דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א. אין לי מושג בכמה הפגנות הייתי בשנים האחרונות, אבל אני מוכן להתערב שיותר ממך, הקוראת (ההתערבות מיועדת לכל המינים והמגדרים). ימין, שמאל, אתיופים, חרדים, ערבים, נכים, מתנחלים, פועלים, דייגים, עובדים סוציאליים, טבעונים, בדואים, תומכי אזריה, חובבי טראנס, אריתראים, פיליפינים, תנועות נוער, אופנוענים - לא חושב שיש מגזר במדינה שלא עמדתי לצדו או מאחוריו בהפגנה, ותהא זו הפגנת המונים או הפגנת יחיד. ואם מול ההפגנה שאני נמצא בה מתקיימת הפגנת נגד, אעבור צד לראות מה קורה. בעיניי, לצאת להפגין זה אחד מהאקטים הכי פחות ציניים שאדם יכול לעשות והפעולה האזרחית החשובה ביותר. זו דרך נהדרת להכיר את החברה הישראלית. גם כשאני לא מסכים או מזדהה עם ההפגנה, מטרותיה והנאומים הנישאים בה, אני תמיד, אבל תמיד, בעד המפגין ותמיד, אבל תמיד, נגד זה שיושב בבית או באולפן ומלכלך עליו. כמובן שהתמיכה שלעיל לא כוללת אלימות, אם כי יש סוגים ורמות של אלימות לא ספציפית שלפעמים חיוניים להפגנות, כמו חסימות כבישים והפרעות לסדר. אני מציע לכל אחת ואחד ללכת פעם להפגנה של הצד השני, סתם לעמוד בצד.
לעניות דעתי, הניסיון בהחלט הופך אותי מומחה להפגנות, ובתור שכזה, אני מעיד שההפגנה בעד נתניהו ונגד מערכת המשפט בשבוע שעבר ברחבת המוזיאון הייתה הפגנה ברמה גבוהה מאוד. הפער העצום בין ההפגנה כפי שחוויתי אותה לבין ההפגנה כפי שהוצגה ברוב אמצעי התקשורת צרב לי.
ולא בכדי. את השיעור הראשון שלי על עצמי בהפגנת התמיכה בראש הממשלה והכעס על מערכת המשפט קיבלתי איך שהגעתי למוזיאון ופגשתי חבר מהשכונה. מה אתה עושה פה, שאל. עיתונאי, עניתי, ומה אתה עושה פה? מה ז'תומרת, ענה חברי, באתי להפגין. זו לא הפעם הראשונה בחיים שאני פוגש ימני או מתחכך בביביסט, כן? יש לי חברים ומשפחה, אני יודע שהם באים בכל מיני מודלים. ובכל זאת חשתי על פניו של חברי את הצריבה הקלה של השיפוט המוקדם - גרסה מוקדמת, מטרימה, לצריבה שחשתי אני מאוחר יותר. מאותו הרגע והלאה הסתובבתי בין המפגינים בראש פתוח, או לכל הפחות, פחות סגור, מנסה לראות את הדברים בצורה אחרת.
ב. חשוב לראות את הדברים אחרת. ולראיה: עיתוני כל העולם התאחדו מבלי דעת ובלי לבדוק יותר מדי פרסמו את אותה הידיעה בדיוק - ברפת ליד מוסקבה הלביש צוות חוקרים משקפי מציאות מדומה על פרה והקרינו לה נוף שפרות אוהבות במיוחד, שדה אלפיני ירוק ורחב טובל בשמש קיצית. כל זאת, במטרה לשפר את איכות החלב וכמות החלב שמפיקים מהפרה. "בדיקה ראשונה מעלה את האפשרות כי רמת החרדה אצל הפרות ירדה ומצב הרוח עלה", נכתב בידיעה.
רמת האמת בידיעה עדיין לא ברורה, כל מה שיש זו תמונה של פרה במשקפי מציאות מדומה, אבל הפיתוי הגדול לפרסם את הידיעה ברור לגמרי - הסמליות פשוט זועקת את עצמה לדעת, לא? המציאות כפי שהיא, האומללות האינסופית של חיי פרה חולבת ברפת תעשייתית, אומללות שגורמת לה - אבוי - להפיק פחות חלב, אל מול פתרון פשוט כל-כך: במקום לשנות את המציאות, פשוט נציג לה מציאות אחרת! הרי מהי המציאות מלבד מה שאתה רואה? כך, נוכל להמשיך ולשלוט. זה ממש המוּוווּטריקס, כמו שכתב בדחן אוסטרלי ברשת.
