שרון שפורר / צילום: כדיה לוי
בשנה האחרונה התמודדה עיתונאית "המקום הכי חם בגיהנום" שרון שפורר מול תביעת דיבה שהגיש נגדה אפי נוה - התמודדות שהסתיימה בניצחון. אבל היא עדיין לא מרוצה. זה הזמן להסביר למה. כתב המשפט של "גלובס" מתן ברניר, שהיה מהעיתונאים הבודדים שסיקרו את המשפט, הצטרף לפודקאסט, שהוקלט - רק נציין - עוד בטרם הוחלט על הגשת כתב האישום כנגד נווה.
לא מבאס אותך שבסוף כמה שלא תעבדי, כנראה לא הרבה יקראו את זה בבמה של אתר עצמאי?
"שאלה קשה על ההתחלה. אבל כן, לעבוד באתר עיתונות עצמאי זה באמת לשלם מחיר של רייטינג, ולא רק. גם ברמת העבודה, לפעמים אני מרימה טלפונים ואני צריכה להסביר מי אני ומאיפה אני מגיעה וזה באמת שונה מלעבוד בתקשורת המיינסטרימית. אבל ראשית, אני חושבת שאנחנו מצליחים לעשות הרבה רעש באתר שלנו למרות הקושי ולמרות זה שאין לנו ספונסרים גדולים ואין לנו את תקציב ומימון - וגם לעשות שינויים בכל מיני פרשות. לא הייתי מחליפה גם את החופש העיתונאי הזה נטול האינטרסים בשום מקום אחר".
בתביעה שאפי נוה הגיש נגדך, ניצחת. הם משכו את התביעה, אבל את מתנהגת כאילו הפסדת ואת יוצאת למאבק עקוב מדם על סכום ההוצאות שנפסק לך.
"כבר זה צורם לי באוזן, זה ממש מרגיז אותי, כי מה זה משכו, הם לא משכו, התביעה נדחתה. זאת אומרת שכל הטענות שלהם נדחו והטענות שלי התקבלו, זה דבר ראשון. לגבי ההוצאות שנפסקו, השופט פסק הוצאות על סך 70 אלף שקל וזו בדיחה בעיניי. אני יודעת שזה סכום גבוה עבור תביעות השתקה בישראל אבל אני חושבת שאם רוצים להרתיע את המגמה הזאת של תביעות השתקה ולהרתיע את בעלי ההון והכוח מלתבוע ולטרטר אנשים בבית משפט שכל המטרה זה להשתיק אותם אז חייב להיות איזה קנס רציני שאנשים האלה ישלמו. יש גידול מאוד רציני בתביעות השתקה. למעלה מ-1,000 תביעות הוגשו בשנת 2017. זה לא רק עניין שלי. אם כבר לעשות את כל המאבק הזה צריך להיות כאן מסר מאוד ברור".
"לא אני זיהיתי את נוה. השאר הושתקו"
הייתה לך ההזדמנות בעצם להגיד לאפי נוה וללשכה שלום ולא להתראות. את לא רוצה שקט מהם? אולי את פשוט מאוהבת במאבק?
"לא. לשכת עורכי הדין ואפי נוה בעצם פתחו לי צוהר למערכת שלא הכרתי אף פעם, מערכת המשפט. ואתה פתאום קולט איזו מערכת עם כוח מטורף שכולנו מגיעים אליה מתישהו באופן כזה או אחר. יש לך קואליציה כאן עם הימין הביביסטי. כאזרח אתה מתקשה להאמין למערכת הזאת".
תני לי את הנקודה המרכזית שנחשפת אליה והכי חשוב לטפל בה.
"אני חושבת שקודם כל צריך נציבות ביקורת על בתי המשפט שנושכת כמו שצריך, צריך ענישה רצינית על שופטים ופיקוח על שופטים שאין היום בישראל ולנקות את כל המערכת הזאת מניגודי עניינים לא סבירים שלא נתקלתי בהם באף מוסד אחר.
