גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

קונסטנט דולהרט / צילום: שלומי יוסף

אנימציה בתלת ממד או וידיאו ארט משמים הם אולי הז'אנרים הראשונים שעולים בראש כשמדברים על אמנות דיגיטלית, אבל האמן ההולנדי קונסטנט דולארט (Constant Dullaart) עושה משהו אחר לגמרי. החומרים שבהם דולארט משתמש הם הרבה יותר מסלולרי, מסך ועכבר, אלא החומרים שבהם עוסקים אנשי הטכנולוגיה מדי יום.

האמנות של דולארט, שהשתתף בחודש שעבר בפסטיבל פרינטסקרין שנערך במוזיאון לאמנות דיגיטלית בחולון, עוסקת בכל מה שמדאיג ומטריד בחדירה העמוקה של הטכנולוגיה לחיינו. הוא לא עושה את זה מנקודת מבט חיצונית: דולארט עובד אחרת ונכנס ראש בראש ובכל הכוח במה שמטריד ומאיים, וגם מוכן לשלם על כך את המחיר. כאמן דיגיטלי הוא לא יוצא רק מהמסגרת, אלא גם מהמסך - והולך רחוק מאוד עם היצירה. כמה רחוק? עד סין, למשל.

אבל לפני שהוא צולל להרפתקה הסינית, שהפכה אותו ליצור היברידי, אומן איש עסקים שכזה, דולארט פותח ביצירה שבה טכנולוגיות בינה מלאכותית (AI) משמשות גם ככלי ליצירה, וגם כנושאה.

בלונדינית או קנצלרית?

מה הופך את אנגלה מרקל לאנגלה מרקל? ילד קטן יכול ללמוד לזהות אובייקט חדש אחרי שתראו לו שלוש-ארבע דוגמאות של תמונות הנושאות את דמותה של קנצלרית גרמניה. אבל איך מלמדים מחשב להבדיל בין מרקל לבלונדינית גנרית? מראים לו המון תמונות ומערכות AI שפועלות בדומה למוח אנושי ומכונות "רשתות נוירונים" לומדות לזהות אותה.

המערכות הללו פועלות בשני שלבים: תחילה שלב האימון, שבו המערכת לומדת לזהות את הדפוסים המשותפים לכל התמונות שמציגים בפניה. בשלב הבא, שלב היישום, מראים למערכת דמות בעלת שיער בלונדיני בתספורת קארה, והיא כבר תדע לומר - סתם בלונדינית או קנצלרית - ולעשות זאת ברמת דיוק גבוהה יותר מזו שבני אדם מסוגלים להגיע אליה.

כמו רבים מאלו שנגעו בעולם הבינה המלאכותית, גם דולארט הבין שקיימים בו אתגרים אתיים. אחד המקרים הנפוצים להדגמת דילמה אתית בתחום הבינה המלאכותית, הוא שאלת הרכב האוטונומי שצריך להחליט האם לדרוס אדם ולהינצל, או להתנגש בקיר ולסכן את הנהג. דולארט מסתכל על הבעיה מכיוון אחר, תרבותי. מה קורה אם אין מספיק תמונות לאפשר לתוכנה להתאמן מלכתחילה?

דולראט שם לב שמאגרי התמונות שעליהן מפתחים מריצים את האלגוריתמים שלהם מוגבלים למדי, ולא מביאים לידי ביטוי אלמנטים תרבותיים אירופאיים, למשל. "בתחום האוכל הן כוללות רק כאלף קטגוריות, כשרוב הדוגמאות הן בכלל מעולם התרבות האמריקאית. וכשמדובר באוכל רחוב זה אומר בעיקר המבורגר, פיצה. מקסימום פלאפל. זה מעלה את השאלה מה צריך לעשות כדי שיהיה ייצוג תרבותי רחב יותר. עבורי זו הסיבה שאני מתעניין בשאלה היכן אינטליגנציה מלאכותית ואמנות נפגשים", הוא אומר בראיון ל"גלובס". "לא מספיק לדאוג שהאלגוריתם יפעל שונה, חשוב לדאוג למידע שמזינים למערכת מלכתחילה. תמיד תהיה הטיה, השאלה אם נהיה יותר מודעים לה. זו השאלה שמעניינת אותי כאמן".

בניסיון לבדוק כיצד אפשר להעשיר את ההיצע התרבותי פנה דולארט למוזיאונים היסטוריים באירופה ושאל אותם מה הוא אובייקט טיפוסי גרמני או דני, למשל, אבל לאף אחד לא הייתה ממש תשובה. הוא הלך לאתרי תיירות, אסף דוגמאות ויצר את מאגר התמונות "יורונט" עם תמונות כמו חמת חלילים סקוטית או אריחים מעוטרים מפורטוגל. וגם אנגלה מרקל כמובן.

