משפחה שכזאת/ צילום: נגה שדמי ואן דה ריפ
שיר טלאור, 33, אדריכלית במקצועה, מתעוררת כל יום במיטה אחרת באותו הבית. לפעמים לבד, לפעמים עם אביב, בן זוגה ב-13 שנים האחרונות, לפעמים עם רועי ומיכל, לפעמים רק עם מיכל, או עם יעל לפעמים עם עופר, ולפעמים עם כולם, שישה אנשים, נרדמים ביחד בפינת הכרבולים הענקית בסלון אחרי לילה של אהבה. "אפשר להגיד שאין אצלנו מקומות שינה קבועים בבית", היא מסבירה. לפני שלוש שנים פתחו שיר ואביב, עד אז זוג בורגני מכפר סבא, את מערכת היחסים שלהם. לפני שנה וחצי הכירו באירוע את רועי ומיכל, שחיים ביחד שש שנים, ופתחו את מערכת היחסים שלהם לפני שנתיים, וכל החבורה הכירה גם את עופר, שהיה אז סינגל.
"היה חיבור טוב בינינו והתחלנו לבלות ביחד", מספרת טלאור. "אחרי כמה חודשים הבנו שכולנו חולקים רצון לאורח חיים קהילתי-שיתופי וגם תפיסת עולם משותפת לגבי אהבה חופשית ומערכות יחסים. אז החלטנו לעבור לגור ביחד במושב באזור פרדס חנה והיום אנחנו גרים שבעה אנשים ביחד ומנהלים בינינו כל מיני סוגים של מערכות יחסים (על הדלת שלט ובו הכיתוב "הכניסה בעירום מלא" ומדי שלושה חודשים החברים ניגשים לבדיקות תקופתיות למניעת מחלות מין אצל רופא המשפחה). חוץ מהשבעה שחיים בבית יש לכולנו עוד כל מיני מערכות יחסים עם אהובות ואהובים. הדרך הכי טובה לתאר את זה היא אנרכיה של מערכות יחסים".
בין דמוקרטיה לטבעונות
הסיפור של טלאור ואהוביה, שהפך בשנה האחרונה גם למיזם "האמת העירומה" ובו החבורה יוצאת למסע הרצאות וסדנאות עומק ברחבי הארץ בנושא א-מונוגמיה, כבר לא מאוד חריג. למעשה, בחמש שנים האחרונות המונוגמיה, שהייתה עד לא מזמן קצת כמו דמוקרטיה - שיטה לא מושלמת אבל המקובלת והקונצנזואלית מכולם למבנה האהבה - מתחילה להתפורר. בדומה לטבעונות, נדמה שגם הא-מונוגמיה הגיעה משומקום וצברה תאוצה במהירות שיא, מערערת אמיתות ומאות שנים של הבניה חברתית, מובלת על-ידי נציגים אינטליגנטים ורהוטים שמסבירים בכל הזדמנות שיש עוד דרכים לקיום אהבה ומיניות.
ואכן, כמעט בכל סוף שבוע בישראל מתקיימים מפגשים, הרצאות וסדנאות בנושא א-מונוגמיה. ראיונות עם זוגות שפותחים מערכות יחסים מתפרסמים בעיתונות בקצב גבוה (היי שי אביבי ומיכל ליבדינסקי); מסיבות לחילופי זוגות כבר לא מתקיימות במחשכים, התופעה חדרה לתרבות הפופולרית עם סדרות וסרטים על מערכות יחסים שמקבלות טוויסט לא מונוגמי ובפייסבוק גועשים הדיונים, שיחות, עצות ופוסטים בנושא. מה שמעלה את השאלה הבלתי נמנעת: האם המונוגמיה סיימה את תפקידה ההיסטורי? ואם כן, מה צפוי להחליף אותה ומה המשמעות הכלכלית-חברתית-מינית של הבשורה?
