בשבוע שעבר דיווחתי כאן על מציאת גופה ("מרד המילים ומותה של 'הלכת אפרופים'", "גלובס", 28.11.19). טענתי שבכל הנוגע לחוזים עסקיים הלכת אפרופים מתה. הסברתי כיצד מצאה ההלכה את מותה, והצבעתי על המקום שבו זה קרה. עד לפרסום הטור שלי זכתה הגופה הזו להתעלמות תקשורתית כמעט מוחלטת, וזאת במשך יותר משבוע. אני משתמש במילה "כמעט", כי באקדמיה זיהו שמשהו קרה. ברשימות תפוצה פנימיות החלו לדווח על פסק הדין ולחשושים החלו להילחשש. בדקתי את הנושא, ומשעה שהבנתי עד כמה דרמטי פסק הדין החלטתי להיות הראשון שמנתח אותו באופן פומבי.
הטור שפרסמתי הביא לקפיצה מאפס למאה ברמת העניין בדיני חוזים, אבל גם ברמת ההכחשה שנתקלתי בה. אני דיווחתי על "גופה", ומסביבי היו עסוקים בלגלגל אותה בתוך שטיח. גם כשהצבעתי על זוג הרגליים שביצבץ לו מתוך השטיח, זה לא שינה דבר. היו מי שטרחו להסביר לי שאיני רואה טוב, והיו אלה שהסבירו לי שיש סוגי שטיחים בעלי זוג רגליים, ומה שאני רואה שמבצבץ כאן הוא תופעה רגילה.
שלב ההכחשה היה משעשע, אבל לא מזיק. אלא שכמו במודל שלבי האבל של קובלר-רוס, אחרי שלב ההכחשה הגיע שלב הכעס. ואיזה כעס שזה היה.
נתקלתי השבוע ברמות כעס כפי שלא זכור לי שנתקלתי בהן עד היום. אמרתי כעס? זה היה זעם של ממש. לטורים שנכתבו נגדי ולרבות מהתגובות ברשת החברתית לא היה קשר למחלוקת בנושא משפטי. הן היו אישיות, מכוערות, ונגעו כמעט אך ורק למוטיביציות שלי ככותב. הן לא עסקו באנליזה של הטקסט. הן עסקו בפסיכואנליזה שלי ככותב. במקום שפסק הדין ימצא את עצמו על שולחן הניתוחים, אני הייתי שם.
לא אפשרו ניתוח עמוק של פסק הדין
כבוגר "קרבות אפרופים" של השבוע האחרון, אני יכול לומר שהמחלוקת על "הלכת הרכבת" של שופטי העליון אלכס שטיין ועפר גרוסקופף לא הייתה קשורה לפרשנות חוזה. זו הייתה מלחמה על הנרטיב, על פוליטיקה ועל שיוך שבטי. לא במקרה רוב הימין תמך בי, ולא באורח פלא הפיד השמאלי שלי התנגד לניתוח שהצעתי.
הנושא הפך להיות הצבעת אמון במורשת השופט ונשיא העליון לשעבר, אהרן ברק. מי שאהב אותה לא סבל את העובדה שדיווחתי על פגיעה בה; מי שסולד ממנה חיכה לרגע שבו יכריזו על מותה. העניין הזה דירדר את השיח ולא איפשר ניתוח עמוק של פסק הדין. שוב ושוב שלפו כותרות, ושוב ושוב התעלמו מחלקיהם המשפטיים, והמורכבים יותר של פסק הדין ושל הטור.
במקום להעמיק בפסק הדין העמיקו בסיבות המדומיינות לכתיבתי. טענו ששמתי לי למטרה להאדיר את מינויה של השרה לשעבר, איילת שקד, שאיתה עבדתי עד לפני חצי שנה; ושזו הסיבה היחידה שאני מנסה לייצר מפסק הדין החדש את מה שאין בו. הטוענים כך שכחו לציין שרק לפני שלושה שבועות הקדשתי טור שלם כדי למתוח ביקורת חריפה על פסק דינו של אחד מאותם מינויים שמינתה שקד. אחד מאותם שניים שבחרתי לכאורה להלל באופן טקטי בטורי האחרון.