אבל זו רק הייתה ההתחלה: האוסף האירופי של דולארט ועמיתו המפתח אדם הארווי, נוצר כדי לעשות הרבה יותר מזה. אחת הדוגמאות היפות היא סדרת התמונות של אנגלה מרקל. הם אספו תמונות של מרקל, הזינו אותן למערכת ואימנו עליהן את האלגוריתם. לאחר שהמערכת איתרה את המאפיינים העיקריים שלהן, כמו שיער בלונדיני על הרקע הכחול של האיחוד האירופי, הם לקחו את התובנות הללו והריצו אותן על תמונה אקראית מקושקשת לחלוטין, ולאט לאט נתנו למכונה לצייר אותה מחדש.

דולארט מדגיש שכל המהלך, שבו עשו השניים שימוש בכלי שנועד עבור מפתחים כדי לבדוק את האלגוריתם שלהם, לא היה פאר היצירה הטכנולוגי וגם אוסף התמונות היה קטן למדי. אלא שהמהלך לא באמת נועד להצליח לשחזר את דמותה של מרקל, אלא להעביר מסר אמנותי לדברי דולארט.

התוצאה הייתה סדרת תמונות שבה המחשב לקח תמונה מקושקשת לחלוטין והריץ עליה שוב ושוב את מה שהוא למד שהם המאפיינים של "אנגלה מרקל". כך, לאט לאט, תמונה תמונה, הקשקוש מתחיל לקבל צורות שונות. אלה אמנם נותרות חסרות משמעות, אבל בשלב כלשהו גם מתחילות להזכיר בכל זאת למוח האנושי את הקנצלרית. התחושה המתקבלת אצל הצופה מעלה שאלה - האם יש כאן המחשה לאופן שבו המחשב "רואה" או "תופס" את מה שאנו בני האדם מכנים המציאות הוויזואלית?

ביד אחת דולארט מעלה באמצעים אמנותיים את המודעות למקורות ההטיה של בינה מלאכותית. ביד השנייה הוא מגיש הצעה אמנותית שבה הוא מתיימר לספק הצצה לתהליך "הקוגנטיבי" שמבצעת המכונה ומייצג אתה התהליך הזה בסדרה של תמונות סוריאליסטיות. התוצאה מהפנטת. העין מחפשת כל העת לחבר את הכתמים והמוח האנושי מצליח לדמיין את הקשר שלהן לאובייקט המקור, לאבד אותו ולנסות לחדש את אותה אסוציאציה שוב ושוב.

מתיחת ענק באינסטגרם

הגלריות האירופאיות של תמונות סוריאליסטיות פרי יצירתם של אלגוריתמי AI הן אולי היצירה היותר שמרנית של דולארט (40), נשוי ואב לילדה שמתגורר בברלין. "הבנתי שהעולם הזה הופך ליותר סקסיסטי, כזה שצריך לחשוף בו עור כדי למשוך תשומת לב לאמנות שלך. זו שיטה שאני לא תומך בה וזו שיטה מוזרה לעורר תחרות בין אנשים ולכמת הון חברתי. הייתי אידיאליסט רומנטיקן. כשראיתי את המספרים האלה, עלה בי החשד שהם קונים עוקבים, אבל לאחר תחקיר קצר גיליתי שזה בעצם דווקא די זול", הוא מספר על הרקע למתיחת הענק שלו באינסטגרם.

"שאלתי את עצמי - מה יקרה אם אני אקח אמן ממש טוב, אבל לא מוכר, עם מעט סיכוי להתפרסם, ואעניק לו עוקבים על חשבוני. החשש שלי היה שזה עלול להיות נבזי אם הם יגלו יותר מאוחר שזה הכול היה פייק. כמו בסיפור על הלהקה ש'הוטרלה' על ידי אולם מלא מעריצים שהיו בעצם שחקנים שלמדו את כל מילות השירים של הלהקה בעל פה, וגרמו לחברי הלהקה לחשוב שהם סופסוף מפורסמים, אך בסוף הערב ה'מעריצים' החדשים נטשו. הלהקה הרגישה שהרצון שלהם להתפרסם הפך לבדיחה. זה היה עצוב מאוד.