דוגמה - יפעת גליק חשפה בתאגיד השידור כאן סיפור על שופט בבית משפט לענייני משפחה בשם יורם שקד שהיו עליו עשרות תלונות לנציבות, מספר תלונות נמצאו מוצדקות כל מה שהוא קיבל זה נו-נו-נו. זאת אומרת איזו ענישה יש ואיזה פיקוח? הוא יושב שם והכל בסדר. עוד דוגמה - 'גלובס' פנו לבית המשפט בבקשה להסיר צו איסור פרסום בתיק של אפי נוה. דנה בבקשה הזאת שופטת בשם שרית זמיר. חשפנו ב'מקום הכי חם בגיהנום' שהשופטת הזו דנה בתיק, ונוה העביר לבעלה המון בוררויות, ובתמורה האחרון העביר לנוה כספים לקמפיין. פנינו אל דוברות בתי המשפט.
דקה אחרי זה השופטת אמרה שהיא פוסלת את עצמה בשל ניגודי עניינים. זה נראה לכם סביר? אני צריכה כעיתונאית במקרה לעלות על איזה סיפור של ניגוד עניינים במקום שהשופטת תפסול את עצמה מראש? השופטים מתנהלים בצורה כזאת שכשאני כאזרחית, אם אני מגיעה לבית המשפט ומסתכלת אליהם בעיניים קשה לי מאוד לדעת שהכל שם נקי. וזאת בעיה לא שלי, זאת בעיה באופן כללי".
בואי נעשה זום אאוט ונסתכל על כל תביעות הדיבה שהיו נגדך. יש את דודו דגמי (אשר הורשע בין היתר בסחר בנשים), שוטה חובל (בכיר לשעבר בעיריית ת"א) ואפי נוה - שאותו, יאמר לזכותך, היית הראשונה לזהות כסיפור, לפחות מבחינה עיתונאית. נסי להגיד מה המכנה המשותף שבכל זאת הביא אותך לשלוש הדמויות האלה.
"קודם כל תיקון חשוב - אני לא הייתי הראשונה לזהות את אפי נוה. היו עוד אנשים שזיהו אותו והוא השתיק אותם. את אמיר שואן מ'ידיעות אחרונות' שרצה לפרסם תחקיר גדול ערב הבחירות ללשכת עורכי הדין וגנזו לו אותו. אפי נוה שכר את שירותי ניר חפץ על חשבון לשכת עורכי הדין והלך ביחד עם עורכי הדין ויחד הם איימו על שואן. יש על זה תצהיר בתביעה שלי. התחקיר בסופו של דבר נגנז ולפתע לשכת עורכי הדין פתאום שמה הרבה כסף על שת"פ מסחרי עם העיתון".
"אחר כך גור מגידו ב'גלובס', עוד לפני שעבד בדה מרקר, כתב כתבות על נוה, נתבע, ובסופו של דבר התגשר איתו. אני לא הסכמתי לגישור כי זה הפך לפרקטיקה, אפי נוה לא קיווה להוציא ממני מיליון שקלים, הוא פשוט רצה שאני אבוא לגישור ואגיד שאני יורדת ממנו. אז לא. אני לא יורדת ממנו".
נחזור קצת אחורה לעניין של דגמי, הוא בעצם סוחר נשים שהורשע אבל יצא עם עונש מאוד קל בגלל שעשה הסדר טיעון. לא עשית לעצמך איזושהי הנחה במקרה שלו? לדוגמה, בזה שאמרת שכל אורבן מושתתת על כסף שהגיע מסחר בנשים?
"אני לא אמרתי שכל אורבן מושתתת על כסף שבא מסחר בנשים. אני אמרתי שלא יכול להיות שבנאדם הקים חברה כזאת בין לילה ועוסק בנדל"ן ומעבירה את הנדל"ן הזה לחברה אחרת מבלי שיש לו איזה הון אחר. ואני לא חושבת שעשיתי לעצמי אפילו הנחה קטנה".
חששת כשכתבת את הפוסט הזה עליו?
"כשכתבתי את הכתבות על דגמי זו הייתה הפעם הראשונה שחששתי בחיי למשהו פיזי. אני לא הייתי מורגלת לעסוק באנשים כאלה, הייתה לי תקופה שבדקתי כמה פעמים בעינית של הדלת, הרגשתי שעוקבים אחריי, חשבתי שמאזינים לי לטלפון. היה סיפור מאוד בעייתי שבו מישהו התקשר למערכת בתקופה הזאת שבה כתבתי על דגמי וניסה להשיג פלט שיחות של הטלפון שלי. אז הלכתי להגיש תלונה במשטרה, וכמובן שהתלונה נסגרה בלי כלום".
