מתניהו אנגלמן, מבקר המדינה / צילום: יוסי זמיר
מבקר המדינה החדש יחסית, מתניהו אנגלמן, הוא מינוי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אחד הצעדים הראשונים שעשה אנגלמן אחרי מינויו, היה לפזר את הוועדה למתן היתרים שסירבה לאשר לנתניהו לקבל מימון להוצאותיו המשפטיות מאנשי העסקים הזרים, נתן מילקובסקי וספנסר פרטרידג'.
אנגלמן ביטל את החלטת הוועדה ומיהר לאשר לנתניהו הלוואה לצורך מימון ההוצאות המשפטיות.
אותו אנגלמן החליט להחיות את בדיקת מדיניות רשויות האכיפה ביחס לחילוטים, בדיקה שהחלה בימי המבקר הקודם, השופט יוסף שפירא. זאת, בתקופה שבה נתניהו טוען שרשויות אכיפת החוק רודפות אחריו. החלטת אנגלמן התקבלה בזמן שנתניהו מותח ביקורת חריפה על הפרקליטות והמשטרה, וכשאחד החשודים שסבל יותר מאחרים ממדיניות החילוטים התקיפה הוא שאול אלוביץ', המואשם במתן שוחד לנתניהו בתיק 4000.
האם יש קשר בין עצם ההחלטה של המבקר החדש לנהל בדיקה מקיפה של מדיניות החילוטים של רשויות אכיפת החוק, לבין קירבתו לנתניהו?
אולי כן ואולי לא. לפחות גורם אחד בכיר בפרקליטות עמו שוחחנו טוען שזוהי המוטיבציה של מבקר המדינה. אם הביקורת נולדה בחטא, הרי שזהו דבר מדאיג.
ואולם, אפילו נכון הדבר, אין זה אומר שלא מדובר בנושא שחשוב שייבדק על ידי המבקר. זאת, בעיקר לנוכח העובדה שהסמכות לבצע ביקורת מערכתית על עבודת רשויות התביעה, נלקחה מידי נציבות הביקורת על הפרקליטות אחרי ימיה של הנציבה, השופטת הילה גרסטל.
היד הקלה מדי על הדק החילוטים של המשטרה והפרקליטות, אינה ייחודית לאלוביץ' או לחשודים אחרים הקשורים בתיקי נתניהו.
עדות לחשיבות בדיקת מדיניות החילוטים ניתן לראות בפסיקות ביהמ"ש העליון שבעצמו, מנסה כבר תקופה לא קצרה בעבר להעביר לפרקליטות ולמשטרה מסר מצנן בסוגיה הזו. אחד מפסקי הדין שסימן את מגמת העליון לרסן את התלהבות היתר של הרשויות בחילוטים ניתן באפריל 2018. באותו מקרה קבע העליון כי לא ניתן לתפוס לצורך חילוט רכוש בשוויו של הרכוש שהיה אמור להתקבל אילו היו הנאשמים מצליחים לבצע את העבירה, אך בפועל לא התקבל בידיהם.
במקרה נוסף ביטלו שופטי העליון במאי 2018 את חילוט ביתו של חוקר הצמחים ניסים קריספיל בן ה-71. זאת, לאחר שקריספיל הורשע בהסדר טיעון בעבירות של גידול סם מסוכן והחזקת סמים שלא לצריכה עצמית, לאחר שבביתו נתפס קנאביס במשקל של יותר מ-77 ק"ג.
ההסדר כלל הסכמה לעונש של שנת מאסר, אבל קריספיל והפרקליטות נשארו חלוקים באשר לשאלת חילוט רכושו. הפרקליטות ביקשה לחלט את הרכוש ששימש אותו לביצוע העבירות, לרבות ביתו הפרטי, שני כלי רכב הרשומים על שמו וכסף מזומן בסכום של 1,100 דולר שנמצא בביתו.
באוגוסט 2019 השופטת ענת ברון קיבלה באופן חלקי ערעור שהגישו אהוד יפרח וחברת אהוד מאיר שאיבות, שעמדו לדין פלילי בפרשת השוחד והפקעת המחירים בתאגיד "מי אביבים", והפחיתה את היקף החילוט של רכוש ששייך להם מ-35 מיליון שקל לחילוט רכוש בשווי של עד 18 מיליון שקל.
"הפגיעה ברכושו של אדם על-ידי נטילתו ממנו, על-מנת להבטיח אפשרות חילוט בעתיד, היא פגיעה ברכושו ובקניינו, ולפיכך יש לנקוט אותה רק כאמצעי אחרון ובהיעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית", פסקה ברון.
בבסיס "מהפכת החילוטים" שקרתה כאן בשנים האחרונות, עומדות מטרות ראויות בהחלט, ובראשן סגירת צינור הכספים שמספק את החמצן לעבריינות כלכלית ולארגוני פשיעה ומניעת הלבנות הון.
אולם נדמה שבשם המאבק הראוי בפשיעה, רשויות האכיפה איבדו קצת את הדרך או הלכו צעד אחד רחוק מדי בעת האחרונה - והדבר בא לידי ביטוי בפער העצום בין היקף התפיסות של רכוש של חשודים בראשית החקירה לבין חילוט הרכוש בסוף ההליך הפלילי. גם כאן, כמו תמיד, הכול עניין של מידתיות.