"לכן חשבתי שמוטב שאטרגט אנשים שנמצאים ממילא בתהליך של להפוך למפורסמים ועוסקים בשאלה של איך להפוך לפופולריים באינסטגרם. הבנתי שיהיה מעניין אם אהפוך אותם לשווים זה לזה, וכך לא ירגישו שהם צריכים להתחרות זה בזה. אז קניתי להם שניים וחצי מיליון עוקבים באינסטגרם וחילקתי אותם בין שלושים חשבונות של אמנים. זה לקח כשלושה שבועות במהלכם הם בטח השתגעו מלקבל 80 עוקבים חדשים בדקה. זה היה זינוק לא נורמלי, למשל מ-7,000 למאה אלף".

מה יצא מהניסוי הזה?

"כתבתי מאמר על זה על הניסיון שלי להתנגד לסוג הזה של תחרותיות שמכמתת הון חברתי. יום אחד התקשרו אליי מה"ניו יורק טיימס" לצורך מאמר על אמנות באינסטגרם. כל מה שעניין אותם היה אם אני מוכר את האמנות שלי דרך אינסטגרם. עניתי שלא והזמנתי אותם לצלצל לגלריה שלי.

"בסופו של דבר הכתבת פרסמה כתבה שציטטה אמנים מפורסמים כמו ג'ף קונס ואחרים, אבל העניין הוא שהכתבת השתמשה במספר העוקבים כדי להוכיח עד כמה האמנים הללו חשובים באינסטגרם - אבל אלו היו בדיוק העוקבים שאני קניתי להם! ב"ניו יורק טיימס" השתמשו במספרים הלא נכונים, על אף ששלחתי להם את המספרים הנכונים. היה כתוב שלאחד האמנים היו 120 אלף עוקבים, אבל אני יודע שאני קניתי 30 אלף מהם".

מה למדת מזה?

"חשבתי שזו בעיה כל כך מושרשת שכולם רוצים להאמין במספרים האלה, אפילו שכל מה שעומד מאחורי זה זו איזו חברה מסחרית שרוצה שתחשוב שיש לדברים הללו איזושהי משמעות רק כדי שהם יעשו כסף".

קניית העוקבים באינסטגרם הייתה רחוקה מלהיות המתיחה האמנותית הראשונה של דולארט. גם פייסבוק היוותה יעד, כחלק מהתנגדותו לתרבות הפייק. "יצרתי בפייסבוק צבא בן 13 אלף פרופילים מזויפים. רובם באו מבנגלדש או פקיסטן, והפרופילים היו מבוססים על מספרי טלפון וחיבור פרוקסי. המפעילים היו בוחרים מיקום ותאריך לידה ואני סיפקתי להם את השמות - רשימה ארוכה של שכירי חרב גרמניים ממדינת המחוז הסן שבגרמניה שלחמו במלחמת העצמאות האמריקאית ב-1776".

כמה זה עלה לך?

"15 אלף אירו. זה מדהים שזה עולה כל כך מעט לגייס כל כך הרבה אנשים שיגידו את מה שאתה רוצה להגיד ולגרום להרגשה שהנושא שאתה מדבר עליו רלוונטי.

"בסופו של דבר לא עשיתי עם זה כמעט שום דבר והסתפקתי רק בלהראות את קלות הביצוע. זה היה מורכב מדי מהבחינה האתית להחליט מה לגרום להם לעשות. למשל, לא ידענו האם להפוך אותם לתומכי טראמפ ואז לומר שזו הייתה בדיחה, או להפוך אותם לתומכי ברני סנדרס השמאלן הרדיקלי. בסופו של דבר כל מה שעשיתי היה לכתוב יחד עם חבר מאמר על 'המשמעות של שינויים בזהויות בעידן של מיתוג', ונתנו לכל הצבא הזה לפרסם את המאמר בשמם.

"זה היה בסוף 2015, שנה לפני הבחירות בארה"ב. היום זה נראה כאילו זו הייתה אזהרה. הרגשתי אשמה שיצרתי את הנשק ולא יריתי בו כי פחדתי לירות לימין לשמאל או בכלל להביע דעה. לכן קראתי לפרויקט 'אפשרות לצבא'".

דולארט מספר כי בהמשך הוא הקים "צבאות" חדשים, ואלה "כתבו באינסטגרם תגובות בנות שורה אחת, שכל תגובה הכילה שורה משיר שכתבתי. כשהתגובות האלה נערמות זו מעל זו יצא שהבוטים בעצם פרסמו את השירה שלי".