ד"ר מאשה הלוי היא אחת הדוברות הראשונות והכריזמטיות של המגמה: "כשהתחלנו לדבר על זה לפני 4-5 שנים, זה היה אזוטרי. בשנים האחרונות זה בעלייה בכל העולם המערבי, אפשר לכנות את זה כבר טרנד. בשנת 2016 עשו סקר בארצות הברית ושאלו את הנשאלים בכל מיני גילאים כמה מהם רוצים מונוגמיה מוחלטת, רק חצי מהצעירים עד גיל 29 ענו שהם רוצים מונוגמיה מוחלטת".
למה זה קורה לדעתך?
"אנחנו שמים היום דגש על אושר אישי. פעם אמרו 'תתחתני ותסבלי' והיום אנחנו לא מוכנים לסבול. אנחנו רוצים להיות מאושרים, ומונוגמיה לטווח ארוך לא נותנת לרוב האנשים את המענה הזה. זה קורה גם כי בפועל כל-כך קל לתפוס היום בגידות שזה מגוחך. פעם אדם היה יכול להסתיר את הבגידות ואולי היו מגלים אודם על הצווארון, אבל היום גוגל מספר איפה הבן אדם היה. מספיק שמישהו שכח את הווטסאפ שלו פתוח והבגידה מתגלה. הטכנולוגיה מסגירה אותנו בקלות, אדם כבר לא צריך להתאהב במזכירה שלו".
את רואה קשר בין המגמה של הא-מונוגמיה למגמות אחרות כמו טבעונות או התנגדות לחיסונים שצברו תאוצה בעשור האחרון?
"אני חושבת שזה קשור במובן הזה שאנשים מתחילים להטיל ספק באמיתות ובנורמות כמו האם בשר בריא או לא, מטילים ספק בחיסונים, לא מאמינים לפוליטיקאים, הממסד רימה אותנו כל-כך הרבה פעמים. אבל ברור שזאת לא מקשה אחת - לפעמים הטלת הספק מוצדקת ולפעמים לא".
"החופש פותח את הלב", מדווחת טלאור, שטוענת שהדרך לגילוי המיניות שלה מחדש החלה לאחר שהפסיקה לקחת גלולות למניעת היריון, עוד נורמה חברתית שמתרסקת בשנים האחרונות. "היכולת לחיות בסביבה שהיא לא שיפוטית או מגבילה כלפי הבחירות שלי בזוגיות הובילה אותי לפתוח את החשיבה בכלל לגבי מה אני עושה בחיים ואיזה אימפקט אני רוצה לעשות בעולם. ברגע שעושים את הסוויץ' בראש ומבינים שאין שביל אחד שחייבים ללכת בו כי ככה החברה מספרת לנו, אפשר לאתגר את כל מה שמספרים לנו. פתאום מגלים שאפשר לעשות דברים מתוך בחירה ותשוקה.
"אנחנו מכירים זוגות במונוגמיה שזה נהדר להם, אבל גם מכירים זוגות שחיים במונגמיה כי הם מרגישים שהם חייבים. מה שמניע אותם זה פחד, ואז נוצרים קושי ותסכול. כשמתחילים לחיות בצורה ביקורתית כלפי הבחירות שאנחנו עושים בחיים, מגלים חופש לעשות דברים שעושים אותך מאושרת. אני מרגישה היום אהובה, סקסית ומוצלחת ויודעת שאני עושה דברים טובים ונכונים בעולם, יותר משאי פעם הרגשתי".
קיצור תולדות המונוגמיה
כדי להבין איך מפרקים את המונוגמיה כדאי להבין איך בכלל היא נוצרה. על-פי הסוציולוגית ד"ר דנה קפלן מהאוניברסיטה הפתוחה והאוניברסיטה העברית, שחוקרת את המיניות והאהבה בקרב מעמד הביניים בישראל, המונוגמיה היא בכלל תופעת לוואי של הכלכלה. "מדי כמה שנים עולה שאלה שנשאלת כמעט חצי בפניקה על שינוי ההסדרים, הנורמות והדפוסים של יחסים אינטימיים, מעין חרדה על השתנות המונוגמיה שקורית לנו מול העיניים. זה לא מפתיע כי גם הקפיטליזם משתנה ונמצא בתנועה".