"חצי מחופשת הלידה שלי הלכה על דגמי ועל אפי נוה ולשכת עורכי הדין ועל הכנה של שאלונים ועדים. ולכן אני אומרת לכם שסכום של 70 אלף שקל זו בדיחה לעומת הזמן שהשקעתי בתקופה הכי יקרה לי, ואני לא מדברת אפילו על השכר של עורך הדין".
אחזור על השאלה: מה המשותף לחבר'ה האלה?
"זה לא רק שלושת אלה. אם תסתכל אחורה על נוחי דנקנר ודני דנקנר וציון קינן ורקפת רוסק-עמינח ואלון חסן - מה שמשותף להם הוא שאני מתאבססת עליהם זה כי הם בדרך כלל עושקים כסף ציבורי בגלל העמדה שבה הם נמצאים. עמדה של כוח או שררה. אצל אפי נוה זה מובהק וגם אצל דגמי, הם ממש רומסים אנשים בעמדות חלשות יותר. אפי נוה רמס אנשים בלשכה, כמו עורכי דין שהוא רדף בוועדות האתיקה".
"נתקעתי לשוקן כמו עצם בגרון"
הסוד הזה, שיש אנשים חזקים שרומסים ומנסים להשתיק - הוא סוד שרק את גילית? אני שואל כי אני מזהה כאן דפוס: היית בדה מרקר, עזבת לערוץ 10 ורצית לחזור. שוקן סירב. מה - הוא לא רוצה לדווח על העושקים? הוא שם את האינטרס האישי שלו לפני האינטרס המקצועי? הוא לא רוצה עיתונאית שרואה את כל התופעות האלה ומטפלת בהם? אחרי זה הלכת ל"המקור" ומשם פוטרת. למה זה בעצם קורה?
"הייתי עיתונאית אהובה ומוערכת מאוד בדה מרקר. מקום הגידול שלי, בו גם קידמו אותי להיות עורכת מדור שוק ההון. עזבתי כי רציתי להיות בטלוויזיה ולפתח דברים אחרים וכי לא רציתי בין היתר להיות תלויה בשוקן. הרגשתי שהוא נכנס לי לוורידים לעומת כל העורכים שמאוד אהבו אותי. אני חושבת שנתקעתי לו כמו עצם בגרון, ותתפלא, למרות כל ההתקוטטויות שלנו נוצרה בינינו איזו מערכת יחסים. עד היום הוא חייב לי התנצלות בצורה בלתי רגילה אבל אני חושבת שהוא המו"ל הכי חופשי ומדהים בישראל. לגבי דרוקר, אני נכשלתי בלהיקלט במדיום הטלוויזיוני. היה לי קושי גדול עם המדיום הזה ולא אהבתי אותו. רציתי לעשות תחקיר על קובי מימון, ואף אחד לא רוצה לדבר. ובטלוויזיה אם אף אחד לא רוצה לדבר ואין לך הקלטת וידאו אז אתה לא יכול לפרסם. זה שיגע אותי".
אפשר לפרסם תמלילים.
"תן לי להיות עכשיו גיא פלג או אביעד גליקמן כל היום. אבל הם מגיעים מאוחר מדי. אנשים כמו דרוקר מגיעים מוקדם. גם בדה מרקר מגיעים מוקדם. לפרסם כתבות עם תמלילים מהמשטרה שמגיעים בהכי ניחותא זה יופי, אבל מי האנשים שנושאים את הדגל ומזהירים את הציבור לפני? זו החוכמה".
בואי נדבר על תנועת מי־טו. צעדת לפני המחנה לפני שמישהו חלם בכלל עליה.
