שלמה פיוטרקובסקי ויגאל ארנון ב-2006 / צילום: קובי קנטור
13 שנים אחרי שהחל, מגיע לסיומו הסכסוך המשפטי האמוציונלי בין עו"ד יגאל ארנון המנוח לבין שלמה פיוטרקובסקי סביב החזקת מניות סלקום. הסכסוך בין החברים הטובים, שהפכו ליריבים מרים, המשיך להעסיק את בתי המשפט גם בעשור שלאחר מתן פסק הדין בסכסוך העיקרי ב-2009 - אז חויב פיוטרקובסקי להעביר לארנון 1% ממניות סלקום, וגם לשלם לו 60 מיליון שקל בגין הדיבידנדים שחולקו בעבור המניות.
הסאגה הסבוכה מסתיימת כעת, עם החלטת בית המשפט העליון להפוך את פסק דינה של שופטת המחוזי בתל-אביב, מיכל אגמון-גונן, ולחייב את פיוטרקובסקי לשלם לבנותיו ויורשותיו של ארנון 8.85 מיליון שקל נוספים, בגין הפרשי ריבית והצמדה.
ארנון היה יו"ר הבנק הבינלאומי, בתקופה שנשלט על-ידי האחים ספרא, ואיש אמונם ויועצם המשפטי והעסקי. פיוטרקובסקי היה המנכ"ל המיתולוגי של הבנק, שהובא על-ידי ארנון. ב-1994 רכש פיוטרקובסקי 2% ממניות סלקום, עסקה שהציתה סכסוך עכור בין שני החברים. לטענת ארנון, המניות נרכשו על-ידי שניהם בחלקים שווים, וסוכם ביניהם כי פיוטרקובסקי יחזיק עבורו בנאמנות את המחצית שלו (1%). מנגד, פיוטרקובסקי טען כי המניות כולן שייכות לו.
ב-2006 הגיש ארנון תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בדרישה כי פיוטרקובסקי יעביר לו את ה-1% ממניות סלקום. ב-2009 קיבל אותה הנשיא דאז, השופט אורי גורן, ופסק כי 1% מהמניות שייכות לארנון. גורן הסתמך, בין היתר, על כתב נאמנות שעליו חתם פיוטרקובסקי ב-1996, שבמסגרתו התחייב להעביר לארנון את חלקו במניות, ועל בדיקה שנערכה במעבדה בשווייץ, שהוכיחה כי חתימת פיוטרקובסקי על כתב הנאמנות, אותנטית. בהחלטתו הורה גורן לפיוטרקובסקי להעביר לארנון גם את הדיבידנדים שקיבל תמורת המניות בשנים 2008-2006, ששוויים הנומינלי היה 60.1 מיליון שקל. ברבות השנים משך פיוטרקובסקי את הערעור שהגיש על פסק הדין, שהפך לחלוט.
הפסד במחוזי ליורשות
המחלוקת האחרונה שנותרה מהסכסוך האימתני בין ארנון לפיוטרקובסקי, נסובה סביב שאלה שולית כביכול לסכסוך המרכזי, אך בעלת ערך כספי רב: האם היה על פיוטרקובסקי לשלם לארנון גם הפרשי ריבית והצמדה ביחס לדיבידנדים שחולקו בשנים 2008-2006, ושנפסק שעליו להעביר לארנון? לאור חלוף השנים בין מועד חלוקת הדיבידנדים למועד פסק הדין ב-2009, תפחה הריבית על הדיבידנדים ל-8.85 מיליון שקל.
את הסכסוך סביב סוגיית הפרשי הריבית וההצמדה על הדיבידנדים ניהלו בנותיו ויורשות עיזבונו של ארנון ז"ל, שנפטר ב-2014, דפנה ארנון וכרמל טל. ב-2015 הגישו הבנות תביעה לתשלום הפרשי הריבית וההצמדה. אולם ב-2017 נדחתה תביעתן על-ידי שופטת המחוזי בתל-אביב, מיכל אגמון-גונן.
הנימוק העיקרי של אגמון-גונן היה שהסוגיה כבר נדונה בעבר בהליכים הרבים שניהלו הצדדים, גם לאחר פסק הדין העיקרי. היורשות לא אמרו נואש והגישו ערעור על פסק הדין, באמצעות עורכי הדין ברק טל, חניטל בלינסון-נבון ואור קרבקי ממשרד יגאל ארנון.
