בוריס ג'ונסון, פדרו סנצ'ז, סבסטיאן קורץ / צילום: רויטרס
שלוש מערכות בחירות בתוך פחות משנה - כפי שמסתמן בישראל - הוא אירוע שלא נראה באירופה בעשורים האחרונים (וקרה פעמים בודדות במאה האחרונה), אולם בחירות חוזרות־תכופות הן חלק מהדמוקרטיה ביבשת. בין אם בגלל סוגיות פוליטיות כמו הפרישה מהאיחוד האירופי (שלוש מערכות בחירות בבריטניה בתוך ארבע שנים), שינוי המפה הפוליטית על ידי הצטרפות מפלגות חדשות (ארבע מערכות בחירות בספרד בתוך ארבע שנים) או סתם סקנדלים פוליטיים ושערוריות שחיתות (כמו באוסטריה וגם בספרד) - ישנן נסיבות שונות להליכה לבחירות מוקדם מהצפוי, לפעמים מוקדם מאוד. "גלובס" מביא ארבעה "לקחים" מבחירות מוקדמות וחוזרות שהתרחשו באירופה בעשור האחרון.
ספרד
הבחירות החוזרות סיבכו את ראש הממשלה שיזם אותן
גם ספרד הלכה בחודש שעבר לבחירות חוזרות בעקבות כשלון בהקמת קואליציה. אלה היו הבחירות השניות במדינה בחצי שנה - והרביעיות בארבע השנים האחרונות - אך אפילו אחריהן מצב העניינים לא השתנה מהותית. את נקודת ההתחלה במשבר הפוליטי הנוכחי אפשר לסמן ב־1 ביוני 2018 - הרגע שבו מנהיג המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, פדרו סנצ'ז, הצליח בצעד פרלמנטרי מפתיע להדיח את ראש הממשלה המכהן בהצבעת אי אמון, על רקע פרשת שחיתות במפלגתו השמרנית, ולהפוך לראש הממשלה בעצמו.
בעוד מפלגות סוציאל־דמוקרטיות אחרות באירופה קורסות, סנצ'ז הפופולרי הוביל את ספרד בראש ממשלת מיעוט במשך יותר מחצי שנה, עד שהכריז על בחירות שהיו אמורות לתת לו מנדט מחודש מהציבור לשלטון. בפברואר, אחרי שהפרלמנט דחה את התקציב לשנה הקרובה, הוא הכריז על בחירות בזק. הבחירות, שהתקיימו באפריל השנה, סיפקו רק חלקית את התוצאות שקיווה: מפלגתו (PSOE) אמנם חזרה להיות הגדולה בספרד (29% מהקולות), אך עדיין היתה זקוקה לקואליציה כדי להקים ממשלה.
בשלב הזה העניינים הסתבכו. השותפה המתאימה ביותר לקואליציה היתה מפלגת השמאל הפופוליסטית "פודמוס", אולם המגעים ביניהם נמשכו עוד ועוד מבלי שגובש הסכם קואליציוני. המפלגות האחרות לא הצליחו להציע מועמד מוסכם ובספטמבר אזל הזמן והוכרזו בחירות בזק נוספות, שהתקיימו לפני כחודש.
תוצאותיהן מלמדות כי הבוחרים בספרד לא התרשמו מהפצרות סנצ'ז לפתור את המבוי הסתום הפוליטי על ידי חיזוק התמיכה בו. זה אולי לקח לפוליטיקאים הסבורים כי "דחיקת המצביעים לפינה" תשפיע על הצבעתם. התמיכה במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ירדה באחוז, התמיכה ב"פודמוס" ירדה בשלושה אחוזים, ובמקום להרכיב קואליציה של שתי מפלגות, מצא עצמו סנצ'ז בחודש האחרון בסיטואציה סבוכה שבה עליו להרכיב קואליציה עם שלל מפלגות שמאל קטנות ומגוונות, בעלות אינטרסים מנוגדים.
במקביל, מה שהיה בלתי־אפשרי אחרי הסיבוב הקודם הפך תוך יומיים לאפשרי, והסוציאל-דמוקרטים ו"פודמוס" חתמו על הסכם קואליציוני שיחד מקנה להם 155 מושבים, מתוך ה-176 הנחוצים להם בפרלמנט הספרדי. נכון לעכשיו, המגעים לצרף לקואליציה מפלגות שמאל אחרות, כולל מפלגה התומכת בעצמאות קטלוניה, רק החלו. אין סימנים לקואליציה יציבה מסתמנת.
איטליה
מחליפים ממשלות בלי ללכת לבחירות חוזרות
איטליה מפורסמת בתור "אלופת הממשלות" של אירופה. יותר מ-61 ממשלות כיהנו במדינה מאז תום מלחמת העולם השנייה, לעומת 34 ממשלות (נכון להיום) בישראל, למשל. אבל תחלופת הממשלות הגבוהה אינה אומרת שהאיטלקים הולכים לבחירות בכל שנה. להיפך. מספר מערכות הבחירות באיטליה מאז תום מלחמת העולם השנייה עומד על 19 בלבד, לעומת 23 בישראל. האיטלקים אוהבים להחליף את הממשלות שלהם בלי בחירות - בקואליציות שנוצרות אד־הוק ולאחר משא ומתן מאחורי הקלעים, או אפילו בממשלות טכנוקרטיות שממונות על ידי הנשיא.
