השופט אלכס שטיין / צילום: רפי קוץ, גלובס
שיח הפרקליטים שנוהל לאחרונה בין עו"ד גיל ברינגר ועו"ד שחר בן מאיר מעל דפי "גלובס" נראה לכאורה כסוג של פלפול משפטי אקדמי, ברם פני הדברים רחוקים מכך. המדובר בסוגיה מעשית ביותר האמורה להעסיק עורכי דין רבים, בשעה שסר למשרדם לקוח, חוזה בידו, המבקש עצה. עד פסק דין המדובר (רכבת ישראל), דומה כי ציבור הפרקליטים נתקשה להדריכו אל נכון בדרך המשפטית הראויה.
אלא - וכאן טמון העיקר - שפסק הדין האחרון של בית המשפט העליון לא הוביל לעמדתנו לחגיגות על מותה של ההלכה הקיימת (אפרופים), כקביעת ברינגר, אלא הוא מצא ליתן בה סימנים ולהקל מאוד על המשפטן בשעה שזה מבקש לסייע ללקוחו בפירוש חוזה ולהחליט אם ראוי לשים פעמיו לבית המשפט. בדרך זו המדובר אכן בהלכה משמעותית, שראוי שכל משפטן בתחום האזרחי יראה לנכון להכניסה לילקוט תלמודו.
ברינגר סבר כי העליון טלטל את עולם החוזים בישראל וראה לנכון, בלי להוציא הודעה לתקשורת, לבשר על סיום דרכה של הלכת אפרופים, לאור התרשמותו שפסק הדין החדש הפך את המגמה הקיימת ויצר הלכה חדשה.
בן מאיר מיהר להגיב. דברי ברינגר הם לדידו בחזקת דמגוגיה, בניסיונו להראות כי רעיונות פוליטיים מבית מדרשה של השרה איילת שקד חדרו בסופו של דבר מבעד לשער בית המשפט העליון והובילו לשינוי דיני הפרשנות החוזית. אלא שלגישת בן מאיר, לא היה בפסק דין הרכבת משום סטייה מהלכת אפרופים, אלא יישום פשוט שלה.
להערכתי, דעתם של שני הכותבים לא קלעה לאמור בפסק הדין והותירה את ציבור המשפטנים בערפל, בה-בשעה שפסק דין הרכבת לטעמי הוביל במידה רבה להסרת העמימות הקיימת, באופן שמעתה ואילך יהא בידי הפרקליט מורה נבוכים רב-ערך שיסייע לו לייעץ ללקוח, שמבקש לדעת האם להביא את ריבו החוזי לבית המשפט.
הלכת אפרופים קבעה כי יש לפרש חוזה לפי הכוונה המשותפת של הצדדים לחוזה, כפי שזו עולה מנוסח החוזה ומהנסיבות. באין אפשרות לאתר את הכוונה, הרי שכאן בית המשפט נכנס לתמונה וקובע מה אמור להיות בחוזה, באופן שאפשר שבין הכוונה לבין מה שהצדדים חפצו בפועל - רב המרחק.
השינוי החקיקתי בחוק החוזים בעקבות אפרופים והפסיקה שבאה בעקבותיו אכן הובילו למסקנה כי לא חל שינוי של ממש בהלכה הקיימת.
נקודת המוצא של השופטים בעניין הרכבת היא זהה. הלכת אפרופים חלה על כל חוזה וחוזה. אלא שלא כל החוזים נולדו שווים. לגישת השופט אלכס שטיין, יש להבחין בין חוזה פתוח המיועד בדרך-כלל לטווח ארוך, בו הצדדים לא ראו לנכון לקבוע מתווה צעדים ברור ומדויק בעטיו יהא מקום להתערבות של בית המשפט בתוכן החוזה - לבין חוזה סגור, שתנאיו ברורים, ומוגדרים ויש בו כדי למצות הזכויות והחובות. במקרה זה יש לפעול לפי האמור בלשון החוזה ככתבו וכלשונו.
לגישת השופט עופר גרוסקופף, יש מקום ליצור הבחנה בין סוגי המתקשרים. אין שוויון כוחות בין מתקשר עסקי מתוחכם לבין צד פרטי לחוזה שאינו מיוצג. לפיכך ראוי לנקוט דרכי פרשנות שונות. כך, למשל, בחוזה עסקי בו שני הצדדים מיוצגים, אפשר שיש להותיר את האמור בלשון הכתובה כמות שהיא; בה-בשעה שבהסכם בין אנשים פרטיים בלתי מיוצגים, אין מקום ליתן מעמד מכריע לשפת החוזה.
לטעמי, הפער בין השופטים אינו רב. גישת השופט שטיין במרבית המקרים נבלעת לתוך שיטת השופט גרוסקופף, ולא בכדי הגיעו השניים לתוצאה זהה, אם כי אפשר שדרכיהן תתפצלנה. כך למשל במקרה של חוזה סגור שנערך בין מתקשר עסקי מתוכם המיוצג כדבעי לבין צד פרטי שאינו מיוצג; לגישת השופט שטיין, במקרה כזה תוענק הבכורה ללשון החוזה, מאחר שמדובר בחוזה סגור - בעוד שלגישת השופט גרוסקופף, אפשר שלשון החוזה תיסוג לשיקול משני, מאחר שאין המדובר בצדדים בעלי שוויון כוחות.
אומנם יש בפסק דין הרכבת משום שינוי. הגם שאין זה ראוי מצד אחד להכריז בעקבותיו על קבורת הלכת אפרופים, יש בפסק הדין כדי ליצור הבחנות שבאמצעותן תוקל המלאכה על הפרקליטים בעת התמודדותם מול חוזה, והם שוקלים האם כדאי להביאו לפתחו של בית המשפט.
הכותב הוא עורך דין המתמחה במשפט אזרחי, ליטיגציה ובתביעות ייצוגיות