שופט בית המשפט העליון, עופר גרוסקופף, מצא כי יש להפוך את פסק דינה של אגמון-גנון. בהסכמת השופטים ניל הנדל ויעל וילנר, קבע כי על פיוטרקובסקי לשלם ליורשות של ארנון 8.85 שקל בגין הפרשי הריבית וההצמדה על הדיבידנדים. זאת, במסגרת פסק דין שקבע לראשונה כללים סדורים להכרעה בשאלה שבמחלוקת, הרלוונטיים גם להליכים נוספים.
לקבל כל תשואה
גרוסקופף סקר בפסק דינו את עשרות ההליכים שניהלו ארנון ויורשותיו מול פיוטרקובסקי לאורך השנים, והפך את קביעת השופטת אגמון בפסק דינה, שלפיה שאלת הפרשי ההצמדה והריבית לדיבידנדים כבר נדונה והוכרעה בעבר בהחלטות הקודמות, ולכן אין להידרש אליה שוב. בנוסף דחה גרוסקופף את טענת פיוטרקובסקי, שיוצג על-ידי עורכי הדין חגי שלו ואיזי הולדשטיין, כי אין להידרש לתביעת הבנות הנוכחית, מכיוון שממילא תביעת ארנון המקורית מ-2006 לא כללה דרישה לקבל גם הפרשי הצמדה וריבית.
גרוסקופף פנה לדון בשאלה - אם מבחינה מהותית יש הצדקה להוסיף ריבית והצמדה לדיבידנדים, שנפסק שעל פיוטרקובסקי להעביר לארנון; וקבע כי במקרה זה "ההצדקה לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית חזקה במיוחד". זאת, לאור העובדה שבפסק הדין העיקרי נקבע כי פיוטרקובסקי החזיק במניות עבור ארנון בנאמנות, ומכאן שזכות ארנון לקבל "כל תשואה שצמחה לו מהשקעתן".
יתר על כן, נקבע כי חוק הנאמנות אף הטיל חובה על פיוטרקובסקי להשקיע את כספי הדיבידנדים לצורך "עשיית פירות"; ומכאן נפסק כי "לפיכך, בין שלפיוטרקובסקי צמחה מהדיבידנדים תשואה בפועל, ובין שלאו, יש הצדקה לחייבו לפחות בתשלום הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק, שהם בגדר מדד מינימלי לתועלת שצמחה לו... מהחזקת הדיבידנדים ברשותו בניגוד לחובותיו כנאמן".
בהמשך ציין גרוסקופף כי אומנם הנשיא גורן לא התייחס מפורשות בפסק הדין העיקרי לשאלת הריבית וההצמדה, אך כן התייחס להתנהגות הצדדים בהליך, שהיא לפי ההלכה הנוהגת, השיקול העיקרי לשלול הפרשים כאלה, בעיקר במקרים שבהם ההליך מתעכב ומתמשך בשל התנהלות הזכאי לקבל כספים. מכיוון שגורן החליט בפסק הדין המקורי, שלא להטיל הוצאות על פיוטרקובסקי, מאחר ש"שני בעלי הדין לא היו נקיים מפגמים התנהגותיים זה כלפי זה" - הסיק גרוסקופף כי "לו ביקש הנשיא גורן לשלול הפרשי הצמדה וריבית מארנון, היה מציין זאת במפורש, כפי שנדרש לסוגיית ההוצאות".
עוד חויב פיוטרקובסקי בפסק הדין בתשלום הוצאותיהן של יורשות ארנון, בגובה 100 אלף שקל.
סכסוך החברים: הסתרה מהגרושה, מעבדה בשווייץ ואינספור הכפשות
פרשת הריב על מניות סלקום שהגיעה כעת לסיומה החלה ב-1994, כשעו"ד יגאל ארנון המנוח, אז יו"ר הבנק הבינלאומי, ושלמה פיוטרקובסקי, המנכ"ל המיתולוגי של הבנק, היו חברים קרובים. באותה שנה הציעו האחים ספרא לשניהם, לרכוש 2% ממניות סלקום (בשרשור).
לטענת ארנון, רכשו הוא ופיוטרקובסקי את המניות בחלקים שווים; אך בשל גירושיו מאשתו, שמר פיוטרקובסקי עבורו בנאמנות את החצי שלו במניות (1%). אולם בפגישה ביניהם ב-2005, סמוך לחלוקת דיבידנד של סלקום, כפר פיוטרקובסקי בקיום הנאמנות, וטען שכל המניות שייכות לו.