רגע, מה הקשר בין מונוגמיה לבין הכלכלה?
"החיים החברתיים והאופן שבני אדם מארגנים לעצמם את מה שהם קוראים לו משפחה או סקס הם דינמיים ומשתנים בתוך תהליכים היסטוריים רחבים יותר. בתוך המחקר הסוציולוגי וההיסטורי יש הרבה עבודות שעוסקות, למשל, באופן שבו חלוקת הקרקעות במאה ה-16 ואולי אפילו לפני יצרה את הקניין הפרטי במובן שאנחנו מבינים אותו, ואז החלה הדחיקה של נשים לתוך הזירה הביתית. משם נסללה הדרך למבנים מונוגמיים, זה תהליך היסטורי ארוך טווח. לאופן שבו אנחנו מבינים מה זה בכלל משפחה יש זיקה הדוקה לעלייה של הקפיטליזם. המשפחה הגרעינית היא בעצם תוצר של שינויים היסטוריים ארוכי טווח של עליית הקפיטליזם שמארגנת את החיים של בני האדם במערב והיום גם מעבר לו".
אז מה השתנה בעשור האחרון?
"השלב הנוכחי של הקפיטליזם מכונה 'קפיטליזם ניאו-ליברלי'. מה שמאפיין אותו הוא מדיניות כלכלית גרידא, הפרטה ותחרות, הנסיגה של המדינה מאחריות כלפי אזרחים. אלא שסוציולוגים מסתכלים גם על האינטראקציות החברתיות והרמה של הסובייקטיביות ותחושת העצמיות של בני האדם בתוך התהליך. הם שואלים 'איזו פנימיות יש לבני אדם תחת תנאים היסטוריים וכלכליים שמשתנים?'. אז ברור שכשמסתכלים על סובייקטיביות, גוף ורגשות, לא מפתיע שאנחנו רוצים להסתכל גם על המיניות".
ואז מוצאים קשר בין המיניות שלנו לבין אחריות של המדינה כלפי אזרחיה. הרבה משתתפים בחגיגה.
"אנחנו רגילים לתפוס מין כמשהו אינדיבידואלי אישי וביולוגי, אבל סוציולוגים מסבירים את החברתיות של המיניות והאופן שבו תהליכים היסטוריים וכלכליים מעצבים את המשמעות שאנחנו מעניקים למה שהוא כביכול אל-היסטורי, כמו מיניות. הרי גם לעשות סקס עם מישהו זאת אינטראקציה חברתית: שני בני אדם נפגשים וצריכים למצוא את עצמם בסבך הזה. כיום יש תהליכים שחוקרים מכנים סקסואליזציה או פורניפיקציה של התרבות והחברה. זה אומר שהתחום המיני הפך להיות כזה שהרבה יותר נוח לדבר עליו, לשתף, להחצין זהויות מיניות. תחת זה אני כורכת את לצאת מהארון אם אתה קוויר, לגלות את המיניות שלך בקהילת בדסמ, להגיד אני אל-מינית או ללכת כזוג לסדנת מיניות. כל אלה הם חלק מאותה תופעה - טווח האפשרות לשיח על המין התרחב. המיניות הפכה לחלק מהספירה הציבורית בכל מיני רמות. גם הקרדשיאניזציה של האינסטגרם, למשל, זה חלק מאותו סיפור שבמקרו הוא בכלל כלכלי-היסטורי".
התוצאה של התהליך הזה, מסבירה קפלן, הוא "שאנחנו נדרשים בפני עצמנו לממש את המיניות שלנו, לדעת לתקשר עם אחרים בצורה טובה מבחינה מינית ולהגיע לסיפוק מיני, לחיות חיים שמין ומיניות הם חלק משמעותי מהם. זה קורה גם ביחסים המונוגמיים, וזה עלה במחקר שעשיתי על מיניות בקרב מעמד הביניים בישראל - מצאתי שגם נשואים שעושים סקס עם בני הזוג החוקיים שלהם מסתכלים על החיים דרך הפריזמה של עונג, הרפתקנות וחוויה מינית כמשהו שמוסיף ערך לחיים. זה חלק מהסובייקטיביות של בני אדם".