האמן והמפעל

הסיפור הכי מופרע של דולארט היה זה שבו הוא הפך את חייו שלו עצמו ליצירת אמנות למשך כשנתיים. "היה לי רזידנסי (תוכנית שהות אמנים בחו"ל, א"ב) בשנג'ן שבסין, ורציתי ללכת לבקר במפעלי הטכנולוגיה באזור. העניין שלי היה בגלל כל נושא זכויות הפועלים, כמו בפרשת מפעל פוקסקון שייצרו את האיפון.

"הבעיה הייתה שהם כבר לא הרשו לאף אחד לבקר במקומות הללו כי זה גרם להם לצרות. אז התחזיתי לאיש עסקים כדי ללמוד איך זה עובד, איך מייצרים את הטכנולוגיה. בעבר, אמן פלסטי ייצר לעצמו את החומרים, אבל אני בניגוד לכך לא יכול לייצר עבור עצמי את המחשב.

"אלא שכאמן, כן רציתי שתהיה לי מערכת יחסים טובה יותר עם החומר. אז הלכתי למפעלים הללו והצעתי רעיון לפרויקט טכנולוגי - סטרימר וידיאו לאמנים. מאחר שאני אמן וידיאו ידעתי שתמיד יש עניין סביב הצורך בסנכרון שני שידורי וידיאו במקביל, והסטרימר שאת פיתוחו יזמנו עשה בדיוק את זה.

"אחד המהנדסים שראו את ההצעה אמר 'זה חכם, בוא ננסה'. הרזידנסי שלי נגמר וחזרתי הביתה עם אחד מאבות הטיפוס של הסטרימר. מפה לשם הצגתי איתו בכמה תערוכות, ואז החלו לזרום המשקיעים. זה היה לי מוזר כי הם רצו 80% מהחברה. הם רצו גם לשנות לה את השם, אבל הרי שם המוצר הוא השם שלי - שבאנגלית משמעותו היא 'אמנות משעממת כל הזמן'. הוריי ההולנדים לא חשבו על זה מראש, כי הם לא ממש דיברו אנגלית".

איך הגיבו לזה באמת?

"אנשים התבדחו על זה ואמרו שזה לא רציני. חלף עוד פרק זמן ואז הגיע אוצר שהציע שנפתח חברה ונצא לקמפיין באתר "קיקסטארטר". אז עשיתי את כל הקמפיין שצריך. אבל הייתה בעיה - הקמפיין הצליח. קיבלנו 30 אלף יורו, מה שאמר שהייתי צריך לחזור לסין. ובגלל שראיתי בכל החוויה אמנות, הייתי צריך לעשות בעצמי את הכול, כולל את שרות הלקוחות. אלו היו השנתיים הגרועות בחיי. דיכאון של ממש. עליתי המון במשקל, רק עכשיו אני מתחיל לרדת.

אז למה עשית את זה?

דולארט לוקח פאוזה קטנה, מוציא אוויר ואז ממשיך.

"כי רציתי שתהיה לי מערכת יחסים עם הטכנולוגיה. מכשירי מדיה הם הדבר הכי חשוב שקרה בימי חיינו, כמו המפכה התעשייתית. אין כבר שום הגיון בלהסתכל החוצה כדי לצייר את מה שאתה רואה. אף אחד לא מסתכל החוצה. זה הנוף שלנו היום. האם יש הגיון בלצייר ציורים? לא. אנחנו צריכים ליצור עם החומרים החדשים הללו.

"זו אחריות שלי אם אני רוצה להיות אמן טוב, לשאול איך חברות הטכנולוגיה הללו פועלות, איך הן עושות כסף, מה הן עצמן חושבות על זה, האם הן חושבות למי הן משלמות, האם הן חושבות על גיוון, שוויון, תרבות, האם הן חושבות לשפר את המוצרים גם במחיר עשיית פחות כסף? הסטנדרטים שלי כאמן שונים מאלו של איש עסקים, ורציתי להרגיש איך זה לנהל חברה.

"כשהתחלתי את הפרויקט בקיקסטארטר יצרתי וידיאו שהיה אמנותי אבל גם ארוך ומשעמם, בדיוק כמו השם שלי. אז קיקסטארטר התחילו ללחוץ עליי לקצר אותו, מאחר שהם מקבלים כסף רק אם הפרויקט מצליח לקבל מימון. זה היה כביכול מאוד הגיוני, אבל מצד שני מה שהם עשו זה בעצם ללמד אותי איך להוציא כסף מהחברים שלי".

מה הכי עצבן אותך?

