דעה: מערכת החינוך בישראל - סכנה ברורה ומיידית
לאחרונה פורסמו שני נתונים דרמטיים הקשורים למדינת ישראל. הנתון הראשון ממצב את ישראל במקום השמיני במעצמות העולמיות מבחינה ביטחונית; הנתון השני ממצב את ישראל כאחת ממדינות ה-OECD עם מערכת החינוך הכושלת ביותר. בעיניי, הנתון השני הוא תמרור אזהרה אדום לעתיד ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת כלכלה משגשגת ואזרחים מתפקדים. אם ישראל היא אכן מעצמה ביטחונית, ניתן להסיר את החשש שהמדינה עומדת בפני איום קיומי-ביטחוני. נכון שהסכסוך הישראלי-פלסטיני והחזית מול איראן, נמצאים במצב בכי רע, אולם הם אינם מהווים סכנה קיומית.
לעומת זאת, הכישלון הישראלי במבחני פיז"ה האחרונים, המבטאים את מצב מערכת החינוך ביחס לעולם, מבטאים סכנה ברורה ומיידית לקיומה הראוי של המדינה, כפי שרבים היו רוצים לראות אותה, וכפי שהיא מתיימרת להיות. ממצאי המבחנים מראים כי הפערים במערכת החינוך בין חלשים לחזקים, בין מרכז לפריפריה ובין ערבים ליהודים, הם הגדולים בעולם. שיעור ההצלחה של תלמידי מערכת החינוך הישראלית בקריאה, מתמטיקה ובמדעים, היו מן הנמוכים במערב ובכלל. מהתוצאות עולה, כנטען ב-OECD, שתלמידי ישראל אינם מוכנים לשוק העבודה של המאה ה-21, ואינם מקבלים חינוך שיעזור להם להפוך לאזרחים מתפקדים בהתאם.
את הממצאים המדכאים האלו אחבר-אקשור לממצאי שני מחקרים שערכתי לאחרונה. במחקר על "השתתפות פוליטית של צעירים בישראל" בעשורים האחרונים, שערכתי ביחד עם ד"ר אירית אדלר ממכון ב.י. כהן לסקרי דעת קהל, מצאנו כי לגבי דת ופוליטיקה, הצעירים הישראלים, ערבים ויהודים, דתיים וחילוניים, ללא הבדל דת גזע ומין, הם בעלי העמדות השמרניות ביותר בקרב מדינות ה-OECD. רוב הצעירים מחזיקים בעמדות אנטי-ביקורתיות ואולטרה-ימניות, בדומה, לצעירי פולין והונגריה.
במחקר נוסף, שערכתי עם ד"ר עמית קפלן ונוי טל, מצאנו כי הצעירים הישראלים הם בעלי עמדות אנטי-פמיניסטיות לגבי תפקידי מגדר וחלוקת עבודה בבית. זאת ועוד, מצאנו שהצעירים הישראלים, בני 18- 29, הם פחות ליברליים בעמדותיהם המגדריות מרוב צעירי ה-OECD, ושמרנים יותר מהדור שקדם להם בישראל. מצאנו את מה שניתן לכנותו - Anti-feminist back lash.
בארה"ב - לעומת זאת, מצא מכון PEW האמריקאי כי הצעירים האמריקאים בטווח גילאים זה, הם הליברליים ביותר שהיו אי-פעם בארה"ב, ביקורתיים, וחותרים לשינוי חברתי.
איך זה קשור למערכת החינוך ולסכנה קיומית?
רוב הדיון הפוליטי בישראל, החברתי והביטחוני, נבלע בשנים האחרונות על-ידי שיח ה"שמאל-ימין", כשאלו רואים באלו אויבים. שיח זה תוקע את המערכת הפוליטית ומוביל את ישראל למערכת בחירות אחר מערכת בחירות. המאבק על תקציבים אינו נקי משיקולים אלו, וגם אם מערכת החינוך זוכה לתקציבים מרובים, הם אינם מחולקים באופן שוויוני. זאת ועוד, התכנים של המערכת הזו אינם מתאימים לשוק העבודה העתידי.
מחקרים הראו, ורואים זאת גם בשטח, ששוק העבודה של המאה ה-21 ידרוש עובדים ביקורתיים, בעלי יכולת אנליטית וחשיבה שאינה שגרתית. עובדים אלו יצטרכו להיות גמישים בשל השינויים הרבים שיעבור שוק העבודה והאתגרים שיעמדו בפני האנושות. מערכת החינוך הישראלית עמוסה בתכנים מיושנים, מכינה את תלמידיה לשוק העבודה של שנות ה-80 של המאה ה-20, אינה עוסקת בחינוך אינטרדיסציפלינרי, ההכרחי לשוק העבודה העתידי; ובעיקר, מערכת החינוך חונקת חשיבה יצירתית וביקורתית, במיוחד באווירה הלאומנית של השנים האחרונות.
מערכת החינוך הזו מייצרת אזרחים שמרנים השוקעים בבורות. מדינות המאופיינות בפערים עצומים בחינוך, בבורות, בפערים כלכליים גדולים ובאי-שוויון גדל והולך בין נשים לגברים, הן מדינות המהוות קרקע פורייה לצמיחה של משטרים אפלים. מדינות שקל להצמיח בהן משטרים שאינם דמוקרטיים.
ואסיים באנקדוטה. לפני כמה שנים, באחד משיעורי הסוציולוגיה שאני מלמדת, ערכנו דיון בנושא "דמוקרטיה וזכויות אדם". בשלב מסוים ביקשתי מהסטודנטים התומכים בדמוקרטיה, להצביע. מכיתה של 90 איש סקרנים ואינטליגנטים כולם, רק שלושה תלמידים הרימו יד. כששאלתי מדוע הרוב לא תומכים בדמוקרטיה, ענה לי סטודנט - כי זה נשמע לנו משהו שמאלני, ופחדנו להרים את היד.
הכותבת היא סוציולוגית וחוקרת טלוויזיה במכללה האקדמית תל-אביב-יפו ובאוניברסיטת שיקגו
