בפרק הראשון של העונה השנייה של הסדרה "סוף הפאקינג עולם" (אזהרת ספויילר!), שכולו פלשבק המציג את דמותה של בוני, מעניק פרופ' קלייב קוך המרצה לפילוסופיה שאותו פגשו ג'יימס ואליסה בעונה הראשונה (ורצחו אותו, לאחר שניסה לאנוס את אליסה) ספר. שמו: "יציאה אקזיסטנציאליסטית". קוך הוא אנס ורוצח, שאחד מתחביביו הוא תיעוד מעשי האונס שלו וצפייה בסרטונים הללו. אבל המפגש שלו עם בוני, צעירה ממשפחה לא מתפקדת, מייצר אצלה התעלות והיא בטוחה שהאנס הסדרתי הזה הוא אהבת חייה. כאשר הוא נרצח על-ידי ג'יימס ואליסה, היא יוצאת למסע נקמה ברוצחי אהובה. מכאן יוצאת לדרך העונה השנייה, המשובחת.
הסדרה, שמבוססת על קומיקס בשם הזה (שבעקבותיו נכתב ספר, ובעקבותיו הופקה הסדרה על-ידי ערוץ 4 הבריטי ובמימון משותף עם נטפליקס), מרתקת בעיקר באופן שבו היא מתמודדת עם הפער בין המציאות לדרך שבה הגיבורים תופסים וחווים אותה. ג'יימס למשל משוכנע (משום מה) שהוא פסיכופת ושנגזר עליו להרוג בן אדם; ושותפתו למסע האנרכיסטי של העונה הראשונה, אליסה, משוכנעת שהחברה האנושית היא סך כל המיקרובים האנושיים המרכיבים אותה, ושסופה הבלתי נמנע הוא דווקא חדשות טובות עבור האנושות.
נחזור ל"יציאה אקזיסטנציאליסטית". קוך אומר לסטודנטים שלו בשיעור המבוא לפילוסופיה "פוקו (מישל. הפילוסוף הצרפתי שכתב את "תולדות השיגעון בעידן התבונה") הוא טרחן משעמם", ומציע להם אלטרנטיבה אינטלקטואלית - סארטר והוא עצמו. וכך, "סוף הפאקינג עולם", שמוצגת משום מה כ"קומדיה שחורה", היא למעשה הרהור פילוסופי/טלוויזיוני עמוק ולא יומרני על מקומו של האדם בחברה מתפוררת. חברה שבה יחסי הורים וילדים הם קרקס של חוסר הבנה ודיאלוגים כושלים; שאין בה מקום לאמפתיה, חמלה או סנטימנטליות, וגילויי רגש כמו אהבה כרוכים תמיד בחוצץ, בנימה אירונית, מרירה או נמנעת.
יותר מכול, "סוף הפאקינג עולם" הוא תיעוד מבריק של חברה ושל דור (דור ה-Y, בהגדרת הסוציולוגים של ההווה) המצוי בנתק מוחלט מכל מה שערכי, רגשי ומוסרי. אבל הדמויות מעוררות אהדה בזכות המשחק יוצא הדופן של ג'סיקה ברדן (אליסה) ואלקס לות'ר (ג'יימס), ובגלל שתחושת התלישות שלהם מייצרת הזדהות אצל כל צופה שמרגיש אבוד בתוך הפאקינג עולם הזה. עולם עם שפה משותפת ומדוברת, אך נדמה שאיש אינו דובר בה את לשונו הרגשית של הזולת. זו סדרה שתובעת מחשבה ואפשר לסכם אותה כ"יציאה אקזיסטנציאליסטית", אם אתם מהמחמירים. אבל למען האמת, היא הרבה יותר מזה: בעיניי היא הישג של ממש ואחת היציאות הכי טובות שיש לטלוויזיה להציע בימים האלה. ימים של שפע גדול, וריקנות גדולה לא פחות.
ציון: 5