השאלה היא האם הקפיטליזם הניאו־ליברלי מוכן למציאות שבה תאים משפחתיים מונוגמיים מתגמשים או מתפרקים.
"אני לא בטוחה. מצד אחד, הקפיטליזם מאוד מקדש אינדיבידואליזם, מימוש עצמי, רפלקסיביות ובדיקה עצמית כל הזמן. מי אני ומה אני רוצה עכשיו זאת גישה מאוד יזמית לחיים. בכל רגע אנחנו אמורים להיות במצב שאו שאנחנו מממשים את עצמנו או שאנחנו חותרים להגשמת היעד. זה מתנגש עם הצורך לחיות עם אנשים אחרים ולהתפשר, כמו שנדרש במונוגמיה. מצד שני, נתונים דמוגרפיים בישראל מלמדים שאנשים ממעמד הביניים עושים יותר ילדים בשנים האחרונות, גם זה קשור לרצון להגשמה עצמית - עבור מעמד הביניים הילדים הם שלוחה של ההורים, סוג של כרטיס ביקור. זאת שאלה מעניינת איך מפגישים תחת קפיטליזם ניאו-ליברלי שמקדש יזמות בכל תחום, גם המיני-הרומנטי ובטח הכלכלי והקרייריסטי, אותו סט של ערכים, ואיך אפשר לנהל ככה משפחה מונוגמית עם 3.6 ילדים ודירה נחמדה בהרצליה".
נברן הערבות והגן המונוגמי
אם יש דבר חזק יותר מכסף בעולם זאת כנראה האבולוציה, וכדי לרדת לשורשי המונוגמיה, ד"ר ליאת יקיר מציעה להסתכל על מיניות ואהבה מנקודת מבט ביולוגית. יקיר מדווחת על מחלוקת בקרב מדענים שעסוקים בשאלה האם האדם הוא מונוגמי או פוליגמי והיא מביאה לשולחן מושג נוסף: מונוגמיה סדרתית. "בראייה אבולוציונית, בטבע כמעט ואין חיה כזאת שנשארת כל החיים עם אותו בן זוג", אומרת יקיר, "היצורים נשארים ביחד לצורך גידול הצאצאים ואז עוברים לפרטנר אחר, וזה רוב המונוגמיה בטבע - היא מכונה מונוגמיה סדרתית. כאלה רואים בקרב 5% מהיונקים והרבה מהציפורים, אבל אין מונוגמיה טוטאלית.
"יש רק 12 יצורים מתוך 8 מיליון שהם מונוגמיים גנטיים. הם עברו שינוי גנטי כזה שהם נקשרים לכל החיים ואין להם את אפקט קולידג' שמעודד את הרבייה המינית, הבגידות, וגורם לירידה בריגוש לאותו פרטנר ועלייה לפרטנר אחר. הם מקבלים את העונג בצורה קבועה בלי ירידה מאותו פרטנר זוגי, והם מאוד נדירים - למשל, יש יונק מאוד נחקר שנקרא נברן ערבות וחי בארה"ב. בשנת 2008 מצאו שינוי גנטי בבקרה שלו לקולטן הורמון האהבה ממשפחת האוקסיטוצין שלא נחלש, אבל גם עליו יש חילוקי דעות בקרב מדענים".
בואי נחזור רגע לאפקט שתיארת - אפקט קולידג'. זאת הסיבה לדכדוך התשוקה במונוגמיה?
"ראו בעכברים וביצורים אחרים איך ההתלהבות הגופנית והעוררות המינית מאותו סיגנל נחלשות עם הזמן. זה קורה מכל דבר, אפשר לכנות אותו גם אפקט השעמום. זה קורה לנו כשאנחנו רואים אותו סרט ואוכלים אותו אוכל. זה בעצם מה שגרם לנו לרדת מהעצים ולהפסיק לאכול בננות כדי לחקור את העולם. אז גם במיניות אותו דבר: לגנים יש אינטרס, אז אנחנו מתלהבים ועושים ילדים והכול בסדר, ואז אפקט קולידג' קורה ויאללה - הבא בתור. השאלה היא איך אנחנו מתמודדים עם אפקט קולידג' בעולם מלא פיתויים. זה לא פשוט".