עשיתי זאת בעקבות פסק הדין שבו הורה השופט גרוסקופף ליועמ"ש אביחי מנדלבליט, להגיש כתב אישום נגד השוטר מכפר כנא. תיארתי את מה שרע בפסק הדין. מעניין שאיש ממבקריי לא ראה בזה תעודת יושר למקצועיותי. השבוע הם ראו בניתוח שלי את פסק דינו של גרוסקופף כחוסר מקצועיות הנובעת מרצון להאדירו.
מתי יישור קו הפך למדד לדעה לגיטימית?
"גלובס" עשה משהו לא מקובל בעיתונות. בעקבות הביקורת שהוטחה בו, ביקש העיתון ממומחים לנושא להתייחס לשאלה שהתעוררה. האם פסה"ד שאליו התייחסתי מנוגד להלכת אפרופים או לא. פרופ' אייל זמיר סבר "שפסיקתו של שטיין מנוגדת להלכת אפרופים. ברור ששטיין ביקש להפוך את הלכת אפרופים, וגם אם הוא אינו מודה בכך... כך יש לקרוא את מה שכתב".
הדברים דומים עד זהים לטענתי שלפיה "לא ניתן להישאר ברמת הרטוריקה. חייבים לצלול מעבר למילים, מעבר לרטוריקה. בכל הנוגע לחוזים עסקיים מפורטים פסקו השופטים לפני שבוע הלכה חדשה". ההבדל המרכזי ביני לבין זמיר היה שבעוד שזמיר חזה בוודאות "שעמדת היחיד של שטיין לא תהפוך להלכה של ביהמ"ש העליון", אני חתמתי את טורי בספק. כתבתי כי "ביחס להלכה החדשה בעולם החוזים נותר לראות מה ייעשה בה. האם חבריו של שטיין בבית המשפט העליון יואילו ליישר קו, או שגם את המילים הברורות המרכיבות את פסק הדין החדש יידעו לרתום לתוצאה הרצויה בעיניהם". זה כל הפער בינינו ביחס לעמדתו של שטיין.
הדברים שפורסמו בשם פרופסור דניאל פרידמן היו דומים לטענה שטענתי: פרידמן הסביר שלמרות הרטוריקה פסיקת שטיין וגרוסקופף הפוכה לזו של הלכת אפרופים. אלא שכנגד עמדות אלה היו גם אחרות. לדוגמה, פרופסור גבריאלה שלו ופרופסור עלי בוקשפן טענו שאין חידוש בפסק הדין של שטיין וגרוסקופף. דעתם היא שעמדות השופטים השתלבו עם הלכת אפרופים של ברק. מנגד, שופט העליון בדימוס יורם דנציגר הציג עמדת אמצע, שההלכה לא בוטלה, אך הוצבו לה גבולות משמעותיים.
מבקריו הקשים של העיתון לא התרגשו מהפער שבין העמדות. שלוש העמדות האלה נתפסו על ידם כלגיטימיות, על אף שאינן חיות בשלום זו עם זו. הפער ביניהן גדול מהפער שביני לבין פרידמן וזמיר. הרי שלו חלוקה על פרידמן וזמיר, ובוקשפן אינו מסכים עם דנציגר. ובכל זאת העמדות נתפסו כלגיטימיות.
אלא שהעמדה שאני פרסמתי הוצגה בקרב מבקריו של "גלובס" כלא לגיטימית ושאסור היה לפרסמה, שכן לא כולם יישרו איתה קו באופן מוחלט. וכאן הבן שואל: מתי יישור קו הפך למדד לדעה לגיטימית? האם אנחנו אמורים לעשות הצבעה דמוקרטית ולראות מה נכון לחשוב? המסר מצד המבקרים היה די ברור. הרקע שלי הופך אותי לכותב לא-לגיטימי ביחס למורשתו של ברק. כנראה נכון יותר להפקיד את מלאכת הפרשנות המשפטית בידי גורמים המעריצים אותו (או כמו שמקובל לקרוא להם: ניטרליים).
יש שופטים בפתח תקווה
רבים מהקולגות בכלי תקשורת אחרים, שלא לומר - מתחריו של "גלובס", חשפו השבוע שיניים. הם ניסו להפוך את הטור שלי, ובאמצעותו את העיתון כולו, לקרקס. וליממה אחת נראה היה שזה מצליח. אלא שהגיבוי המוחלט שקיבלתי מהיו"רית אלונה בר און, ומהעורכת נעמה סיקולר, היה בדיוק מה שהייתי צריך כדי לחשוף את הטעויות הגסות שנפלו בדברי הביקורת על הטור שלי.