אין פה שום כוונה להשוות בין ביביסטים לפרות, חס וחלילה - אם חשבתם שזה המשל, באמת שלא הבנתם כלום. ההשוואה היחידה היא ביהירות לקבוע לצד השני מה המציאות ובחוסר היכולת לקבל עד כמה היא מורכבת, המציאות שלו, לא פחות משלך. ההשוואה היא בחוסר היכולת להבין שלפני שאתה בא לשים משקפי מציאות מדומה על מישהו אחר, תבדוק קודם מה יש על האף שלך. ולבסוף, לשים משקפיים על המציאות זה כמו להילחם בצונאמי עם מסננת.
ג. לא יודע מה איתכם, אבל כשאני רואה ששמים משקפי מציאות מדומה על פרה - קודם כול אני שואל מה זו מציאות, אבל אחר כך אני שואל: רגע, איך בעצם רואה הפרה? באתר "רפתנות מודעת" קראתי מאמר מרתק על עולם החושים של הפרות מאת ד"ר דורון בר וד"ר סיון לאקר, שממנו למדתי שראיית העולם של הפרה נגזרת מהיותה חיה נטרפת. כל-כולה חרדה מתמשכת. כל דבר בסביבתה - רעש, צל, ריח, תנועה - הוא איום, טורף. טכנית, אתה יכול לשים לה משקפיים ואולי היא אפילו תראה את האלפים - אבל בסוף, שום פרה לא תאכל את הבלוף. המציאות נקבעת על-ידי התודעה ונשפכת מכל עבר. היא ההיסטוריה, היא בגנים, לא תוכל לחסום אותה. גם אם תראה לה אלפים עד מחר, היא מבינה בדיוק איפה היא. עמוק בחרא.
הנמשל קצת כותב את עצמו שוב, לא? אנחנו מנסים להלביש כל אחד משקפי מציאות מדומה על השני, שיראה את המציאות הנכונה, המציאות שלנו. זה לא כל-כך הולך. מציאות מדומה זה חמוד, באמת, אני מאוד אוהב - אבל בסוף, חברות וחברים, זו לא המציאות, בואו. לכו להפגנה שאתם לא מסכימים איתה ותסכימו איתי.
ד. הכי קל לעיתונאי זה לתפוס בשולי ההפגנה, כל הפגנה, את המפגין הכי קיצוני והכי קולני, בדרך כלל הוא יבוא אליך וייתן לך כל מה שאתה צריך, ואת זה תעביר הלאה. אבל הרוב המוחלט של המפגינים כפי שאני חוויתי אותו היה ההפך הגמור מאספסוף אלים ומוסת. זה היה קהל קשוב, נרגש ובקיא שהגיע מכל רחבי הארץ וליבו בוער. קיבלתי קצת שנאה, חלקה לא אישית, ואיחולים אללה יוסטור לכל התקשורת, זה נכון, אבל קיבלתי גם אהבה וכנות וכאב וצלקות פתוחות. רוב הוויכוחים שלי נגמרו בחיבוקים. נכון שיש נסיבות מקלות, אני לא עיתונאי חשוב או מזוהה במיוחד וימנים רבים מחבבים אותי בזכות הופעות עבר בערוץ 20 וחברות אמיצה וארוכת שנים עם אראל סג"ל, ועדיין יש פער עצום בין הערב שלי למה שהצטייר במרבית הכתבות.
אני לא ביביסט, זה כבר לא יקרה לי בחיים האלה. אני לא משונאיו, חלילה, הרבה מהטענות נגד הפרקליטות נכונות, וגם את הרדיפה המגמתית וארוכת השנים אחר נתניהו קשה להכחיש ובכשלים שנחשפו חובה לטפל, אבל בסוף, לדעתי הלא קובעת, גדשה סאת השחיתות, ואם לא פלילית אז ערכית. התמונה שמצטיירת בבהירות מכתב האישום ושלל התמלילים והחקירות שפורסמו, פשוט מבהילה. הגיע הזמן ללכת הביתה, ועדיף בבחירות.
זו דעתי על ביבי, לכל אחד יש דעה על ביבי כמו שלכל אחד יש מרפק. אבל דעתי על הביביסטים זה כבר סיפור אחר לגמרי. ההפגנה במוזיאון בשבוע שעבר ובעיקר פערי התיווך שלה שינו בי משהו. אני רואה את הדברים אחרת. בלי להסכים עם הביביסטים - כל העניין הזה של להסכים כבר מזמן יצא משליטה - אני עומד לצדם בשעתם הקשה ביותר, כשהם (לפחות בסביבה שלי) מותקפים מכל עבר, סופגים התנשאות ולעג בכמויות, ולא תמיד בצדק. העלבון שחלקתי איתם השבוע קשר אותנו בעבותות של חוסר הבנה. אז אני לא ביביסט - אבל השבוע יש מצב שהייתי ביביסטיסט. נראה כמה זמן זה יחזיק.