מפעל טקסטיל בבנגלדש / צילום: רויטרס
פעם בכמה שנים זה קורה. ספר עב-כרס מגדיר את מהות הקפיטליזם, ומבקש לתת תשובה לשאלה שחוזרת שוב ושוב זה 200 שנה: האם הקפיטליזם הוא קיצור תולדות הדיכוי של ההון את העבודה, או משטר ששחרר את האנושות מממשלים סמכותניים, דכאניים, נצלניים, נתן לנו חירות ושחרר את המדינות המתפתחות מעוני. מקור המחלוקת בין הפרשנויות הסוציאליסטית לליברלית של הקפיטליזם, נמצא ניתן למצוא בשני ספרים עבי-כרס: "עושר העמים" לאדם סמית, ו"הקפיטל" לקארל מרקס.
כאשר כלכלנים ליברלים מדמיינים משטר קפיטליסטי, הם רואים את כלכלת השוק, שבה אנשים, עובדים, יצרנים ומעסיקים מנהלים קשרים חוזיים והוגנים, באופן חופשי. הם רואים ביזם כמקים מפעלים ומייצר מקומות עבודה. תרומת כלכלת השוק לחברה אינה מוגבלת ליתרונותיה הכלכליים. היא מהווה גם זרז להתפתחות של מוסדות פוליטיים ראויים: מערכת משפט עצמאית והוגנת, שמבטיחה את הקניין ואת הזכויות היסודיות שלנו; ומערכת דמוקרטית המבטיחה ייצוג הולם לאזרחים.
דארון אסמוגלו (Acemoglu), מהכלכלנים הליברלים הבולטים כיום, קושר את הצלחת האומות העשירות למוסדות הפוליטיים הכלכליים שפיתחו: שלטון החוק, מערכת משפט עצמאית, ומערכת פוליטית דמוקרטית. על בסיס תפיסה זו, כותבים אסמוגלו ושותפו, ש"מדינות כמו בריטניה וארה"ב צברו את עושרן משום שאזרחיהן העבירו מהשלטון אליטות כוחניות, ויצרו חברות שבהן זכויות פוליטיות מחולקות בשוויון, הממשלות מגיבות לרצון האזרחים, וחלקים נרחבים בחברה יכולים ליהנות מהזדמנויות כלכליות".
לטענה זו יש אישושים בהיסטוריה של הקפיטליזם בעולם: כוחות השוק הביאו לחיסול המשטר ההיררכי-פיאודלי, ולזכויות היתר של האצולה; כוחות השוק מילאו תפקיד, חלקי, בחיסול העבדות בארה"ב. כוחות השוק יצרו גם אפשרויות להתגבשות הפמיניזם והתנועות לשחרור האישה, ובמסגרת הגלובליזציה הכלכלית, תרמו לצמצום העוני בעולם.
אלא שתהליכי השחרור היו מלווים בצורות הכפפה חדשות. אף שכלכלת השוק הליברלית "משחררת" את הפרט, שואלים הסוציאליסטים - לאיזה עולם משוחרר הפרט? כפי שניסח זאת ההיסטוריון מישל פוקו: בעידן הפיאודלי לפרט לא היה חופש, ולריבון הייתה סמכות לקחת את חייו; ואילו בעידן הליברלי המדינה נותנת לפרט את החופש למות (let die).
את הכלכלה התחרותית, שליברלים מתארים כתחרות ריצה, רואים הסוציאליסטים כמאבק אכזרי, שבו החזק לוקח הכול. השאיפה להגדלת הרווח מצדיקה לכאורה שימוש באמצעים העומדים לרשות הפרט היותר חזק, להגדלת רווחיו. והשאיפה לרווח אינה מבוססת על פיתוחים טכנולוגיים, אלא בעיקר על ניצול יתרונות יחסיים וכוח בין קבוצות חלשות לחזקות: בין עובדים (בענפים מסוימים) למעסיקים, מגדרים חזקים וחלשים, ובין מדינות מתפתחות ומפותחות. והתוצאה, כפי שהראה תומאס פיקטי בספרו "הקפיטל במאה ה-21" - שהקפיטליזם מגדיל פערים חברתיים.
לא מפתיע ששתי התזות מבוססות היסטורית. מי שחקר את הכלכלה הקפיטליסטית הבחין באופייה "המשחרר" של כלכלת השוק. אולם "הפירוק" מייצר צורות חדשות של הדרה, הפרדה, דיכוי וניצול. כך שייתכן שקפיטליזם, במהותו, כולל את שני המרכיבים, ומציע לנו צבירת הון ורמת חיים גבוהה, תוך חזרה לצורות דיכוי ושחרור משתנות. אסמוגלו מחזק עמדה זו במחקר שמראה שהצמיחה המהירה של אירופה בעת החדשה התאפשרה הודות להתגבשות מוסדות פוליטיים ליברליים, אולם הם היו תוצאת העושר שזרם לאירופה מהקולוניות. כך שהקולוניאליזם הוא חלק מהקפיטליזם.
על אף שהוויכוח בין הפרדיגמות הסוציאליסטית לליברלית מתנהל בגרפים ובנתונים, ביסוד הוויכוחים עומדת מחלוקת פרשנית ולא עובדתית. על רוב העובדות אין מחלוקת. הן מראות, שאם יש משהו קבוע בהיסטוריה של הקפיטליזם, זה הקיום המקביל של מנגנוני דיכוי ושחרור, ולרוב השילוב בין השניים מסביר את עושר העמים, התאגידים והפרטים.
נטיית הכלכלנים הליברלים להציג את הקפיטליזם כמשטר כלכלי מוצלח וכהתגלמות הסדר הכלכלי, הטבעי והמוסרי, כדי לשמר את הלגיטימציה שלו, היא מופרכת מבחינה היסטורית, ומיותרת. כיום, אין חלופה מעשית לקפיטליזם, סוציאליסטית או אחרת, שמפניה יש להגן על הקפיטליזם. כיום, אם נרצה או לא, כולנו קפיטליסטים.
כולנו קפיטליסטים היום, ואין אלטרנטיבה אידיאולוגית ממשית למשטר הזה. בתנאים האלה, את האנרגיה האינטלקטואלית יש להשקיע בעיצוב ובתיקון הקפיטליזם. לשם כך צריך להפנים שאף שהקפיטליזם הביא דברים טובים, הוא גם יצר צרות חדשות: פערים חברתיים בחלוקת משאבים, שיוצרים הקצנה פוליטית ומערערים את המשטרים הליברליים-דמוקרטיים; אי-יציבות פיננסית, שדורשת ממדינות לנקוט אמצעים כמעט אנטי-חוקתיים למניעת קריסה; ופגיעה סביבתית שלא ברור כיצד החברה הבינלאומית תתמודד איתה.
בתנאים כאלה, הצדקת השיטה הקפיטליסטית, והצגתה כמשטר כלכלי-פוליטי שמספק את המיטב, היא מותרות. היא מסיטה את המוקד מהשאלה הדחופה: איך מתקנים את הקפיטליזם שלנו.
הכותב מרצה בכיר לכלכלה פוליטית ויחסים בינלאומיים, המכללה האקדמית תל-אביב-יפו