מאבק על משמורת ילדים / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
בית המשפט העליון קבע לאחרונה כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון במזונות קטינים, אלא אם שני ההורים מסכימים להעניק את הסמכות הזו לבית הדין. בכך אישר בית המשפט העליון הלכה שלו, הקיימת זה עשרות שנים, לפיה לא ניתן לכרוך את עניין מזונות הקטינים לתביעת הגירושים, אלא בהסכמת שני ההורים. הבהרה זו הייתה נחוצה וחשובה בעיקר לנוכח השחיקה שחלה ביישום ההלכה הוותיקה ופרשנות שאומצה על-ידי בתי הדין הרבניים, כי זו איננה תקפה עוד.
משמעות הדבר היא שגם אם בן זוג אחד רץ והגיש ראשון את תביעת הגירושים לבית הדין הרבני, וכרך לתביעה גם את תשלום המזונות הילדים - בן הזוג השני יכול להתנגד לסמכות ולעמוד על כך שסוגיה זו תידון רק בבית המשפט לענייני משפחה.
אולם לא כך הדבר כאשר מדובר בעניין של המשמורת על הילדים, נושא אשר ניתן לדון בו גם בפני בית הדין הרבני. בהתאם לכך, בן הזוג שיקדים ויגיש את תביעת הגירושים בבית הדין הרבני, יכול לכפות על משנהו את הדיון בסוגיית המשמורת בפני בית הדין הרבני. בסוגיה זו לא ניתן שלא לתהות מהי ההצדקה לאפשר לבית הדין הרבני לדון בשאלת המשמורת, כאשר הוא לא יכול לדון בשאלת המזונות. מדוע לא לקבוע גזירה שווה גם ביחס למשמורת על הילדים?
השיקולים שהנחו את בית המשפט העליון בקביעה כי אין להתיר לבתי הדין הרבניים לדון בשאלה של תשלומי מזונות הילדים, נוגעים בעיקרם לזכות התביעה העצמאית של הקטין, לחשיבות להפריד את עניינו מן הסכסוך בין ההורים, לחשש שמא ייגרר הקטין לדיון בלתי ענייני בין הוריו, ושמא האינטרסים של הילד יקופחו בעת שישקלו ההורים שיקולים אינטרסנטיים הקשורים בגט ובזכויות הרכושיות. מדובר בשיקולים המתרכזים בניתוק הילד מן הסכסוך ההורי ומונעים מצב שהוא ייפול קורבן בקרב הלוחמני שמנהלים הוריו.
אך שיקולים אלה יפים באותה המידה כאשר עוסקים בסוגיית המשמורת. הכרעה במשמורת הקטין והסדרי הקשר בינו לבין כל אחד מהוריו, נוגעת באופן ישיר ומהותי לחייו של הקטין, לא פחות מדמי המזונות המשולמים לטובת סיפוק צרכיו החומריים. כמו כן, החשש שמא יושגו פשרות שאינן לטובת הקטין, קיים באותה המידה כאשר ההורים נאבקים על המשמורת, ולא תמיד מן הטעמים הנכונים הקשורים דווקא בטובת הקטין.
הכרעה במזונות קשורה קשר הדוק בהכרעה במשמורת ובהיקף הסדרי הקשר (במיוחד בעת האחרונה עם שינוי ההלכה בפסיקת מזונות לקטינים). הניתוק של המערכות הצמודות והתלויות זו בזו, כך שכל אחת מהן תידון בערכאה אחרת, מתוך מסכת שיקולים אחרת, אינו פועל לטובת הקטינים.
לכל השיקולים האלה מצטרף גם הפן המוסרי וההלכתי המנחה לעתים את בתי הדין הרבניים בפסיקותיו, גם בסוגיות שאינן הלכתיות, ובאופן שגורע ממעמדו של הילד ומשמירת טובתו וזכויותיו. למשל, שיקולים הלכתיים בקביעה כי משמורת בנות תהיה תמיד עם אימן, באופן המסכל משמורת משותפת, ללא קשר ליכולות ההוריות של האב; או שיקולים מוסריים הנזקפים לחובת הורה שהפנה עורף לאורח חיים דתי שנהוג במשפחה.
כחלק מן המהלך שהנחה את בית המשפט העליון לאחרונה, לחזור ולהגדיר בצורה ברורה ונטולת ספקות את הפרדת עניינו של קטין מן המאבק ההורי בכל הנוגע למזונותיו, ראוי לקבל החלטה אמיצה ולהורות כי ענייניו של הקטין בכללותם יופרדו מאותה מערכת ויידונו אך ורק בבית המשפט לענייני משפחה. זאת, בלי לאפשר למי מההורים לכבול את זולתו, כמו גם את הקטינים, לסמכות בית הדין הרבני, ללא הסכמה מפורשת לכך מראש.
בני זוג אשר אורח חייהם ואמונתם תואמים את התפיסות הנוהגות בבתי הדין הרבניים, יוכלו לקבל על עצמם בהסכמה את סמכות השיפוט של בתי הדין, לרבות ביחס לענייני הקטינים. אולם חשוב שהדברים ייעשו רק בהסכמה, ולא כטקטיקה משפטית של צד כלשהו במסגרת המאבק בין ההורים.
הכותבת היא בעלת משרד עורכי דין המתמחה בדיני משפחה וירושה