הדינמיקה של החודשים האחרונים היא דוגמא לדרך האיטלקית. הממשלה שכיהנה עד אוגוסט האחרון היתה יצור פוליטי שטרם נראה באירופה. בהתאם לתוצאות הבחירות ב-2018, הקואליציה הורכבה מתנועת "חמשת הכוכבים" הפופוליסטית, ששילבה דרישה להגדלת התקציב ולמדיניות רווחה ביחד עם התנגדות לחיסונים ואינטרנט לא-מצונזר, יחד עם ה"לגה" - מפלגה המתנגדת להגירה שעקפה מימין את כל המפלגות השמרניות האחרות.
הבעיה של הממשלה היתה שעד שהוקמה והחלה לפעול, ה"לגה" ומנהיגה מתיאו סלביני צברו פופולריות כזו, שהמפלגה הימנית הרגישה שהיא אמורה להיות השותפה הבכירה בממשלה, ולא הזוטרה. החיכוכים בין לואיג'י די-מאיו, מנהיגה הצעיר של המפלגה הפופוליסטית, לבין סלביני, עלו מדי שבוע לכותרות, בין אם בנושאי פליטים, תקציב, האיחוד האירופי או בסוף - מה שפירק את הקואליציה - ההתנגדות של חמשת הכוכבים לפרויקט רכבת מהירה.
בקיץ, בהפתעה, במהלך סיבוב בחירות בדרום איטליה שכלל צילומים בבגדי ים וארטיקים על החוף, הודיע סלביני שהוא מפרק את החבילה. הוא קרא לכינוס חירום של הפרלמנט שמטרתו להוביל לבחירות חדשות. הסקרים חזו למפלגתו ניצחון גורף. אבל המערכת הפוליטית באיטליה מנוסה במקרים שכאלה. בתוך כמה שבועות בלבד, חברו "חמשת הכוכבים", שהבינו כי אם יילכו לבחירות יספגו תבוסה רצינית, לסוציאל־דמוקרטים, שהיו שנואי־נפשם עד לבחירות. שתי המפלגות הקימו ממשלה והעמידו בראשה את אותו ראש ממשלה חיצוני שכיהן מטעם הקואליציה שהתפרקה - ג'וזפה קונטה.
סלביני מצא את עצמו בחוץ, ובימים אלה חוזר ומכנה את הממשלה המכהנת, "לא לגטימית". הסקרים הנוכחיים אולי מראים שמפלגתו היא הפופולרית ביותר באיטליה, אך המפלגות טוענות כי מה שחשוב הן תוצאות הבחירות, ולא הסקרים. הן מקוות שהשהייה באופוזיציה תפגע במנהיג הימין. בינתיים, הן מאוחדות על ידי הפחד שלהן מבחירות חדשות, אבל הקואליציה ביניהן שברירית. איטליה יכולה למצוא את עצמה בדרך לבחירות חדשות בקרוב. או בדרך לממשלה חדשה.
בריטניה
הברקזיט יצר אפקט משברי של בחירות והתפטרויות
הבחירות שיתקיימו בסוף השבוע בבריטניה הן השלישיות בממלכה המאוחדת בתוך ארבע שנים. הפרישה המתוכננת מהאיחוד האירופי ("ברקזיט") היא שהשתלטה על סדר היום הפוליטי במדינה, והביאה לחוסר יציבות שמתבטא בהליכה חוזרת לבחירות, שנתיים בלבד אחרי הסיבוב הקודם, שגם הוא לא היה מתוכנן.
את הסיבוב הקודם יזמה באפריל 2017 תרזה מיי - אז ראש הממשלה מטעם המפלגה השמרנית - בניסיון להגביר את כוח המפלגה בפרלמנט ואת יכולתה להעביר הסכם לפרישה מהאיחוד האירופי. מיי נבחרה לראשות המפלגה אחרי שדייוויד קמרון, שנכנע ללחץ גורמים אירו־סקפטיים בתוכה, קיים משאל עם על הישארות בריטניה באיחוד האירופי ביוני 2016 - והפסיד. היא בחנה את הסקרים באותה תקופה והגיעה למסקנה כי רק בחירות חדשות יאפשרו לה להשלים את התהליך.