אבולוציונית, יש למונוגמיה יתרון?
"היתרון למונוגמיה קיים רק כשהסביבה והאקלים קשים ואין מספיק משאבים ואז צריך אבא ואמא לגדל את הצאצאים. מבחינה גנטית, הזכר רוצה לפזר את הזרע והנקבה רוצה לבחור את הטוב ביותר לאותו הזמן. אבל האבולוציה דוחפת אותנו לריבוי וגיוון".
אז אנחנו בעלי טבע פוליגמי בעצם?
"ברור שאנחנו לא ממש מונוגמיים, אבל לא ברור עד כמה פוליגמיים או פשוט מרבי זוגיות. הסימוכין לזה הם באשכים של הגבר שמאוד גדולים ביחס לגודל הגוף וגם הפין. זה אומר באבולוציה תחרות הזרע. בדרך כלל בטבע אצל יצורים שהם מונוגמיים טוטאליים, הזכר והנקבה נראים אותו דבר. אצלנו הגבר גדול ב-15% במסת השריר מהנקבה ויש לו יותר טסטוסטרון, זה לא מתאים למונוגמיים. לכן האסכולה השנייה של החוקרים אומרת שבני אדם הם פוליגמיים ורואים שהפוליגמיה קיימת בשבטים עד היום, וגם באסיה, למשל ביפן, יש אישה קבועה עם הילדים ויש פילגשים. למעשה, רוב ההיסטוריה של האדם היא פוליגמית".
פרופ' רוברט ספולסקי, הביולוג האמריקאי, סיכם זאת יפה ואמר: "אנחנו כנראה לא מין מונוגמי זוגי קלאסי, וגם לא מין פוליגמי מתחרה קלאסי. מה שאנחנו, רשמית, זה מין מבולבל באופן טראגי".
"אחרי שקוראים את כל המחקרים והמחלוקות מהו האדם, רואים שהוא בעיקר יצור מאוד מבולבל, כי על הביולוגיה הוספנו שכבות של תרבות וחינוך ואנחנו יכולים לחנך את עצמנו לצורה מסוימת, ככה עבדה המונוגמיה עד כה", אומרת יקיר. "בעצם, הגרסה שמוכרת לנו הופצה על-ידי הרומאים והנצרות בכל המושבות שלהם. הם הפיצו את המונוגמיה לא כאמצעי לעודד אהבת אמת אלא מה שעניין אותם זה שקט ויציבות באימפריה".
אז מונוגמיה טובה לא רק לכלכלה, אלא גם למשילות.
"בוודאי. בפוליגמיה הגבר נאמן לחמולה ולשבט, ואין לו נאמנות למדינה או לקבוצה השולטת, אז שוברים את זה על-ידי מונוגמיה. כשהגבר עם אישה, משכנתא ושלושה ילדים הוא כבר לא מורד, וזה היתרון של מונוגמיה בחברה האימפריאליסטית".
אז מה קורה עכשיו?
"מה שאנחנו רואים בתקופה הזאת הוא שחזרנו לבלבול. הדת משחקת פחות תפקיד בחברה הלא דתית משנות ה-70. במקביל, רואים עלייה בגירושים וירידה במוסד הנישואים במדינות מערביות-נוצריות. ברגע שאין משהו שמחזיק את הדבר הזה - את המונוגמיה המלאכותית הלא טבעית, היא נשברת. ועכשיו אנחנו נוטים יותר לפי הנטיות הטבעיות גנטיות שלנו".
מה את צופה שיקרה בדורות הבאים?