"הדבר שהייתי הכי הרבה בשוק בגללו היה היחס של הלקוחות. אנשים הם ממש גסי רוח. הייתה הרגשה שהם בטוחים שאני איזו חברה ענקית שעושה ערמות של כסף ואני מנסה לרמות אותם. אני תמיד הייתי צריך להישאר מנומס וידידותי כי זה חלק מהפרפורמנס".

מה זה שינה אצלך?

"זה הבהיר לי עד כמה צריך שיהיה לך כסף ושתהיה מנותק לפני שיהיה לך מותג גדול. אי אפשר להיות ענקית טכנולוגיה עם אידאלים. אפילו חברים, אמנים אחרים, ניסו לרמות אותי ולגנוב לי רעיונות. היה מישהו שממש פיתח סטרימר דומה ומכר אותו לחברה אחרת. הייתי צריך לבחור אם להזניח את הקריירה האמנותית רק בשביל להשקיע בתביעה משפטית. אבל הוכחתי שזה אפשרי שאני יכול לפתוח חברת טכנולוגיה, בדיוק כמו שגידלתי צבא פייסבוק שעוסק בפרופגנדה".

מה איתו באמת? כמה חיילים עוד משרתים בו?

"98% מהם נמחקו. פרסמתי את השמות שלהם ופייסבוק כנראה לא אהבו את המאמרים על זה בתקשורת. הם הסירו את האזכורים של השם שלי וכל דבר שקשור לזה".

ניסית ליצור איתם קשר ולהסביר שאתה אומן?

"כן אבל זה לא ממש אפשרי. קרה לי דבר דומה עם גוגל. שחסמה את רוב האתרים שלי שעוסקים בה. אגב, צוות חשיבה של גוגל פנה אליי באיזה עניין וניצלתי את ההיכרות כדי להיעזר בהם בנושא. יום אחד החסימה הוסרה. שאלתי את המכרים שלי אם הם עשו משהו, והבחור שעזר לי מתוך גוגל ענה שהוא התחיל לגלגל את זה, אבל הוא לא יודע האם הבקשה שלו התקבלה או שזה נפתר בדרך אחרת. wאין לי מושג איך הבירוקרטיה הזאת עובדת', הוא אמר לי, ועוד מדובר היה בעובד בכיר".

גוגל נמצאת גם במוקד היצירה "תנאי שימוש" (Terms of Use) של קונסטנט דולארט, בה מוקראים כל תנאי השימוש של גוגל בעברית. היצירה תוצג עד ה-18.1.2020 בתערוכה "הבלתי נראה" שאצר ליאור זלמנסון במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון.

"החברה הזו הפכה לכה חזקה שזה מסוכן - השליטה שלהם על האופן שבו אנשים ניגשים למידע", מאשים דולארט. "האם היא אימפריאליזם תרבותי? תרבות שמיוצאת ממדינה אחת לרעותה והופכת את כולן לדומות כי לכולן יש את אותה תשתית מידע?

"הרי לא משנה איפה אתה, כשאתה מסכים לתנאי השימוש אתה סוגר עסקה עם בתי המשפט של קליפורניה. יש לך מערכת יחסים עם חברה גלובלית שאתה לא יכול להצביע כאזרח על המדיניות שלה. אין מפלגה שתייצג אותך, אתה לא יודע איך הם עובדים ואינך יכול ליצור איתם קשר. אין שירות לקוחות ברור לדברים האלה וגם לא ברור איך אתיקה משולבת במדיניות שלהם. מצב עניינים שבו אין עם מי לדבר הוא מאוד מסוכן לטעמי". 

קונסטנט דולארט: אמן הולנדי שעוסק בעבודתו בהשלכות התרבותיות והחברתיות שיש לטכנולוגיות תקשורת ועיבוד דימוי • בן 40, נשוי ואב לילדה, ומתגורר בברלין • בעבודותיו הוא עוסק במגוון מישורים, החל בשיבוש פרפורמטיבי של הון-חברתי מלאכותי ברשתות החברתיות, ועד להשלמת פרויקט גיוס המונים באתר קיקסטארטר לסטארט-אפ של חומרה בשם Dulltech • עבודתו כוללת אתרים, מיצגים, נתבים, מיצבים, סטארט-אפים ועוד, תוך חיבור ואיחוד ייצוגים מעולמות המנוגדים זה לזה מבחינה טכנית • דולארט אוהב לבצע מתיחות אמנותיות, ובין היתר הוא יצר "צבא" של 13 אלף פרופילים מזויפים בפייסבוק, ובמקרה אחר קנה עוקבים לאמנים באינסטגרם כדי להפוך אותם למפורסמים - כחלק מניסיונו להתנגד לתחרותיות שמכמתת הון חברתי