בתחילת הקמפיין, הדברים נראו אפשריים. השמרנים בהובלת מיי זכו ביתרון דו־ספרתי על ה"לייבור". אבל שבועיים לפני סופו, חל מהפך, שילוב נסיבות שכלל טעויות אלקטורליות מצד מיי וקמפיין מוצלח של ה"לייבור" בנושאים חברתיים־כלכליים שחק את הפער בין המפלגות, והתוצאה לאחר יום הבחירות היתה פרלמנט שבו אין לאף מפלגה רוב (Hung Parliament). מיי, שהתבשמה מהסקרים שקדמו לבחירות, איבדה את הרוב שהיה לה. גרוע מזה, היא הפכה לתלויה במפלגה הצפון־אירית (DUP) לטובת ניהול ענייני הממשלה, והדבר היה בעוכריה כשניסתה להעביר את הסכם ה"ברקזיט" שגיבשה, שפגע לדברי הצפון־אירים בסטטוס קוו של הטריטוריה כחלק מהממלכה המאוחדת.
ה־DUP ומורדים מתוך מפלגתה של מיי חרצו את גורלה כשהצביעו נגד ההסכם שהביאה לאישור שלוש פעמים - אחת מהן נחשבת לתבוסה הגדולה ביותר של ראש ממשלה מכהן בהיסטוריה הדמוקרטית של בריטניה. מיי התפטרה, ומי שנבחר להוביל את הממשלה השמרנית היה בוריס ג'ונסון. הוא גיבש הסכם חדש עם האיחוד האירופי, נכשל גם הוא להעביר אותו בפרלמנט, למרות שלל סנקציות פרלמנטריות על חברי מפלגתו שלו, ובאוקטובר האחרון - בהסכמה עם האופוזיציה - הסכים על קיום בחירות ב־12 בדצמבר. אלה הבחירות הראשונות מזה קרוב ל־100 שנה שמתקיימות בדצמבר, והתוצאה מפניה מזהיר ג'ונסון את תומכיו השמרנים היא מ"שידור חוזר" של פרלמנט שבו לשמרנים אין רוב משמעותי.
אוסטריה
הקאנצלר הופל בהצבעת אי־אמון והתחזק בבחירות החוזרות
קאנצלר אוסטריה הצעיר סבסטיאן קורץ חשב לפני שנתיים שהצליח לרבע את המעגל. המטאור הפוליטי, שנבחר לעמוד בראש המפלגה השמרנית, העביר אותה מתיחת פנים בסגנון נשיא צרפת עמנואל מקרון, דיבר על רפורמות מהותיות במדינה, הביא אנשים מבחוץ, שינה את צבע המפלגה, וזכה בבחירות ב-2017 על מצע של התנגדות להגירה ששאב מהימין. הוא היה בן 31, והצליח היכן שמפלגות שמרניות אחרות באירופה נכשלו. הצלחתו נצצה עוד יותר על רקע הנעשה בגרמניה השכנה, שבה התקיימו בחירות פחות או יותר באותה תקופה, אך המשא ומתן הקואליציוני בין המפלגות היה תקוע.
קורץ בחר להושיט יד לימין, וחיבר לקואליציה לראשונה מזה שני עשורים את מפלגת החירות הימנית של היינץ-כריסטיאן שטראכה. השניים הכריזו באופן טקסי על הקמת הממשלה במקום שבו נעצרה פלישה טורקית לאירופה, ופצחו במדיניות משותפת של הגבלה על הגירה לא-חוקית. אבל הקואליציה התפוצצה במאי האחרון. בתרגיל שמתכנניו מעולם לא נחשפו, תועדו שטראכה ובכיר נוסף במפלגה מכמה זוויות בווילה באיביזה, כשהם דנים עם צעירה, שהתחזתה לאחייניתו של אוליגרך רוסי, במתן טובות הנאה תמורת סיוע בקמפיין הבחירות. בקצרה, שטראכה הציע חוזי תשתית אוסטרים תמורת קניית עיתון.
זה היה מספיק כדי לעורר סערה ציבורית. שטראכה התפטר, קורץ פיטר את שר הפנים מטעם המפלגה, ו"מפלגת החירות" נקמה על ידי הצבעת אי־אמון נגד הממשלה, שנפלה. קורץ הצטייר במקביל גם כאחראי לבחירות החדשות, משום שבחר לשתף פעולה עם המפלגה, אך גם כקורבן שלה, אחרי שהצביעה אי־אמון בו. נשיא אוסטריה מינה ממשלת מעבר, שאוישה על ידי מומחים ובראשה עמדה בפעם הראשונה קאנצלרית, בריגיטה בירליין בת ה־69, ואוסטריה - שאינה מורגלת בכך - הלכה לבחירות שניות בתוך שנתיים בלבד בספטמבר באחרון.
התוצאות הפתיעו חלקית: קורץ והשמרנים הגבירו את כוחם ב־6%, מפלגת החירות בהנהגה חדשה הפסידה 10%, אך "הירוקים" הפכו להפתעת הבחירות, עם 14% מהקולות. לאחר שנכווה מימין, ניגש קורץ לשמאל, ושתי המפלגות נמצאות בימים אלה במגעים מתקדמים להקמת ממשלה משותפת. אם תוקם, זו תהיה קואליציה חדשה מסוגה באירופה, ובגרמניה כבר מסתכלים בעניין לראות כיצד תתפקד, כמודל אפשרי.