"קשה לייצר מונוגמיה בתנאי חופש ושפע. אני חושבת שאנחנו פחות או יותר מונוגמיים סדרתיים. אנחנו כן צריכים קשר זוגי, אבל יש לנו את אפקט הדעיכה, אפקט קולידג'. מה שנראה טוב בהתחלה, אחר כך יורד בריגוש ובהתלהבות ועוברים לדבר הבא. מצד שני, רואים שגרושים עם הרבה בני זוג לא בהכרח מאושרים יותר לעומת אנשים נשואים שאולי הסקס שלהם לא כמו בהתחלה, אבל יש קשר עמוק בחברות. אנחנו קצת בתקופת מעבר בין המודל הישן למודל החדש, שעדיין לא בנינו אותו".
מכנים את זה "אנרכיה של מערכות יחסים". הביטוי הזה קצת כאוטי, לא?
"זה כאוס שהוא לא טוב או רע אלא בחינה מחדש. מה שבטוח, מונוגמיה לכל החיים מגיל 18 עד גיל 98 זה לא ביולוגי, אין יצור שחי ככה, בטח לא קוף מפותח עם תנאי שפע מטורפים, משאבים ופיתויים כמונו".
מבולבלים? אתם לא לבד
מי שישנה את הסדר הישן של המונוגמיה אלה הנשים, צופה יקיר ומנמקת זאת בכך ש"רוב תיקי הגירושים נפתחים בעולם על-ידי נשים". בכך היא נוגעת בהסבר מקובל נוסף להשתנות המבנה הזוגי ששורשיו במהפכה הפמיניסטית שהוציאה את הנשים מהמטבח והחזירה להן את הבעלות על גופן והמיניות שלהן. גם תיקי אדלר, מטפלת מינית וזוגית, מדווחת על מגמה דומה. אדלר ובעלה זאבי הם זוג פוליאמורי בגיל השלישי, שמקיים ממלכה מרחיבת לב בבית פרטי בקריות עם חצר מותאמת למסיבות אהבה כולל הג'קוזי.
"יש לנו חבורה דיסקרטית של זוגות פוליאמורים בגילאים שלנו ואנחנו נפגשים בסופי שבוע ועושים סדנאות ומפגשים", מספרת אדלר. "אליי לקליניקה מגיעים גם זוגות בגילאי 60 פלוס, כמונו, שמעוניינים בליווי לפתיחת הזוגיות, אבל בעיקר מגיעים צעירים. אני שמה לב שמי שמוביל יותר לאחרונה ליזום לפתוח זוגיות, זאת האישה. לגברים קשה בפתיחת הזוגיות בגלל השיחות, כי כשפותחים זוגיות, זאת אוטוסטרדה של שיחות ומוכרחים לדבר. שקיפות, כנות והסכמה הן שלושת המרכיבים הכי חשובים בפתיחת הזוגיות המונוגמית, ולנשים קל יותר לדבר".
התקשורת הזוגית, יודע כל מי שיצא אי פעם לדייט, היא המפתח לקיום מערכת היחסים, ודאי המונוגמית. לכן, יקיר טוענת, "אם אנחנו רוצים בכל זאת לשמור על מונוגמיה סדרתית בתנאי שפע, צריך לתת לשני בני הזוג תמיכה וליווי בהרבה משברים שניתן למנוע מראש. אנחנו יודעים שבנקודות מסוימות זוגות נכנסים למשבר, מה שיוביל לבגידה והתרחקות. והנה, כבר היום בחברות בסקנדינביה או בסינגפור יש מרכזים לחוסן משפחתי והם נחוצים כדי לקיים מונוגמיה בתנאי שפע".
