עובדים של יקב כישור / צילום: אנטולי מיכאלו
בדרך לטעימת יינות יקב כישור פגשתי שף שאני מכיר. כן, מה לעשות, אני מכיר כמה שפים. גם שגיא כהן מכיר כמה, וגם ההוא המכונה "ביצה עלומה". שלא יעבדו עליכם. אני לפחות לא עושה את עצמי אנונימי. אף אחד לא יכול. לא בעידן הנוכחי. לא חשוב, זה הרי בכלל מדור היין. השף המכובד התלונן בפניי על זה שקוראים לאוכל שלו מושחת. אין תרבות אוכל בארץ, קבל. אין תרבות נהיגה בארץ, עניתי, אז למה אתה מצפה שתהיה תרבות אוכל? ואיך זה קשור ליינות הנהדרים של יקב כישור? ובכן, נדמה לי שיקבים כמו כישור, ואחרים, כמו גם המסעדה של אותו שף אגב, הם הסיכוי שיום אחד תהיה כאן תרבות אוכל ויין. לא שזה מאוד קריטי כרגע, אבל בכל זאת.
יקב כישור הוקם בשנת 2010 בגליל המערבי בכפר כישורית לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, או כפי שמעדיפים להגדירם אנשי היקב: "בעלי צרכים ויכולות מיוחדים". תושבי הכפר עובדים בכרמי היקב ובאגפים שונים של ייצור היין. סיפור הקמת היקב, כפי שמספר אותו ריצ'רד דייויס היינן, הוא סיפור נהדר. אנשי הכפר פנו לנדבן אנגלי בעל אמצעים וביקשו ממנו לתרום כסף למקלטים. הוא הסכים לתרום כסף, אבל לא למקלטים (הוא טען שזה תפקיד המדינה) אלא לנטיעת כרמים. וכך, כמעט בלי כוונה, חודשה לה תרבות יין עתיקה באזור שבו נמצאו לא מעט גתות יין עתיקות. על הדרך, נעשה גם מעשה טוב.
כל אלו יוצרים כמובן סיפור טוב. אנשים אוהבים יין עם סיפור טוב. קל להם יותר להתחבר אליו. בדיוק בגלל זה, ידידי השף המכובד, הם קוראים לאוכל "מושחת" או "מנחם". כדי להתחבר אליו. לא כי הוא מזכיר להם את ביבי או את סבתא שלהם. וזה בסדר. וליין של כישור יש יופי של סיפור כאמור. וגם זה בסדר. אבל לא רציתי "להתחבר לסיפור" ולכתוב כאן כתבת צבע מלאת רגש, מעשה שהוא לגמרי במקומו, אגב. רציתי להתחבר ליין ולשפוט אותו בשביל מה שהוא. לא על רקע הסיפור המרגש.
אז לא נסעתי ליקב, כפי שעושים מדי פעם במקצוע שלי. רק חיכיתי בסבלנות עד שתיקרה בדרכי ההזדמנות לטעום יותר מיין אחד או שניים במגרש הביתי שלי. אם לא בבית ממש, אז בטעימה כזו שעורכים לפעמים אנשי היקבים. זה לא קרה במשך שנים. עד הטעימה הנוכחית שנערכה באחר הצהריים אחד לפני כמה ימים במסעדת איגרא רמא המצוינת.
ריצ'רד, שעלה מדרום אפריקה ב-1975, התגלגל לא מעט והגיע לכישורית כמעט במקרה בתור מתנדב לפני קצת יותר מעשור. הוא מזג לנו לא מעט יינות של היקב - לבנים, רוזה, אדומים. ותיקים יותר בפורטפוליו וחדשים לגמרי. זולים (יחסית ליקב בוטיק) ויקרים למדי. טובים, וטובים מאוד. וכמה ממש מצוינים. ניכר בו בריצ'רד, הנעזר באיתי להט הוותיק כיינן יועץ מלווה, שהוא מתרגש מאוד ושאינו מורגל בטעימות כאלה. טוב שכך. האוכל המקומי המשובח של ענר בן רפאל השף ותמיר מיכאלי שותפו, עשה כבוד ליין, ולהיפך.
נדמה לי שאנשי יקב כישור אינם רוצים שמבקרי יין וצרכניו יתייחסו בחיוב, או בכלל, ליין שלהם, רק בגלל המקום שבו הוא מיוצר. ולכן, נגיע עכשיו לעיקר: בראש השנה האזרחית הקרוב אני מפציר בכם לכבד את שולחן החג שלכם בבקבוק אחד לפחות של יקב כישור. לא בגלל הסיפור, אלא משום שאלה יינות מצוינים. וזה, אם תשאלו אותי, יופי של סיפור.
טעימת יינות כישור
כישור לבן 2018. בלנד מצוין של 85% סוביניון בלאן עם ויונייה ומעט ריזלינג. רשמית, מותר לקרוא ליין כזה פשוט סוביניון בלאן לפי חוק היין הישראלי. בפועל, מוסיפים לו הויונייה והריזלינג איזו בת טעם טיפה פירותית וטרופית יותר, אבל רק בקטנה. התוצאה משובבת נפש במיוחד. יין קיצי, קליל ומרענן, קצת פחות חד מסוביניון נקי וקצת יותר, סליחה, מנחם. יופי של סיפור ויופי של יין. כשר, 85 שקל
ג'י.אס.אם 2016 - GSM. בלנד קלאסי של דרום צרפת (ואוסטרליה ובעצם כבר גם שלנו) - גרנאש, סירה ומורבדר, ומכאן גם ראשי התיבות. יין אדום מלא עוז ועזוז, אבל בלי להפוך למפלצת. ממש לא. פרי מתפרץ לצד תבלינים ועשבים ניכרים כאן לאורך כל הדרך, כמו גם יופי של איזו ארץ-ישראליות מקסימה. כשר, 95 שקל
סירה 2016. אולי הטוב שביינות יקב כישור, אם ייסלח לי על ההתעלמות הנקודתית מהבלנד היוקרתי החדש. יין סירה נהדר המוכיח שוב שלזן הזה - שהוא עדיין סוג של עולה חדש מדרום צרפת, גם עם בעל ותק הולך ומתמשך, ממש כמו של ריצ'רד דייויס, יוצרו - יש ויהיה הרבה מה להגיד כאן בהמשך. פרי בולט, קצת פלפל שחור וארציות מקסימה ומבורכת. כשר, 95 שקל