"מוגזם להגיד שצעדתי לפני המחנה. זה התחיל בסיפור של עמנואל רוזן שחשפנו ב'הארץ' גילי איזיקוביץ ואני תחת העורכת נעה לנדאו. הסיפור הזה היה פעם ראשונה שנגעתי בכלל בנושא הזה של הטרדות. עד אז ממש פחדתי מלעסוק בפמיניזם באופן כללי כי לא רציתי שיעשו לי דה-לגיטימציה. הייתי כתבת שוק הון ופיננסים ורציתי שיחשבו שאני רצינית כזאת ולא יגידו 'הפמיניסטית הזאת' כמו שהייתי שומעת אנשים אפילו במערכת של 'הארץ-דה מרקר' מדברים על צפי סער, רציתי שיחשבו שאני רצינית אז ממש נרתעתי.
"פתאום, בעקבות שיחות עם כל מיני נשים שנפגעו מעמנואל רוזן, קלטתי שבעצם במשך שנים אני מסתירה כסוד שמור את סיפור של הטרדה שבגיל 11 היה לי מורה להתעמלות שהיה נוגע בי בבית הספר. כל כמה זמן הייתי הולכת לשחק כדורסל והוא תמיד היה תופס אותי, נוגע לי בציצי ומנסה לנשק אותי בכוח. זה נמשך חצי שנה, שנה אולי ופתאום אמרתי לעצמי שיש נשים שמתביישות בסיפורי תקיפה שלהן. לא מדברים על זה ואם לא מדברים על זה אז כשאת בבית ספר את חושבת שאת הילדה היחידה שעוברת את זה ובכלל אין לך מודעות לנושא. אז כתבתי טור שמספר את הסיפור שלי בלי פרטים, וגם כתבתי לנשים 'קומו צאו מהארון, לא צריך משטרה לא צריך בתי משפט, קומו ותוציאו בפייסבוק שגם לכן זה קרה'.
"יום אחרי זה התקשרו אלי שלומית הברון שהקימה ביחד עם גל שרגיל את עמוד הפייסבוק 'אחת מתוך אחת' שזו עמותה שקראה לנשים לפרסם על הטרדות שהן עברו. הן הציעו להקים מאגר שמצליב שמות של אנסים או מטרידנים ומהמאגר הזה בעצם התחילה להתגלגל פרשת אלון קסטיאל. מה שהיה מכונן לדעתי מאוד בפרשת קסטיאל היה שהנשים נחשפו בתוך דקה".
למה הבכירים של 'ידיעות' לא מדברים?
הבטחנו שנדבר גם על נושא נוסף שחביב עליך: הון־שלטון־עיתון. הנה, בסוף אפילו נתניהו הולך לשלם על זה מחיר.
"בוא נדבר על קשת - קשת ומאקו זה מקום שהייתי הופכת כל אבן בשביל להבין מה קורה שם עם ניגודי עניינים עם המפרסמים. אבל לא רק הם, כל כלי התקשורת במדינה הזאת כמעט היו רקובים. אם אתה חוזר אחורה ומסתכל על נוחי דנקנר ועל אליעזר פישמן - איפה כל סיפורי השוחד שלהם עם התקשורת? זה מרגיז וקצת מצחיק שבסוף נתניהו נופל על מה שקרה בוואלה כשאתה רואה את זה באופן כל כך בוטה ב'ידיעות אחרונות'. את מערכות היחסים של תן וקח עם בעלי הון ועם פוליטיקאים ואתה שומע על זה בעדויות".
אבל יש גם חצי כוס מלאה. את החשיפה של זה הביאו עיתונאים. גידי וייץ פרסם את סיפור בזק־וואלה כתוצאה מהדלפות. עיתונאים דיברו - ובזמן אמת.
"חבל שלא דיברו איתי. ולמה הפרשנים הבכירים של 'ידיעות אחרונות' לא מדברים? כולם שומרים על כולם. זה לא רק ב'ידיעות', זה גם ב'ישראל היום'. התקשורת מכסה דברים בהתאם לאינטרסים וזה לא רק לגנוב דעת - זה לגנוב כסף מהכיס לך ולי ולציבור הרחב. אלוביץ' לקח לך כסף מהכיס. התקשורת צריכה להבין שהיא משחקת תפקיד כל כך חשוב שהיא לא יכולה לעשות לעצמה הנחות וחייבת לקרוע לעיתונאים את הצורה".