אלא שלמגמות יש נטייה לקרות במקביל ולפעמים ללא הסבר אחד, ובעוד זוגות מונוגמיים פותחים יחסים, אנחנו רואים בישראל גם עלייה בשיעורי הרווקות, ולא תמיד מרצון. יקיר, שהייתה חלק מפאנל המומחים בתוכנית "חתונה ממבט ראשון", מדווחת על 2,500 פניות שהגיעו אליהם מצעירים וצעירות שחיפשו זוגיות. "זאת הייתה הארה עבורי", היא אומרת, "ראיינו מאות נשים וגברים וזיהיתי מצוקה נוראית בשאלה איך מייצרים מונוגמיה ואיך מוצאים בני זוג שמתאימים. זאת אומרת, החופש הזה בעידן של השפע הוא מבלבל. שאלתי את עצמי למה הם מרגישים אבודים, חלקם אומללים ממש, על פניו הם יכולים כל יומיים לצאת עם מישהו אחר, לא? התשובה היא שאנשים עדיין רוצים לגדל משפחה ביחד. עדיין יש שאיפה לא רק למין מזדמן אלא גם לקשר עמוק ורציני".
גם פרופ' אהרון בן זאב ממקימי המרכז הבין־תחומי לחקר הרגשות באוניברסיטת חיפה, שחוקר רגשות ואהבה בעשרים השנים האחרונות, מדווח על בלבול דומה שהוא פגש במסגרת הראיונות שקיים לספרו "אהבה זה לא כל הסיפור" שיצא באנגלית וייצא לאור בחודשים הקרובים גם בעברית. "המונוגמיה לא סיימה את תפקידה ההיסטורי, אבל אני חושב שהיחסים הרומנטיים והאישיים בתקופה שלנו הולכים ונעשים גמישים יותר. בארה"ב מדברים על כ-5% שהם פוליאמורים, אבל הרצון לקשר עמוק יותר הוא חזק ויש מחקרים על סינגלים בארה"ב שמוצאים כי כ-70% מהם רוצים קשר קבוע לאורך זמן".
אומרים - הדור הזה בורח כשקשה, הוא צריך לעבוד על הקשר.
"אם את צריכה לעבוד הרבה על קשר, אז זה לא יעבוד. אם הזוגיות היא עבודה מהסוג הזה, אנחנו לא נמצאים במקום העבודה הנכון. אבל זה לא אומר שלא צריך להשקיע בקשר. מה שקורה הוא שבגלל שיש יותר גמישות וגיוון, היחסים קצרים יותר בימינו, אנחנו מקבלים את סיום היחסים וזו כבר לא שאלה של חיים או מוות, זה רק מות האהבה".
הספר של בן זאב עוסק בשאלה כיצד חיינו הרומנטיים משתנים עם השנים בהתאמה לתקופות החיים של האדם. הוא מתייחס למבנים שונים של מיניות ומערכות יחסים כמתאימים לתקופות חיים שונות - פוליאמוריה בתקופת הרווקות, מונוגמיה כשהילדים צעירים, יחסים פתוחים כשהילדים עצמאיים, למשל, וכן הלאה.
זאבי אדלר מחזק את קו המחשבה הזה: "אנחנו בפוליאמוריה לא בגלל שחיקה בזוגיות, זה תוספת. אני רוצה עוד מישהי כי זה חדש, טעם אחר וריח אחר. עד גיל 50 אתה בונה משפחה וקריירה, ומה אז? אתה מסתכל על אשתך ואומר 'אני אחיה איתה עוד 30 שנה עד גיל 80?'. בגיל 50 מתחילים לחשוב מה אני, האם אני מספק את הצרכים שלי או לא, ואז מתחילים לראות הרבה בגידות בגילאים האלה. יש קבוצות פוליאמוריות בארץ של חבר'ה צעירים שהזמינו אותנו כדי לשמוע אותנו וללמוד מהניסיון שלנו. ניסיתי להעביר להם שכל מה שאתם עושים - דברו על זה. אל תעשו ואז תדברו. וזה קשה. תגיעו להסכמה או סטטוס קוו. בגיל 30 אתה חם עם ליבידו מלא ואתה רוצה לזיין וזה בסדר, אבל אל תקרא לזה קשר פתוח. בגיל 50 אתה מגיע למקום שמותר לך, אין וסת ואין ילדים או פחד מהיריון, יודעים מה רוצים מהחיים וזה אחרת. פוליאמוריה בגילאים האלה זה אידיאלי".