ב-2006, כשהגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב את התביעה לקבלת חלקו במניות, הציג ארנון מכתב מפיוטרקובסקי מ-1996, שבו נאמר בין היתר: "אני מתחייב להעביר לך את מחצית המניות מיד לכשתבקש זאת, בכפוף לקבלת הסכמת בעלי מניות אחרים".
בינואר 2009 ניתן פסק הדין שהכריע בסכסוך לטובת ארנון על-ידי נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב דאז, אורי גורן, שקבע כי פיוטרקובסקי מסר מספר גרסאות שונות ביחס לנסיבות חתימתו על המכתב. כך, בכתב ההגנה טען פיוטרקובסקי כי לא חתם על המכתב, ואילו בתצהיר המאוחר טען כי מעולם לא חתם על המסמך, כשיש בו תוספת בכתב-יד המתייחסת לנאמנות. לדבריו, אם זו אכן חתימתו - היא הושגה על-ידי ארנון במרמה, תוך שהוא מגניב את המסמך בין מסמכים בנושאים אחרים.
בשלב החקירות נאלץ פיוטרקובסקי להודות כי חתם על המסמך, אך ללא התוספת בכתב-יד, ולאחר שארנון שכנעו שמדובר ב"נון פייפר פייפר" (מסמך נטול משמעות משפטית). בשלב הסיכומים שינה פיוטרקובסקי שוב גרסה, ואמר שחתם משום שסבר כי הדבר עשוי להקנות יתרון מס בעתיד, אם יחליט לתת מענק לארנון מהרווח שיקבל מהמניות במסגרת "עסקת פאנטום".
לבקשת הצדדים, מעבדה בשווייץ שבחנה את המסמך קבעה כי לאחר חתימת פיוטרקובסקי לא בוצעו שינויים במסמך. לכן הסיק גורן כי פיוטרקובסקי חתם על המסמך כשהיה מודע לתוכנו, ותוך שסמך על ארנון כחבר וכעורך דין. כן נקבע כי ארנון הציג ראיות שבזמן אמת ביקש לדחות את רכישת המניות, כדי להסתירן מרעייתו.
ביחס לארנון נקבע שהוא הסתיר את היותו בעל המניות, אך גם ש"ככל שהפר חובות דיווח ואחרות המוטלות עליו מתוקף תפקידיו השונים, והפרה כזו בהחלט פסולה וראויה לביקורת - עדיין אין בכך כדי להביא לביטול הסכם הנאמנות".
במהלך ההליך שכלל הכפשות רבות, העיד גם עו"ד-פרופ' יעקב נאמן ז"ל, לשעבר שר המשפטים, כי פיוטרקובסקי אמר לו ב-2003 שהוא מחזיק את המניות גם בעבור ארנון.
יגאל ארנון ושלמה פיוטרקובסקי: קיצור תולדות הסכסוך
1991
יו"ר הבנק הבינלאומי, יגאל ארנון, ממנה את שלמה פיוטרקובסקי למנכ"ל הבנק
משפחת ספרא מציעה לארנון ולפיוטרקובסקי (בנפרד) לרכוש 1% מסלקום תמורת 2.2 מיליון דולר
1994
פיוטרקובסקי רוכש 2%, המחלוקת אם מחציתן נרכשו עבור ארנון או לא
1996
פיוטרקובסקי חותם על כתב הנאמנות, בו הוא מתחייב להעביר לארנון את חלקו במניות. הרקע לחתימה שנוי במחלוקת
1997
ארנון מתגרש מרעייתו סאקי. בהסכם הגירושים אין זכר להחזקותיו בסלקום. בהמשך יודה במשפט כי הנאמנות נועדה להסתירן ממנה
2006
ארנון מבקש מבית המשפט להצהיר על בעלותו ב-1% מהמניות. בהמשך הוא תובע גם את הדיבידנדים בסך 60 מיליון שקל
2008
מעבדה בשווייץ קובעת כי חתימת פיוטרקובסקי על כתב הנאמנות אותנטית
2009
בית המשפט מעניק לארנון את המניות. פיוטרקובסקי מערער לעליון
2011
5.12.11: העליון מציע לפיוטרקובסקי לחזור בו מהערעור. פיוטרקובסקי מושך את ערעורו
2017
המחוזי דוחה את בתיעת יורשות ארנון ז"ל לקבלת הפרשי הצמדה וריבית על הדיבידנדים
2019
בית המשפט העליון הופך את החלטת המחוזי, ומחייב את פיוטרקובסקי בתשלום 8.85 מיליון שקל עבור הפרשי הצמדה וריבית