משעה שפרסמתי את התגובה לדברי הביקורת, איבדו מבקריו של "גלובס" כל עניין. זה היה מעניין כל זמן שדיממנו במהלך שבת שלמה כשהם תקפו, ואני, כשומר שבת, לא יכולתי לענות. משעה שעניתי לגופן של טענות, זה הפסיק לעניין. עד כדי כך הייתה רועמת שתיקת המבקרים ששקלתי להוציא משלחת חיפוש. אולי קרה להם משהו?
אבל השיא הגיע ביום שני בצהריים. בית המשפט בפתח תקווה הפנה לפסק הדין של העליון שאותו ניתחתי, ויישם לראשונה את ההלכה החדשה של השופטים שטיין וגרוסקופף. אני מודה שהיה פה אלמנט של מזל. הרי כל מי שמפרסם טור ביום ראשון, היה שמח אם ביום שני הייתה יוצאת בת קול ומצדיקה אותו. ואם לא בת קול, אז לפחות שביהמ"ש יפרסם פס"ד המצדד באופן מלא במה שכתב בעל הטור. אבל יצא שהמזל היה הפעם לצידי.
בניגוד גמור לכל מי שאמר שפסק הדין לא יוצר מצב חדש, ובניגוד למי שטען שהפער שבין שטיין לגרוסקופף לא מאפשר לראות בפסק הדין הלכה - צירף בית המשפט בפתח תקווה את עמדותיהם של שופטי העליון זו לזו ופסק על פיהם. בית המשפט קבע כי בחוזים עסקיים "יש להיצמד ללשונם הכתובה של ההסכמים, ואין מקום לפרשנות מרחיבה".
ועוד הוסיף בית המשפט וקבע כי "מדובר במערכת הסכמית מפורטת שנכרתה בין שני גורמים עסקיים בעניין שהוא עסקי לחלוטין. לפיכך יש לקרוא את האמור בתנייה הרלוונטית שבהסכם חילוקי הדעות כפי שהיא כתובה, ומבלי להוסיף לה את מה שאין בה". בדיוק כמו שציינתי בטורי הראשון.
ההתנצלויות לא ממהרות להגיע
עם כתיבת הטור הנוכחי התקשרתי למזכירת המערכת של "גלובס". ביקשתי ממנה לבדוק את תיבת הדואר של העיתון. חשבתי שאולי כדאי לשלוח מישהו לרוקן אותה מכל אותם מכתבי התנצלות שוודאי נחתו בה. הרי מה שהיה לא לגיטימי לכתוב כטור דעה ביום חמישי, הפך לפסיקת בית המשפט ביום שני שלאחר מכן. ובוודאי כל אותם שטענו שהטור שלי הוא "פייק משפטי" וש"גלובס" מידרדר, לוקחים כרגע מספר כדי לבקש סליחה. אלא שהסתבר שזה לא המצב והופתעתי לגלות שאיש לא התנצל.
טוב נו, לא באמת. זאת אומרת, באמת אף אחד לא התנצל. לא באמת הופתעתי.
השבוע קיבלנו יותר מאשר שיעור "בהלכות חוזים". קיבלנו גם שיעור "בהלכות דעות". ישנן אלה הלגיטימיות וישנן אלה שאינן. אני מתחייב לעסוק בחומרי הלימוד של השיעור הראשון, ולהשליך לפח את מסקנות השיעור השני. אמשיך לכתוב גם דעות שאינן לגיטימיות (בעיני אנשים מסוימים), כל זמן שאמצא אותן כנכונות. השבוע הסתבר שלמרות ההתקפה עליהן הן מחזיקות מעמד יפה מאוד.
הכותב שימש ב־4 השנים האחרונות כיועץ בכיר לשרת המשפטים איילת שקד ואחראי על ענייני הכנסת והממשלה במשרדה. ריכז את ועדת השרים לחקיקה וועדת שקד-לוין להגברת המשילות. הוא תלמיד לתואר שלישי באוני' העברית