אם כך, האם העתיד של מערכות היחסים האנושיות הוא סדרה של מבנים שונים שיתקיימו בפרקי חיים שונים? ד"ר גבע שנקמן מבית ספר איבצ'ר לפסיכולוגיה בבינתחומי הרצליה, טוען שייתכן, והתשובה בכל מקרה היא בהבניה החברתית: "אם נסתכל לאורך ההיסטוריה, המבנים המשפחתיים או הזוגיים הם לא תוצר של הגנטיקה או האבולוציה, אלא של הנורמות החברתיות. אם ביוון העתיקה היה מקובל שאדם במעמד גבוה אולי נשוי לאישה, אבל יש לו גם עוד כמה מאהבות ומאהבים, ואם הם צעירים, זה גם סמל סטטוס, זה עניין של הבניה חברתית. אם זה היה קורה היום, זה היה מקבל מעמד אחר. אנחנו מכירים גם תקופות של ריבוי נשים בתנ"ך וגם היום באוכלוסיות מסוימות שבהן ריבוי נשים זה חלק מהנורמה החברתית. אי אפשר להסתכל על המונח מונוגמיה בלי להסתכל על הסביבה החברתית".
הנה, גם אנחנו עסוקים בשאלת עתידו של מוסד המונוגמיה, גם זה סימן לשינוי ההבניה החברתית. האם המונוגמיה מתפוררת לנו מול העיניים?
"מחקרים מראים שינוי מגמה, לא התפוררות. יותר אנשים פותחים את הזוגיות שלהם ומרגישים שהם יכולים להיות מחוברים לכמה אנשים במקביל ולא רק לבן אדם אחד. צריך לשאול האם החברה מאפשרת את זה או אולי מקדשת נורמות חדשות שגורמות לזה. לפני 50 שנה הקטבים המרכזים של פרויד דיברו על זוגיות מונוגמית ועבודה כאינדיקטורים לבריאות נפשית. היום החברה השתנתה, העלייה של האינדיבידואליזם והפוסט מודרניות שמים סימן שאלה על הקטבים של פרויד. הבניה חברתית היא משהו דינמי ונושם שמשתנה כל הזמן והוא מושפע מהיבטים פוליטיים-משפטיים-תרבותיים-טכנולוגיים. הרי גם גיל הנישואים או גיל הכניסה לזוגיות השתנה בעשורים האחרונים. ברמה העקרונית, ההבשלה המינית שלך לא יותר מאוחרת משל אמא שלך, אבל שתיכן התחתנתן והבאתן ילדים בגילאים שונים, זאת דוגמה להבניה חברתית שהשתנתה".
"צריך לזכור שאהבה מורכבת משורה של רגשות, ביניהם גם מתשוקה וגם מתחושת ביטחון", מתייחס בן זאב כשהוא מבקש להחזיר את הפוקוס לרגש החמקמק של האהבה. "כשהולכים לפי השיקולים של התשוקה, אז מסתכלים רק על השיקולים לטווח קצר. לכן, בהגדרה היחסים הפוליאמוריים קצרים יותר ממונוגמיים וכשאין חשיבות לזמן אז זה כמו נבואה שמגשימה את עצמה. כשחושבים על תחושת הביטחון ועומק הקשר, השיקולים הם לטווח ארוך ולפעמים יש בלבול בין השניים. זה מזכיר לי שיחה שקיימתי עם אשת עסקים צעירה בסוף שנות השלושים, גרושה. היא אמרה לי במסגרת הראיונות לספר: 'אני כל שלושה חודשים מחליפה בן זוג כי אני מעדיפה מערכות יחסים לטווח קצר'. היא הסבירה לי שבהתחלה יש סערת רגשות, אבל אחרי זה, היא אמרה, 'אני מתחילה לראות שהוא לא בשבילי ולא מתאים לי אז אני עוברת הלאה, לגבר הבא'. שאלתי אותה: 'אבל כשאת איתו, בשלושה חודשים האלה, מה את הכי רוצה שיקרה?'".
אז מה היא ענתה?
"שזה יימשך לנצח".