"כשהתקשורת שותקת או לא מכסה תחומים זה לפעמים לא פחות חמור מאשר כשהיא מכסה באופן מוטה. אם לצורך העניין חדשות 2 במשך שנים לא סיקרה את נוחי דנקנר או אליעזר פישמן עד שהם נפלו, או לא מסקרת את הגז כמו שצריך או לא סיקרה את ענייני משפחת ורטהיים על בנק מזרחי טפחות - יש בעיה. לצורך העניין, הנה אחת הדוגמאות הכי מדהימות - אם תצא עכשיו לרחוב ותשאל מי זאת ענבל אור, 50 מתוך 100 אנשים יידעו. צא החוצה ותשאל מי זו דרורית ורטהיים, האישה הכי חזקה היום בכלכלה הישראלית, לדעתי אני לא חושבת שאחד ידע להגיד לך מי היא.
"אם חייזר יגיע לישראל ויצפה במהדורות החדשות בטלוויזיה ובתכניות התחקירים הוא יהיה בטוח שענבל אור היא טייקונית שמנהלת את המדינה. זה מגוחך. היא השפיעה בשיא שלה על אולי אלף משפחות בזמן שדרורית ורטהיים כל יום מקבלת החלטות שנוגעת לכיס שלנו. זה לא שהיא פועלת באופן פסול אלא שלא מכירים אותה. ענבל אור קיבלה דמות ב'ארץ נהדרת' עוד לפני שהיא קרסה. התקשורת מעדיפה לסקר כזה דבר במקום את האישה הכי חזקה כלכלית במשק".
זו המציאות שבה עובדים כלי תקשורת מסחריים שצריכים רייטינג, ככה זה עובד.
"זה לא מעניין אותי שככה זה עובד. עיתונאי צריך לדעת לתת שירות לציבור ולהיות עם אינטרס של לחשוף. הכוח המטורף של דרורית ורטהיים זה השלוש זרועות שבהן היא מחזיקה - הזרוע התעשייתית שזה החברה המרכזית למשקאות קלים, זרוע של תקשורת וזרוע של בנק שמממן. מי יעז להתעסק אי פעם עם דרורית ורטהיים אם יקרה משהו? דה מרקר התעסק (עם דנקנר) וחטף מכה קשה. מה קרה? דנקנר גם בנק הפועלים עשו עליו חרם פרסומות. סגרו לו ברז אשראי. אז אתה מבין את הכוח שיש לדבר הזה".
זה הזמן שלך לשאול אותנו שאלה. נצלי אותו היטב.
"יש דבר אחד בלתי נסבל בעיניי ב'גלובס' וזה ענייני חזקת החפות שם בסוף. מה זה, הקורא מטומטם? הוא לא יודע להבחין בין כתב אישום לבין הרשעה? מה זה הדבר הזה? משגע אותי הסיפור הזה".
זאת המצאה נכונה וטובה שבאה להגיד לקורא, כל מה שאתה קורא עכשיו, קח בחשבון שזה רק החשד. זה חלק מהדיוק שאנחנו חייבים להיות בו בתור עיתונאים. הרבה פעמים מה שנשאר בחיפוש בגוגל אחרי שנים של כתבי אישום ומעצרים זו הכותרת. לא חסרות פרשות שבהן בעצם אנשים נעצרים לעשרה ימים ובסוף לא נשאר כלום. חזקת החפות ראויה דווקא בגלל מה שאת אמרת קודם, לאור ריבוי המקרים שמערכת המשפט טועה בהם.
"אם זה נשאר בכותרת, מה תעזור ההערה למטה. זה לדברר את בעלי ההון או עבריינים בעלי המעמד. זה חירטוט שמרצה את ציון אמיר, אבי חימי או עורכי דין פליליסטים כאלה. יש לו את זה לאורך כל הכתבה. למה צריך לתת את האקסטרה הזו של חזקת החפות? לא מכירה את זה במקומות אחרים בעולם".
בקשת ו"ידיעות אחרונות" בחרו שלא להגיב לדברים.
*** חזקת החפות: אפי נוה הוא בגדר נאשם בכפוף לשימוע בפרשת "מין תמורת מינוי" ונאשם בפרשת "ביקורת הגבולות". הוא מכחיש את האישומים נגדו, ועומדת לו חזקת החפות