות והעיצומים שלהם; ובהתאם לכך - הדרישות אינן מוגזמות והן מותאמות למצב הכלכלי בשוק.
אבל במגזרים שבהם אין תחרות, בדגש על המגזר הציבורי (ובמיוחד חברת החשמל, רכבת ישראל, הנמלים), המצב שונה. שם העובדים לא רואים את העלות של הדרישות שלהם. אין חשש שהמדינה תפשוט רגל ושהם יאבדו את מקום עבודתם - המדינה פשוט תטיל מעמסה כבדה יותר על כלל הציבור. לכן, ההסתדרות לא נושאת במקומות האלה באחריות ביחס לנזק שנוצר כתוצאה מהעיצומים ומהשביתות שלה. כך יוצא שאנשיה משיגים כמעט תמיד את רצונם על חשבון הציבור.
שם המשחק הוא מידת הנזק. תנאי ההעסקה של עובדים אלה לא נקבעים לפי היצע וביקוש; הם לא קשורים להשכלה, ניסיון או לכישרון - מה שקובע זה היכולת לגרום לנזק. זהו קלף המיקוח החזק ביותר, ולרוב ההסתדרות לא מהססת לשלוף אותו.
מספיק להסתכל ב"דוח הממונה על השכר" כדי לראות את פערי השכר של עובדי רשות המסים מול השכר של שאר עובדי שירות המדינה. וכדאי שתחזיקו חזק, כי הפערים משמעותיים. אקדמאי בשירות המסים מקבל 30% יותר מאקדמאי בשאר שירותי המדינה. עובדים מינהליים ברשות המסים מקבלים 40% יותר(!) מאשר עובדים מינהליים אחרים בשאר משרדי הממשלה. זו לא השוואה בין רופא לאחות, וגם לא בין שופט לפרקליט. זו השוואה בין שני אנשים באותו המקצוע, עם אותן הכשרה ורמת השכלה.
הפתרון הוא בשינוי חקיקה
ההסבר לפער האדיר הזה הוא פשוט. פעם אחר פעם, בכל סכסוך בין רשות המסים למדינה, ההסתדרות שמייצגת את הרשות יודעת למקסם את הכוח שלה, ולסחוט יותר מהמדינה. והיא לא חוששת להשבית לשם כך את שירותי הרשות - הפגיעה בהכנסות המדינה דרך גביית מסים היא פגיעה קשה מדי, ולכן המדינה נאלצת להסכים לסחיטה.
בחברות שמספקות שירותים חיוניים, המצב טוב בהרבה. "טוב" במובן הרע של המילה. הוא טוב לוועדי העובדים. אבל רע מאוד לכלל הציבור. בחברות אלו העובדים לא צריכים לשבות בכלל. האיום בשביתה מספיק בהחלט. אלה המקומות שפריון העבודה בהם הוא הנמוך ביותר, ויש אפילו תמריץ לכך: כשארגון מתנהל בצורה לא יעילה, המדינה תרצה לבצע רפורמה לשיפור הפריון בארגון; רפורמה שדורשת הסכמה של ועד העובדים. הסכמה כזו עוברת, איך לא, דרך שיפוץ תלוש השכר ושיפור תנאי ההעסקה של כלל העובדים. שיטת הסחיטה הזו הוטמעה במשך השנים ושוכללה עד כדי אומנות. ככה זה כשיש לך כוח.
הפתרון לבעיית ההסתדרות הוא בשינוי חקיקה. שינוי חקיקה שיסדיר ויאזן את מערכת יחסי העבודה בישראל, את אופן ההתאגדות והפעולה של ההסתדרות, ואת סמכויות מערכת בתי הדין לעבודה. הסדרה כזו תוביל לעלייה בפריון העבודה, לגידול בתוצר הגולמי לנפש, ולשיפור ברמת החיים של כלל אזרחי ישראל.
שיפור קצב הצמיחה הוא אחד האתגרים הכלכליים המרכזיים בישראל. זו סוגיה לא פשוטה. מעורבים בה מאבקי כוח רבים וגורמים שלא יוותרו בקלות על קלפי המיקוח שלהם. אך כדי להביא למפנה אמיתי שיגרום למימוש פוטנציאל הצמיחה שלנו, נדרשת עמידה איתנה. נדרש רצון לשינוי ואמונה בצדקת הדרך. ואני מאמינה.
הכותבת היא חברת-כנסת ויו"רית הימין החדש, כיהנה כשרת המשפטים בשנים 2019-2015